מאחורי הדלת מחכה לך ההזדמנות הגדולה!

 

 

"ייסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם", רבי יוחנן אומר קל וחומר משן ועין, מה שן ועין שהם אחד מראשי איברים עבד יוצא לחרות, ייסורים שממרקים את כל גופו אדם – על אחת כמה וכמה. (מסכת ברכות ה). והוסיף הגאון מטשעבין זצ"ל: "…הייסורים – אם יכחיש האדם ויאמר לא מיד הקב"ה הייתה לי זאת – יאבד את מעלת המירוק והזיכוך שעל ידי הייסורים".

 

* * *

 

תום סמית המשיך לנקות את הבצלים מהקליפות הדקיקות, תוך שהוא מנסה להתעלם מהריח העסיסי של העגבניות הטובלות בניחוחות של פירות סוף עונה. הוא שלח שני מלפפונים רקובים אל הפח וסינן בשקט לעצמו: "איך שלא נעמיד אותם, הם רקובים…"

 

תום נולד אל תוך חנות הירקות, מגיל אפס דגדגו אותו וספרו לו שסבתא בשלה בטטה, עוד לפני שקנו לו נעליים הוא היה מדדה ושר על עגבנייה שצומחת בגינה ותום שנא את המנגינות האלה. הוריו היו ירקנים ידועים באחד מהרובעים הזנוחים שבאמריקה הענקית, יום שלם הם היו מוכרים קישואים, גזר, צנונית ובסוף מותשים היו מטאטאים את הרצפה מקליפות שום.

 

תום ממש לא סבל את הרעיון הזה – להתעסק יום שלם עם ירקות ובסוף לספור בעיניים טרוטות שבעים ושמונה דולרים, לתחוב אותם לארנק בעליבות ולהמשיך לסלק תפוח אדמה בריח מצחין.

 

"בחיים שלי לא אהיה ירקן", גמלה החלטה בליבו של תום הצעיר, "אפסיק את המסורת הירוקה הזו, עבודה קשה, משעממת בלי עתיד וגם בלי הווה, סתם ללחוץ על אבוקדו קשה יום ולבחון מה שלומו של הראש כרוב". תום חיכה לרגע בו תעודת הזהות שלו תספר בתאריכים ברורים שהוא עצמאי לעצמו, לדעותיו ובעיקר לחלומותיו.

 

חלם ומימש, בגיל שמונה עשרה נפרד תום מהוריו, מהתפוזים, מהסלרי ומהכרוביות. הוא נפנף לשלום לכל ירקות הגינה ולא העיף אפילו עוד מבט לימוני חמוץ לכיוון האשכוליות.

 

"אני אחזור מיליארדר, איל הון", הבטיח להוריו, והם רק הביטו במבט עייף ומודאג והפרישו לו מכספם כמה סנטים לדרך, קלפו לו בזריזות של ירקנים בני ירקנים כמה גזרים, הוסיפו תפוחים מוזהבים, בצל ירוק ובקבוק מים והרבה ברכות ומיהרו חזרה לחנות לחצות עוד אבטיח אדום ומתוק.

 

תום צעד זקוף ובוטח. עלה על הרכבת לכיוון העיר הגדולה. וכשהוא הרגיש שהיא נוסעת בטוח על המסילה הנכונה כבר נרקמה העסקה הראשונה. הנוסע מולו היה שקוע בקריאת עיתון. תום המשועמם ניסה לקרוא את אותו עיתון מצידו החיצוני, הדבר הראשון שקלט היה משבצת פרסום, המשבצת פנתה לאנשי עסקים עם יוזמה והציעה להם לרכישה במחיר מציאה קבוצת דובים לבנים מגזע משובח לצורך תעשיית הפרוות.

 

הרכבת המשיכה לנסוע ותום קנה בשני דולרים שש שיחות ניידות מהפלאפון של היושב לצידו. הוא חייג למספר מהעמוד החיצוני של עיתון שאפילו את שמו לא ידע… ובקצרה בירר מה מחיר כל הקבוצה. תום קיבל מחיר, הוא לא הבין בדובים ובפרוות כך שלא ידע אפילו להחליט אם זה מאוד מאוד יקר או ממש בזול.

 

השיחה הבאה הייתה לחבר שאיתר לו מספרי טלפון של מפעלי פרוות. עוד באותה נסיעה הוא התקשר לשלושה מפעלים ולאחר שבדק את מחירי השוק הציע להם פרוות במחיר מוזל.

 

בהמשך הוא כבר ניהל פגישת מו"מ והסביר ליבואן הקנדי שהוא מייצג חמישה מפעלי ענק, הוא לחץ עליו לסגור עסקת ענק אם יתגמש במחיר, הוא דיבר בטון של איש עסקים ובביטחון של איל הון. היבואן התרשם מהביטחון העצמי, הושפע מהקסם, מהכריזמה ומהשטף.

 

הייתה זאת העסקה הראשונה שהרחיקה את תום מרחק עצום מהעוני ומהדלות. הוא הרוויח סכום ניכר שהיווה בסיס מצוין להשקעות שונות במטבע חוץ, במניות, בנפט, בנדל"ן, כמעט בכל דבר חוץ מירקות, כמובן.

 

חוש הריח של תום התגלה כמעולה הוא מעולם לא החטיא, תמיד נמשכו אליו עסקות שהכפילו והשלישו תוך זמן קצר מאוד את השקעתן.

 

תום צלל לחמישים ושתיים שנות עסקים רווחיות ביותר, הוא צבר רכוש עצום בו הקפיד לרפד את כל חשבונות הבנק שלו באמריקה, בשוויץ ובעוד כמה מדינות. ופעם בחודש ביום חמישי הוא היה נהנה לעצור את המרוץ הזה ולהציץ בעיתונים כדי לקרוא על עושרו האגדי ואז לחשב כמה אחוזים הם שבעים ושמונה דולרים מכל ההון הזה.

 

כל אותה תקופה לא היה שום זכר לעברו של תום, מלבד העובדה שאת קניית הירקות שלו הוא הקפיד לעשות רק דרך הטלפון, הוא לא היה מסוגל להיכנס לחנות ירקות מרשימה ככל שתהיה. גם עם הוריו, שנפטרו בינתיים, נותק הקשר וכן עם שני אחיו שהזקינו. המשפחה הקרובה שלו הייתה הבורסה והדולרים היו הילדים היקרים שלו, והם היו ילדים ממושמעים שלא הפסיקו לגדול.

 

יום אחד כשתעודת הזהות של תום סיפרה בלי קול שבעליה הוא מיליארדר רווק וזקן שבעוד שנה ימלאו לו שבעים, צץ רעיון מטורף במוחו. הוא קבע פגישה דחופה עם שלושה מהנדסים ושיתף אותם בחלום אגדי. "ברשותי", כך פתח, "שטח ענק בעיירת נופש מפורסמת, אני רוצה להקים בשטח זה יחידת נופש ענקית שתכלול מאתיים ושלושה חדרי אירוח מפוארים, שיעוצבו ויאובזרו במיטב ובמרב".

 

המהנדסים נסחפו לתכנון, הכסף לא היווה שיקול וממילא רק השמים היו הגבול. מהר מאוד הוכנסו גם מיטב הקבלנים בסוד העניין, מאה חמישים קבלנים, מהטובים שביבשת אמריקה התגייסו. אגף חבר לאגף ובתוך שנה הושלמה חוילת פאר יוצאת דופן בגודלה, מעין עיירת נופש פרטית.

 

החווילה הזו טבלה בגני נוי, שיחים נדירים, פרחי תרבות משכרים, נחלים זורמים, אגמים וציפורי שיר. קשה היה להאמין שבעליו של אותו חלום מפואר היה בן לירקן פשוט שבסוף היום היה מטאטא קליפות שום ומשלשל פדיון של שבעים ושמונה דולרים לארנקו.

 

אנשים שהכירו את תום סמית היו אוהבים לשמוע על נפלאות הארמון. כל התיאורים שעברו מפה לאוזן, סיפרו על עיצובי גבס נדירים, כיורים מסוגננים ואביזרי יוקרה משולבים. התיאורים נבלעו בשקיקה וסחפו את השומעים לעולמות דמיון רחוקים. כולם סיפרו על המרצפות הייחודיות, על מערכות התאורה והריהוט, רק דבר אחד נותר בגדר תעלומה: סוכת העץ שנבנתה לצד החצר.

 

הייתה זו סוכת נופש ציורית מוקפת ביער עבות, דלת היציאה מן הסוכה מובילה ליער עבות והיא משמשת ליציאה בלבד. הכניסה אל הסוכה היא מצידה האחר, כך שהיוצא חייב לחוות רבע שעת הליכה ביער כדי להיכנס חזרה אל הסוכה.

 

סוכת העץ הפכה להיות חידת קרש – אף אחד לא הבין מה היא תקועה שם בתוך כל הפאר וההדר. ניחושים שונים נאמרו אודותיה, אבל לא היה מי שישמע אותם ויאמת או יכחיש את הדברים.

 

בין ערביים אחד התיישב תום לשיחת נפש עם מזכירו האישי במהלכה ביקש להזמין מאתיים ירקנים, שגרים בעיר הולדתו, לסיור בחווילה.

 

במשך שבוע אותרו הירקנים ונשלחו אליהם הזמנות יוקרה, הירקנים ששמעו על תום סמית איל ההון בעל חווילת הנופש לא ממש הבינו מה הוא מצא בהם, אבל הם לא מצאו סיבה לסרב להשתתף בארוחה עשירה ובסיור ייחודי, במיוחד שאת כרטיס ההלוך ושוב ברכבת הוא צרף להזמנה.

 

בשורה ישרה ונרגשת התייצבו מאתיים הירקנים בארמונו של תום. תחילה סעדו את ליבם, כשהם די מתקשים להכיל את השפע הגסטרונומי הזה. מיד בגמר הסעודה הזמין אותם תום לסיור. הירקנים שכל חייהם הסתכמו בלחלום על הר חצילים מבריקים וקלים או על שקי תפוחי אדמה גדולים ויפים היו המומים מהעושר שנגלה לעיניהם. פאר נגע ביוקרה בהתאמה מושלמת עד לגימורים הדקים ביותר, קשה היה להם להכיר את כל היופי הזה.

 

לאחר שסקרו את כל מאתיים ושלושה החדרים הם היו מותשים, מרוקנים כמו תפוז סחוט, מיובשים כמו עלי כוסברה בני שבועיים, ואדומים כמו עגבנייה עסיסית בצהרי יום. כעת הם צעדו אל סוכת הגן, הם נכנסו כולם אל הסוכה שם גילו שורות שורות של כסאות, על כל כסא הונח פרח אדום וגדול ולצידו פתקים עם שם הירקן. מהר מאוד התיישבו כל אחד במקומו ותום ניגש לקדמת הסוכה ובלי גינונים מיותרים הוא פתח במין וידוי אישי:

 

"חבר הירקנים, גם אני נולדתי לזוג הורים יקרים וירקנים ששקלו יום יום מלונים ואפרסקים על המשקל. אתם יודעים טוב יותר ממני כמה הם סחבו, מה הם הריחו וכמובן כמה דולרים נכנסו אליהם בסוף יום לקופה וזה עוד לפני תשלום המיסים והארנונות, פרנסה קשה באמת.

 

אני זוכר את עצמי כבר מגיל קטן חוזר מבית הספר אל תוך הדלעת והקולרבי כשאני מבטיח לעצמי יום יום, ברצינות של מבוגר, שאני לעולם לא אהיה ירקן, הכל, רק לא ירקן. יש עוד כמה דרכים לעשות עסקים באמת, ובהם אני אצעד. עברו שנים לא היה לי זמן לכלום חוץ מלדבר אחד – להראות לעצמי שאני יכול להרוויח כסף והרבה מאוד. אין לי מושג מה אני אעשה עם כל המיליארדים שלי שנחים להם בבנק בשקט, אין לי שום רעיון למי להזרים את כל הנדל"נים שלי שמפוזרים בתבל, ואין לי שום אושר מהמחשבה הזו שכל המניות שקפצו כל כך לגובה, באין יורש, ישארו רכוש הבנק.

 

לכן קראתי לכם. מכל האנשים בעולם אני מעריך את העבודה שלכם כעבודה קשה, מתישה ומעייפת, מי כמוני זוכר… לכן הייתי רוצה לבחור אחד מכם לו אתן את מה שיבקש מרכושי, עד מחצית הוני. לשם כך זימנתי לפה היום עורך דין שיערוך ביני ובין הירקן הזוכה חוזה מאושר, מפורט וחתום ולשם כך בניתי את סוכת העץ המופלאה הזו. מהסוכה הזו בה אנחנו יושבים יש דלת יציאה שנסגרת לאחר שיוצאים ממנה ואי אפשר לפתוח אותה מבחוץ. דלת הכניסה לסוכה היא מהצד השני. בניתי יער ענק בו חייב לעבור כל מי שיצא מן הסוכה ורוצה לחזור אליה. המסלול הוא בסך הכל מסלול הליכה של עשרים דקות, בריצה זה סיפור קצר בהרבה. הירקן הראשון שיצא מהסוכה ויחזור דרך היער, יוכל לבקש כשיחזור רק בקשה אחת ואני אמלא אותה. הבקשה יכולה להיות כל מה שהוא ירצה – עד מחצית מהוני! אבל בקשה אחת בלבד!"

 

הירקנים התרוממו כולם נכונים לרוץ מדלת היציאה לעבר היער ולחזור בדלת הכניסה, אלא שכאן נכונה להם הפתעה, "לפני שאתם יוצאים", אמר תום בחיוך, "תציצו רגע מהחלונות אל מה שקורה ביער".

 

האנשים הציצו והיו מבועתים. ביער הסתובבה קבוצה לא קטנה של דובים אמיתיים, כנראה זכר לעסקת הדובים הראשונה שהפרידה את תום ואת העניות לצמיתות. כעת אף אחד לא התנדב לצאת אל שיני הדובים, שנראו מורעבים מתמיד. נהייתה שתיקה רועמת, אחר כך רעשו בליל קולות, היו כאלו שכעסו על תום, חלקם ניתחו את קווי האופי המשונים האלו. אף אחד לא קלט את ההיגיון שמאחורי הדובים, וכמובן אף אחד, מכל המאתיים ירקנים לא יצא אל היער. כולם רצו את מחצית ההון אבל הם רצו גם להמשיך לחיות, "פוחדים לקחת סיכון" – הגדירו בשקט את המצב.

 

תום חיכה דקה שתיים, הבין שאין מי שמעוניין ואמר בשקט מלא מאוד בצער שקצת חבל ופנה לצאת מן הסוכה לכיוון מטוסו האישי.

 

לפתע נפרצה הדלת, נשמעו צרחות ריצה מטורפת, כל מאה תשעים ותשעה הירקנים, שכבר התכוננו לחזור הביתה, נצמדו אל החלונות. הם ראו שם את אחד הירקנים רץ בין העצים, נחלץ באומץ רב משיני הדובים, מתחמק מעיניהם. לרגעים היה נדמה שסוף החיים לבוא, אבל הירקן בגבורה נחלץ מכל מיני חיבוקי דוב כואבים. בעט, רקע, הכה, נענע ראש והמשיך לנוס במהירות לא צפויה. הדרך הקצרה הזו פצעה אותו ולאחר ריצה של שמונה דקות מטורפות בהם נגעו החיים במוות, נפתחת דלת הכניסה ואל הסוכה נכנס ירקן פצוע, נוטף דם, רואה, מבין, חי ונושם.

 

תום היה מרוצה. הוא בסך הכל אהב את עם הירקנים, קצת היה חבל לו שהירקן הזה לא חזר בשלמות, והוא קצת התחרט על הדרך המוזרה בה בחר, אבל מהר מאוד הוא קלט שאלו פצעים חיצוניים בלבד וטראומה שבתוך יום הוא מתאושש ממנה. ורק הוא יודע כמה כסף עצום ובלתי נתפס יכולים לעבור לרשותו של האמיץ הזה.

 

"דיק", הוא פנה אל הירקן הזה, "אתה יכול כבר לשכוח את ריח הנבטים ותפוחי הגרנד, הרופא כבר בדרך אליך, מה שנותר לך הוא רק לבקש בקשה אחת, כל שתבקש אני אמלא".

 

דיק הפצוע הישיר מבט קצת כועס ושאל בקול מתסיס ומתנקם: "לפני הכל אני רוצה לדעת מי היה המנוול הזה שפתח את הדלת ודחף אותי החוצה אל היער הזה?"

 

כל האכזבה שבעולם נשפכה על פניו של תום. הוא הסתכל ברחמנות על דיק הירקן ואמר לו: "אוקיי, נחקור, נברר ונבדוק מי היה זה שדחף אותך אל היער, נשאל נגבה עדויות, בקלות תדע בדיוק מי היה זה שדחף אותך אל האושר, אבל רק חבל שמכל הבקשות שיכולת לבקש בחרת בבקשה זו שתהיה האחת והיחידה שאמלא, יותר לא תוכל לבקש".

 

* * *

 

בחבילת החיים שלנו נפתחת איזו דלת עלומה, מפעם לפעם, וזורקת אותנו ליער עבות שורץ ניסיונות דוביים, הריצה המטורפת בין כל הקשיים מביאה אותנו להזדמנות חיים, לקבל עושר נפשי אגדי והרבה שכר נצחי, עשר הדקות המשמעותיות והלא פשוטות הללו בונות לנו בנפש הון קסום ונדיר – אם רק לא נתפתה להביט לאחור ונשאל, נקשה ונתהה מי זרק אותנו לכאן, מי עשה לנו את זה ולמה?

 

 

(מתוך המגזין "בבית שלנו")