סודם של ארבעת המינים

בכל תפוצות העם היהודי המפוזר

בעולם כולו מזה אלפיים שנה אין

אדם הנוטל בחג הסוכות אשכולית,

גויאבה או תפוז. מדוע?

 

 

החכם מכל אדם לא ידע.

 

שלמה המלך שהפסוק מכתירו "ויחכם מכל האדם" מעיד על עצמו: "שלושה המה נפלאו ממני, וארבעה לא ידעתים והמה חכמים מחוכמים".

 

לאלה ארבעה הכוונה? ומהי חכמתם?

 

לארבעת המינים שבלולב, אתרוג, הדס וערבה.

 

אומר על כך המדרש (מדרש רבה ויקרא, פרשה ל): "פרי עץ הדר", מי יאמר שהוא אתרוג? כל האילנות עושין פירות הדר? "כפות תמרים", התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה של תמרה. ו"ענף עץ אבות", מי יאמר שהוא הדס? הרי הוא אומר במקום אחר (נחמיה ח): "צאו ההר והביאו עלי זית וגו'". "וערבי נחל", כל האילנות גדלין במים… ומי פירש להן לישראל על הד' מינין האלו שהן אתרוג לולב הדס וערבה? חכמים, שנאמר (שם, בסוף הפסוק): "והמה חכמים מחוכמים". עד כאן לשון המדרש.

 

בכל תפוצות העם היהודי המפוזר בעולם כולו מזה אלפיים שנה אין אדם הנוטל בחג הסוכות אשכולית, גויאבה או תפוז. מדוע? מהיכן ידעו כולם ללא יוצא מן הכלל כי הכוונה לאתרוג, והרי הפסוק שהוא מקור דין זה אין בו אלא "ולקחתם לכם… פרי עץ הדר".

 

אולי הכוונה לאשכולית, שהרי היא גם ממשפחת ההדרים? וכן שאר המינים, מנין לנו כך?

 

אך איש אינו חולק על העובדה כי לאורך אלפיים שנה, ובכל רחבי העולם כך עושים.

 

ומי עומד מאחורי זה? מהי הסמכות?

 

"והמה חכמים מחוכמים".

 

התורה ניתנה מבורא עולם בתנאים וכללים יסודיים, ואחד מהם אומר כי התורה שבכתב נקראת שלמה רק כאשר יש עמה את התורה שבעל פה, והיא המסורה לחכמים לדרוש ולפרש באחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

 

וכך אומרת המשנה בתחילת מסכת אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו…"

 

הוי אומר כי כאשר משה קיבל את התורה, אותה מסר לכל עם ישראל, יחד עמה מסר את התורה שבעל פה המבארת, מדריכה ומפרשת את הכוונה של התורה שבכתב. ועל כן, כאשר נאמר: "פרי עץ הדר", קיבלו חכמים כי הכוונה לאתרוג דווקא, ולא לאשכולית או תפוח עץ. וסמכו זאת על הלשון "עץ הדר", מלשון מגורים – דר, גר באילן. כלומר, דווקא האתרוג מתקיים על העץ זמן רב יותר משאר הפירות, ובלשונם: "הדר באילנו".

 

המילה "כפֹת תמרים" כתובה חסר (אות ו), מלשון "כפַת" – יחיד ולא רבים.

 

ובכך בכל נושא ונושא יש לחכמים את הסמכות לקבוע ולתחום את המצוה, זמנה, צורתה ודרך עשייתה, שהרי מי יכול לתאר את התפילין לפי לשון הפסוק: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". מה אנו יודעים מכאן? מתי להניחן? איך הן נראות? על איזה יד קושרים את התפילין? ועוד ועוד פרטים טכניים, שללא סמכות מרכזית מוחלטת היה כל אחד מפרש כרצונו ונטיית ליבו. והרי בידינו תפילין קדומות מזמן חורבן הבית (תקופת חורבן מצדה) שיש בהן אחידות מוחלטת לתפילין שאנו מניחים כיום. הפרשיות שבתוכן, צורת הכתב, הרצועות וכו'. הדיוק מוחלט והרציפות ללא הפסק לאורך אלפיים שנה!!! כולן מצביעות על אותה ייחודיות.

 

על כן עומד המלך ומביע את התפעלותו מן היכולת של חכמי התורה להוביל ולנווט דברים, לקבוע את התבנית והצורה. והעם שהוא מכיר ומוקיר את הסמכות נענה ומקיים אותם דברי חכמים בשמחה ומסירות, כאז לפני אלפיים שנה ועד זמננו אנו.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" גליון מס' 80)