הזקנה בצל האילן

בקצה הגינה?

 

 

בדרכי לצרכניה חציתי את הגינה השכונתית. בצד בשמש, ליד אחד הספסלים ניצב כסא גלגלים ובתוכו ישבה קשישה קמוטת פנים, בוהה באלם בענפי העצים המתנועעים למולה ברוח הקלילה.

 

אוטומטית תרתי אחרי מלווה כלשהי שמן הסתם אמורה להימצא בשטח, ואכן איתרתי אותה במהרה. פיליפינית צנומה שהעדיפה לברוח מקרני השמש ומצאה מחסה במרחק מה מתחת לסככה מצלה, מעיינת בספרון כיס. היא לא מעלה בתפקידה, הפיליפינית. עשתה בדיוק מה שצריך. הוציאה את הזקנה לגינה והשגיחה שלא יאונה כל רע.

 

בדרך הקצרה לצרכניה באותו בוקר, פגשתי עוד שתי קשישות מובלות בכסא הגלגלים שלהן על ידי מטפלות זרות, ועוד אחת שישבה בפתח ביתה ולידה משהי דווקא ישראלית, מעיינת בעיתון היומי.

 

לפעמים, אני רואה שתיים שלוש פיליפיניות שנקבצות להן יחדיו למעין שעת בילוי. הן מלהגות, מחליפות חוויות בשפתן הזרה, צוחקות ומתבדחות. לידן – כמו תינוקות בעגלה שאינן יודעות לדבר, יושבות המטופלות שלהן שעד לא מזמן נטלו חלק פעיל בחיים הרוחשים סביבן, מביטות זו בזו ושותקות…

 

לא התכוונתי ברשימתי זו להתריס או לבקר עבודתן של העובדות הזרות. דומה שנוכחותן היא הכרח שלא יגונה. העבודה שלהן לא קלה ובדרך כלל הן עושות אותה במסירות ובנאמנות ומאפשרות לקשיש להישאר במסגרת ביתו ומשפחתו. אפשר להבין את רצונן לשאוף פיסת אוויר בצל ולא בשמש. לפגוש חברה תוך כדי טיול ולשלב את הנעים עם המועיל.

 

ובכל זאת, המפגש הבלתי אמצעי עם הצד הלא נעים של הזקנה, זו הרובצת בתוך כסא גלגלים, חסרת אונים ונתונה לחסד, עושה לי משהו כל אימת שאני חולפת על פניה. מין עצב עולה בי. דומה שאני עורכת פגישה עם הבדידות בכבודה ובעצמה.

 

כי אכן בודד הוא הזקן מאוד בקשיים שהוא חווה מול גופו הבוגדני, ואבדן הכשרים שסייעו לו כל חייו.

 

בעולם של פעם, בארץ הצעירה והמתחילה בה גדלתי, כמעט ולא נתקלתי בקשישים. כה מעטים מהם שרדו את התופת. מי שהצליח להגיע לכאן, היו הצעירים והחזקים שעברו את הסלקציות בשלום והופנו למחנות העבודה, ואלה התמודדו עם בעיות קיומיות של פרנסה, חינוך ומציאת מקומות עבודה. הזקנים כאמור היוו אחוז קטן מכלל האוכלוסייה.

 

במקום הולדתי זכור לי בית אבות אחד בלבד ששכן בפאתי העיר. וכמה סבתות בכלל היו לחברות בכיתה? אפשר היה לספור אותן על כף היד… הקהילה טרם נתנה דעתה בצורה מאורגנת לצרכי הזקנים ובעיותיהם וגם לא לקשיי ילדיהם הבוגרים. אלה התמודדו כל אחד בדרכו שלו.

 

עברו שנים. המדינה צמחה, גדלה, אפילו זקנה, ואיתה גם הצעירים של פעם. דומה שבבת אחת ירדה עלינו הזקנה. ההורים הנפלאים שלנו, של חברותינו. האבות הנמרצים, האמהות הזריזות שתמיד ידעו הכל ועבדו ללא לאות. פתאום את רואה אותן ברחוב מדדות באיטיות, מגששות דרכן בעזרת מקל, המבט עוד מבין אבל שקוע מעט בעצמו. הן מובלות במקרה הטוב על ידי אישה נחמדה מעזר מציון, ובמקרה הפחות טוב על ידי מטפלת זרה.

 

איך אמרה לי אישה חכמה של פעם: "הדור שלנו גדל ללא הורים. עלינו לארץ לבד, הורינו נשארו מאחור. חלקנו הגדול איבד אבות ואמהות עוד בילדות המוקדמת. לא זכינו מספיק במצוות כיבוד הורים. אבל לדור שלכם ניתנה ההזדמנות הזאת בגדול".

 

היא אמרה לי זאת פעם כשחזרתי מביקור שבועי אצל הורי. הייתי כנראה עייפה. בבית חיכו הילדים לשובי ויתכן שגנחתי קצת על ההתמודדות החדשה מול הורים מזדקנים הזקוקים לי פתאום. היא רצתה להאיר לי את הקושי בפן חדש, ובעיניה היה המון עידוד והערכה. "את הניסיון הזה של כיבוד הורים", חזרה והדגישה, "לא היה לנו לצערנו, ואתם עומדים בו בכבוד".

 

ואכן, זה ניסיון והוא נמצא כיום בין כתליו של כל בית ומשפחה כמעט. והדור שאמון על מצוות "כבד את אביך ואת אימך", עומד בו בדרך כלל בכבוד. סיפורים של מסירות, אהבה וסבלנות אין קץ חבויים מאחורי הרבה דלתות סגורות, ומעוררים בודאי זכות גדולה בשמים. אלה סיפורים שכרוכים לעיתים בהמון הקרבה וויתור.

 

הקהילה עצמה גם היא ערוכה יותר לעזרת הקשישים ובני משפחותיהם. המועדונים למיניהם, פרויקטים של גיל הזהב, והחברות המספקות מטפלים להקלה ועזרה.

 

אני חוזרת מהצרכניה. הקשישה עוד יושבת שם. אני לא מצליחה להישאר אדישה. מנסה לזהות בעיניה את המבט. האם היא נהנית מן הישיבה הסתמית בקצה הגינה? המראה עלול להטעות. פניה קמוטות, אך מה קורה למחשבה? הרגש? הזיכרון?

 

המחשבות מלוות אותי בדרכי הביתה. אין ספק, תמונת הזקנה בכסא הגלגלים הנקרית על דרכנו כל פעם בואריאציות כאלה או אחרות, תובעת מאיתנו להשתבח ב"והדרת פני זקן". לנסות לרדת אל עולמם. מורה באצבע על מה שאמרה לי בזמנו אותה אישה: "יש כאן ניסיון מיוחד שיועד לדורנו". אמא שלי לא התמודדה עם טיפול באם קשישה, אבל בנותיה כן. וזו היתה הארת פתע שצנחה עלי פתאום כמו טיפות מרעננות של גשם ראשון.

 

מאידך גיסא, המפגש הבלתי אמצעי יום יום עם הזיקנה על פניה הרבות, מהוות עבורנו גם מתנה וזכות ולא רק ניסיון קשה.

 

את אמא שלי תחי’ אף אחד לא הכין לתהליך שהיא עוברת כיום. היא לא צעדה לצידה של הזיקנה כפי שצועדת אנוכי. אבל בעצם נוכחותה באופן שבו היא מתמודדת עם קשיי היום יום והמגבלות הזוחלות אל חייה, מכינה אותי אימי מבלי משים, לימים יבואו. אף על פי שאף אחד לא יודע כיצד ייראו ימי זקנותו, והאם בכלל אפשר למנוע תהליכים פיזיולוגיים וסימפטומי זקנה למיניהם, בכל זאת יש לי הרגשה שהליווי שאנו מלווים את הורינו בתקופה זו של חייהם, מלמד ומעניק כלים שבודאי יעזרו בבוא העת. הם גורמים לנו לגדול ברוחנו, ובראש ובראשונה להבנה עמוקה ומוחשית ולהעצמת התפילה: "אל תשליכנו לעת זקנה", ותפילה – הרי בכל מקרה עוזרת…

 

ויהי רצון שהקב"ה ישמע תפילתנו, יקל ימיהם של הורינו ומכרינו הקשישים ויזכה גם אותנו באריכות ימים ובשיבה טובה ומטיבה.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")