לחיות בתוך בועה

 

 

כששמעתי מחברה שלי על אתר האינטרנט החדש המשוטט לו ברחבי הרשת הווירטואלית, התגלגלתי מצחוק. היא סיפרה לי שבאתר זה כל משתמש בוחר לו זהות בדויה וחי את חייו הפיקטיביים בין עשרות דמויות כמוהו, שהמשותף לכולן היא העובדה שכל אחד יכול להיות כל אחד, מלבד עצמו.

 

כך למשל, כל בחורה מופנמת יכולה להיות דוגמנית מבוקשת, וכל בחור מבולבל יכול להיות שחקן קולנוע מצליח. כל מה שמפריד בינך ובין המודל לחיקוי שתמיד חלמת להיות כמותו היא בסך הכל לחיצת עכבר.

 

האמת, לא הופתעתי. אחרי הכל, כבר שנים שיש לנו צ’טים, פורומים ויומני רשת, בהם ניתן להשתמש בזהות שאולה. כולנו חיים בסרט, וזה ממש לא חדש…

 

מה שכן הפתיע אותי היה משהו שאותו אתר חדש הגדיל לעשות – באתר מתקיימת מציאות ווירטואלית, שהיא דמיונית לחלוטין, ובה חיים המשתתפים את חייהם. ואם למשל החלטת ליצור לעצמך זהות של מעצבת אופנה מצליחה, את מקימה לעצמך חנות עם כל מיני בגדים שעיצבת, ומוכרת אותם לחברים האחרים, בכסף מלא! זאת אומרת – הבגדים ווירטואליים, לא אמיתיים – אך הכסף אמיתי. אתה משלם בכסף מלא – אך לא מקבל כלום, מקבל אוויר!

 

כששמעתי על כך, הייתי בטוחה שזו בדיחה לא מוצלחת. חשבתי לעצמי שבטח יש בו רק שניים וחצי מדומיינים שמאמינים לעצמם. אבל גיליתי שהאתר דווקא מצליח מאד. וכאן אצלנו, בישראל.

 

לקח לי כמה דקות להבין כי כל מה שמתרחש באותו אתר אינטרנט, הזוי ככל שיישמע לנו – מתרחש גם בחיים עצמם. בחיים שלנו. גם בחיים אנחנו לפעמים משלמים מחיר יקר – בעבור כלום. בעבור שקית נפוחה מלאה באוויר. אנחנו מוכרים את הזמן שלנו, את החיוך, את הנשמה – תמורת דברים שהם רק תחליף זול לאושר עצמו.

 

גם אנחנו עוטים על עצמנו מסיכות ומשחקים ב"פורים" כל השנה. גם אנחנו כבר שכחנו מי אנחנו באמת והתחלנו להאמין לפוזה שאנו מוכרים לסביבה שלנו.

 

גם אנחנו מסתכלים על העולם רק בחיצוניות שלו, בשקר שלו, ומתקשים להבחין בפנימיות שבו, ביד האומן של הקב"ה המנהלת אותו.

 

גם אנחנו, אם כן, מדומיינים לא פחות.

 

רבי נחמן מברסלב אומר: "העולם הזה הוא לא, והעולם הבא הוא כן".

 

בעצם, כל מה שאנו רואים בחיים שלנו – הוא רק תפאורה. תפאורה עשירה, אמנם, אך עדיין, בסך הכל תפאורה.

 

כל מה שיש סביבנו ובחיינו – עבודה, פרנסה, משפחה, חברים, רחובות, אוטובוסים, קריירה – הכל נמצא כאן רק כדי להסתיר מעינינו את החיים בעצמם, את התכלית האמיתית שלנו – לגלות את ה’ בכל רגע בחיינו.

 

 העולם כשלעצמו – לא קיים כלל.

 

הזמר סיני תור אמר פעם, שהעולם הזה הוא כמו אלי יצפאן בתוכנית "פספוסים". בכל פעם, יצפאן מתחפש לדמות אחרת ויוצא לרחוב כדי "לעבוד" על אנשים. פעם הוא מחופש לדמות ערבי, פעם ראש ממשלה ופעם אזרח עצבני. אבל בעצם הכל זה הוא בעצמו – אלי יצפאן. ואנשים ברחוב נורא מתבלבלים כשהם רואים אותו ומאמינים שהוא הדמות אותה הוא משחק. הם מתעצבנים, צועקים ונבהלים.

 

הם לא יודעים שזה יצפאן בעצמו – והקהל בבית מתגלגל מצחוק.

 

כך גם אנחנו, בעולם הזה. הקדוש-ברוך-הוא, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מחופש גם הוא לאינספור דמויות, ובכל פעם הוא מתגלה אלינו בדמות אחרת. פעם בדמות הבוס בעבודה, פעם בדמות שכן מעצבן ופעם הוא בן הזוג או האיש המוזר שהתיישב לידי באוטובוס. הכל זה ה’, אבל אנחנו לא מצליחים לראות זאת, להבחין בו, לגלות אותו. אנחנו חיים בהסתרה. ואנחנו רצים, מתעצבנים, נלחצים ומוציאים המון אנרגיה.

 

והקהל בבית, שצופה בנו, יושב וצוחק… "איך הם לא רואים שזה ניסיון? איך הם לא רואים את ה’ מאחורי כל דבר? איך הם יכולים להיות כל כך מדומיינים?"

 

בדיוק כמו שאני עצמי אמרתי על אותם גולשים באתר האינטרנט החדש…

 

אבל בעצם כולנו חיים בדמיונות. אנחנו מתייחסים ברצינות ל"תפאורה" של החיים ולא שמים את ליבנו למה שעומד מאחוריה.

 

למשל, אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בעבודה שלנו בשביל לקבל משכורת אבל בעצם אנחנו נמצאים שם כדי להיפגש עם אנשים מסוימים, שחשובים לנו כל כך לצמיחה הרוחנית ולתיקון שלנו.

 

חוויתי את זה ממש עכשיו – בחודש האחרון התחלתי לעבוד במקום חדש. בהתחלה לא כל כך הבנתי מה אני עושה שם. העבודה לא הייתה קשורה לתחום הלימודים האקדמיים שלי והייתה לכאורה משעממת ואפורה לעומת עבודות אחרות שהתנסיתי בהן. מסוג אותן העבודות שעוד 1000 אנשים יכולים לעשות. ביקשתי מה’ שיסביר לי למה דווקא אני, מכל האנשים בעולם, נמצאת שם. והתשובה לא איחרה לבוא.

 

עוד באותו היום פגשתי מישהי איתה אני עובדת ודיברנו שיחה מלב אל לב. בסוף היום ידעתי שבשבילה אני שם. ה’ שם אותי דווקא שם, כדי שאני אלמד משהו שאני יכולה ללמוד רק ממנה, והיא תלמד משהו ממני.

 

המשכורת היא לא החשובה וגם לא היוקרה של התפקיד שאני מבצעת שם. מה שחשובה היא החוויה האישית שלי באותו המקום שה’ מזמן אותי אליו. אני לא שם בשביל תלוש המשכורת בסוף החודש, אני שם בשביל להתקדם אל התכלית. וכל השאר – זה שולי.

 

לכל אדם יש שליחות בעולם, תפקיד המיוחד רק לו בלבד, שרק הוא יכול לעשותו ובשבילו הוא בא לעולם. כל החיים שלנו בעולם הזה הם בעצם מסע. מסע אל התכלית, אל ביצוע השליחות.

 

עלינו לאסוף ניצוצות שחשובים כל כך לתפקיד שלנו, מכל מקום בו אנו נמצאים. ניצוצות בדמות אנשים, חוויות, רגשות.

 

עלית על האוטובוס הלא נכון, שמעת שיחה שלא היית אמורה לשמוע, פגשת מישהו שנראה לך סתמי. 

 

זו לא טעות, זה מדויק. בחיים שלנו אין דבר כזה "לא נכון", או "סתמי". הכל מוביל אותך בדיוק במסלול בו את צריך לעבור, ברכבת של חייך – אל המטרה.

 

מחלון הרכבת תוכל לראות שלל מקומות, אינספור עבודות, מגוון אנשים וקניונים מלאי שפע חוויות שבודאי תרצה להרגיש ולהשיג. אבל אל תסתכל מהחלונות, כי מה שתראה שם זה רק דמיונות. אלו לא הדברים שלך – אלו מסלולים של אנשים אחרים.  בעבורך הם לא באמת קיימים. בעבורך הם רק דמיונות.  

 

זו בעצם המלחמה שלנו ביוונים. אותה מלחמה שנמשכת עד היום, עם אותם יוונים מימי החשמונאים שקיימים גם היום. אותם שמנסים לבלבל אותנו עם תרבות השפע והחומר, שכולה הבל ורעות רוח, ולהסיט עינינו מהמטרה האמיתית שלשמה בנו לכאן. שנשכח מהרוחניות שלנו, מהנשמה.

 

כשהייתי קטנה היו לי משקפיים מפלסטיק, לא אמיתיות, שעל העדשות שלהם היה מוטבע ציור של ברווז. ברווז על כל עדשה. בכל פעם שהרכבתי אותם, הייתי רואה רק ברווזים. לא משנה לאיזו זווית הסתכלתי, ובאיזה מקום הייתי – רק ברווזים.

 

לפעמים אני מתגעגעת למשקפיים האלו. הייתי רוצה שיהיה לי זוג כזה גם היום. כאלו שאתה מסתכל בעדם ורואה רק דבר אחד. רק את ה’.

 

ובכל פעם שהייתי מרכיבה אותם, הייתי רואה את המציאות האמיתית. ונזכרת שה’ הוא הכל – והכל זה ה’.

 

ואם אתה רואה משהו אחר – זה סימן שאתה מדומיין…

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.