לוקחים אחריות

 

 

בתורה הקדושה מובא מעשה מכירת יוסף על ידי השבטים, ושיעקב אבינו עליו השלום חשב שיוסף נטרף על ידי חיה רעה, כמו שכתוב: "טרוף טורף יוסף…" והוא מאן להתנחם על מותו במשך עשרים ושתיים שנה, עד שחזרו האחים עם הידיעה שעוד יוסף חי, והוא מלך במצרים, ואז כתוב: "ותחי רוח יעקב…" ודרשו חז"ל: מה פירוש "ותחי רוח יעקב"? לומר לנו, שחזרה אליו רוח הקודש שנסתלקה ממנו כל אותן עשרים ושתיים שנה.

 

והנה, במכתב שכתב אחד מגדולי חסידי ברסלב בפולין, הרה"ג קמינסקי הי"ד, הוא שואל שאלה קשה: כיצד יתכן שיעקב אבינו עליו השלום, לא קיבל באהבה את הידיעה על אבדן יוסף, עד כדי כך שמאן להתנחם במשך עשרים ושתיים שנה? הלא יש עדויות על אנשים פשוטים הרבה יותר מיעקב אבינו, שאיבדו בנים וקיבלו את הגזירה באהבה, ויש מהם שאפילו לא הזילו דמעה, ולא עוד אלא שחיזקו ועודדו את הבאים לנחמם. האם יעקב אבינו, בחיר האבות, לא היה במדרגה זו חלילה?

 

ושאלה נוספת: מדוע תלויה רוח הקודש של יעקב אבינו בידיעה – האם יוסף חי או לא? ונראה מהכתוב, שכל זמן שיעקב חשב שיוסף מת, הסתלקה ממנו רוח קודשו, ומיד שידע שהוא חי, חזרה אליו רוח הקודש, כיצד זה תלוי בזה?

 

אמנם ישנו התירוץ המפורסם, שיעקב אבינו נפל מהשמחה ולכן הסתלקה ממנו רוח הקודש, מאחר ואין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, ומיד כשידע שיוסף חי, חזרה אליו השמחה ורוח הקודש. אך עדיין, התירוץ הזה בעצמו מצריך הסבר, כמו ששאלנו קודם לכן: כיצד יתכן שצדיק נורא ומושלם כמו יעקב אבינו נפל משמחתו בגלל שאיבד את בנו? הרי מסופר על רבי יוחנן שאיבד עשרה בנים, שזה אסון מזעזע ר"ל, והוא היה הולך עם עצם בנו העשירי לנחם אבלים ולעודדם.

 

התירוץ שמביא הרב קמינסקי הי"ד, באותו מכתב מאיר עיניים ממש, והוא על פי מה שכתב רבינו הקדוש בתורה ד’: "כשאדם יודע שכל מאורעותיו הן לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא", ומסביר שם במכתבו, שיעקב אבינו חי כל חייו בהשגה, שה’ יתברך מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה, ועם ההשגה הזאת הוא חי חיים של מעין עולם הבא, כשהתבונן על כל מאורעות העולם, ובפרט על כל המאורעות שלו, והבין מתוכם כיצד מנהיג הבורא את עולמו הנאה הזה, ואיך שהכל לטובה, ומתוך התבוננות זו התקרב אל ה’ יתברך, כמובא בליקוטי מוהר"ן: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר את עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר, להתקרב לה’ יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו…" (תורה א).

 

אדם שיודע שאין שום טבע או מקרה, אלא הכל מונהג בהשגחה פרטית, מידה כנגד מידה, ואין ייסורים ללא עוון, בודאי חי בביטחון ובשמחה ובלי שום דאגה או מרה שחורה, משום שיודע שכל זמן שהוא משתדל ללכת בדרך הישרה, אין שום סיבה שתארע לו תקלה, וגם אם יטעה, וה’ ירמז לו על כך על ידי ייסורים, הוא יוכל להבין מה עליו לתקן, מאחר וכל הרמזים הם מידה כנגד מידה ומתוכם אפשר להבין על מה באה לו הצרה, וממילא יש בידו לתקן מה שצריך לתקן, ויש לו יכולת להינצל מן הייסורים. נמצא שאדם שחי כך לא תהא שום מציאות של ייאוש בחייו, ואין שום רע בחייו.

 

והעיקר, שחיים אלו – שהאדם חי בידיעה שהכל לטובה והכל צודק, ובכל דבר יש שכל ישר וכוונה ומסר, הם תענוג שאין כדוגמתו, ואדם שחי כך דעתו בודאי צלולה תמיד, ויש לו יישוב הדעת, ומכל מה שעובר עליו הוא רק משיג כל הזמן עוד ועוד דרכים להתקרב על ידם לבורא יתברך, ולמעשה זה נקרא "רוח הקודש".

 

והנה, כשקיבל יעקב אבינו את הידיעה על היעדרותו של יוסף, הוא הסתכל בשכל של הדבר, וחיפש כדרכו, מה היא המידה כנגד מידה שיש כאן, שהרי אין ייסורים ללא עוון. אם כן, מוכרח שהצער הזה הנורא שייטרף בנו, בא לו על איזה עוון. ומכיוון שידע שצער כזה של אבדן בנים ר"ל בא רק על פגם הברית, הוא בדק את עצמו בדבר הזה, והוא ראה שאצלו אין שום שייכות כלל לפגם הברית, שהרי אמר בעצמו על ראובן: "כוחי וראשית אוני" ופירש רש"י, שמעולם לא ראה קרי, וכן והתורה בעצמה מעידה עליו שמיטתו הייתה שלמה בלי שום פגם.

 

עכשיו יעקב אבינו היה בבעיה, משום שהוא לא הבין את הנהגת ה’, ואם עד עכשיו הוא חי חיים טובים ועם הידיעה שה’ מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה, הנה כאן נתקל במקרה שברור שהוא לא מידה כנגד מידה, כי הוא הרי אף פעם לא פגם בברית, ולא הייתה לו ברירה אלא להגיע למסקנה שלפי הנראה, הוא חי כל חייו בטעות, ואין הנהגה של מידה כנגד מידה דווקא, אלא יש לבורא גם הנהגה שאי אפשר להבין אותה, ואי אפשר להבין ממנה רמזים, להתקרב על ידם לבורא, ולתקן מה שצריך לתקן וכו’… 

 

עתה מובן שכל החיים הטובים של יעקב אבינו השתבשו, כי איבד את כל הגן עדן של העולם הזה, כי אם ה’ מנהיג את עולמו בלי שום שכל שאפשר להבין, אזי אין לאדם שום דרך לדעת כיצד ללכת, ואין שום שכל שיאיר לו איך להתקרב אליו יתברך. וכן יש מקום לדאגות, כי מי יודע מה יהיה? ואם חשב עד עכשיו שאפשר ללכת בדרך הישר, ואז הכל יהיה טוב, עכשיו הוא כבר לא יודע, משום שהוא הלך ישר מאוד ושמר את הברית בשלמות ובכל זאת נלקח ממנו יוסף, ומי יודע מה עוד יכול לקרות לו? ואם אכן תבוא עלי איזו רעה ח"ו, גם לא תהיה לו שום אפשרות להינצל ממנה, כי אין לו אפשרות לדעת על מה לעשות תשובה ומה לתקן, מאחר ואין כבר שכל של מידה כנגד מידה.

 

עכשיו שיעקב אבינו איבד את החיים הטובים שלו, מובן שהוא כבר לא יכול היה להיות שמח בשלמות, ומה שמסופר שהוא לא יכול היה להתנחם, לא היה זה משום שלא קיבל באהבה את מותו של יוסף, אלא בגלל שהשתבשה לו כל ההשגה וההבנה בדרכי ה’, והבנה זאת היא למעשה רוח הקודש של האדם והיא הנותנת לו שמחה מושלמת.

 

זה מסביר גם מדוע יעקב פחד כל כך לשלוח את בנימין למצרים, שלכאורה, היכן מידת הביטחון שלו? אלא, מאחר והוא כבר לא היה בטוח בהנהגת הבורא, שהיא תמיד מידה כנגד מידה, ממילא הוא לא יכול היה לסמוך על כך שהוא צדיק, ושאין שום סיבה שיהיו לו ייסורים, לכן הוא פחד לאבד גם בנו השני, ולא רצה לשלוח אותו למצרים.

 

עתה מובן מאוד, מדוע ברגע שקיבל את הידיעה שיוסף חי חזרה לו כל החיות והשמחה ורוח הקודש, משום שראה שבאמת הכל צודק – יוסף לא מת, וה’ לא העניש אותו על פגם הברית. ואם כך, ההשגה שלו שה’ מנהיג את העולם מידה כנגד מידה אינה מוטעית, ומיד כשחזרה לו השגה זו, והוא חזר להסתכל בשכל של כל דבר, מיד הוא חיפש על מה בכל זאת הוא היה צריך להצטער עשרים ושתיים שנה, בהן ה’ העלים ממנו את הידיעה שיוסף חי. 

 

ומיד ה’ הזכיר לו כיצד הוא בעצמו נעלם לאביו יצחק במשך עשרים ושתיים שנה, בלא שתהיה לו שום ידיעה ממנו, והוא לא קיים מצוות כיבוד אב ואם. ועל משקל מידה כנגד מידה – צריך היה לעבור צער דומה במשך עשרים ושתיים שנה.

 

והעיקר לעניינינו, שצריכים אנו ללמוד קל וחומר: מה יעקב אבינו שהוא בחיר האבות, שבודאי קיבל בתמימות את העובדה שהוא לא מבין את הנהגת ה’, ובכל זאת, אותה מחשבה שה’ לא מנהיג את העולם במידה כנגד מידה הספיקה לקלקל לו את כל החיים הטובים שלו, אם כן, קל וחומר לאנשים כמונו, שבודאי כל הייסורים והצער שלנו, הם אך ורק בגלל חסרון באמונה בהנהגה הצודקת של הבורא, שלא ברור לנו בצורה חד משמעית, שהכל מידה כנגד מידה, ושאין ייסורים ללא עוון.

 

זהו דבר שרואים בחוש, שכל עיקר הייסורים שיש לבני אדם הם אך ורק בגלל שהם אינם מבינים את הנהגת ה’, ויש להם שאלות וקושיות על ה’, והם מרגישים שהם סובלים בחינם וכדומים, וחושבים שיש טבע, ושהם נתונים לשבט ולחסד של כל מיני כוחות שיש בעולם – בני אדם, מחלות ר"ל, וממילא כל ימיהם בדאגות ופחדים, ותמיד יש להם תלונות על כולם, והם מאשימים אחרים בצרות שלהם, ומרגישים מסכנים ורדופים וכו’, וכל שכן אם כבר התרגשה ובאה עליהם איזו צרה, הם חושבים שהכל אבוד ומתייאשים.

 

אדם שאינו מבין את הנהגתו של ה’ יתברך בעולמו, ואינו רואה את השכל שבכל דבר, ואין לו את העניין שהכל לטובה, אזי אין לו דרך וכלים לנווט את חייו ולמצוא את הדרך הטובה ואת רצון ה’, והוא בטוח שגם לעשות תשובה זהו דבר שלא יועיל לו. ומאחר ולדעתו אין שום שכל בבריאה, אין לו מה שיאיר לו את דרכו בחשכה, והוא נבהל ומתמוטט מכל תקלה וחושב שאבדה תוחלתו, והוא מאבד את כל החיבור והדבקות בה’, ונופל לשנאה, קנאה, תחרות, והאשמות ותלונות, הוא מרגיש מסכן ורדוף… – בקיצור, הוא חי בגיהינום, וברור שאין לו שום שייכות וקשר עם רוח הקודש…

 

אבל מי שיש לו אמונה בהשגחה פרטית ומאמין שכל מה שקורה בעולם, וכל מה שקורה לו – הכל מידה כנגד מידה, והכל בא לרמז לו מה עליו לתקן, ובא להוליך אותו להשיג איזה שכל ולהכיר את הבורא בעוד איזה אופן וכו’, אזי הוא לעולם אינו מודאג מהעתיד לבוא, כי יודע שכל זמן שהוא משתדל ללכת בדרך הישר, אין כל סיבה שיארע לו איזה דבר, מאחר וכל דבר בא לרמז לאדם מה עליו לתקן, ואם אין לו מה לתקן אין שום טבע וסיבה שיכולים להזיק לו או לפעול איזו פעולה, בלא רצונו והכוונתו של הבורא המשגיח.

 

והוא יודע שגם אם הוא יטעה, הבורא ירמז לו ברחמים מה עליו לתקן, והוא יוכל להבין את הרמזים על ידי המידה כנגד מידה שבייסורים שבאו עליו, שזהו חסד גדול כמובא בדברי רבינו על הפסוק בתהלים: "ולך ה’ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ולך ה’ החסד – לך ה’ לעשות חסד "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", שאתה משלם לאדם מידה כנגד מידה. כך יודע האדם מה עליו לתקן, וממילא כשיתקן את מה שצריך לתקן, מיד הכל ישוב על מקומו לשלום, וגם אם יטעה הרבה ויהיו לו ייסורים גדולים חלילה, הוא יודע שגם אז בודאי הכל לטובה, ובודאי יש לאל ידו לעשות תשובה ולתקן הכל, וכל זה נותן לאדם שקט נפשי שהכל צודק וישר וכל העולם כולו הוא שכל טהור, ואין שום טבע או מקרה או הפקרות חלילה בעולם, שכל זה מחבר אותו אל ה’ בדבקות נפלאה, ומסיר את כל המסכים מנגד עיניו, ודבר זה הוא תענוג רוחני נפלא.

 

מדברים אלו יוצא חיזוק גדול לכל אחד ואחד. מאחר ועכשיו אנו יודעים ומאמינים שאין שום ייסורים ללא עוון, וה’ יתברך מנהיג את עולמו אך ורק במידה כנגד מידה, אם כן, צריך שכל אחד ייקח אחריות מלאה על חייו, ולא יאשים לעולם אחרים בצערו – לא את אשתו, ולא את ילדיו, ולא שום אדם או גורם אחר, וגם לא יתלונן ולא ירגיש מסכן, ולא ייבהל מכלום, ולא ייפול לשום ייאוש, עצבות, כעס, מרה שחורה וכדומה, וכל שכן לא יתרעם על ה’ ח"ו, ולא יחשוב שיש איזו טעות או חוסר צדק במה שסובל ייסורים. אלא – יעמוד על עומדו בגבורה ויחפש על מה בא לו הצער או הייסורים שיש לו – עד שימצא, ואז יעשה כל שביכולתו לתקן את הדרוש תיקון, וכך יזכה לחיות חיים של מעין עולם הבא ממש, ולהרגיש תמיד את נועם ה’, וזו מדרגה שכל יהודי פשוט יכול לזכות לה. 

 

כל אדם שיהיה חזק בזה ויעמוד לפני ה’, ויכנע לפניו, ויקבל על עצמו את מלא האחריות על הצרות הפוקדות אותו, ויודה בפה מלא שרק הוא אשם בייסורים שלו, שזה בעצמו ימתיק מעליו את הדינים, וככל שהאמונה שלו – שאין שום ייסורים ללא עוון ושחייבת להיות סיבה לכל הצרות והייסורים שלו תהיה יותר חזקה וברורה, כך יהיה לו יותר כוח להאריך בתפילה ולהתעקש ולבקש מה’ יתברך שיראה לו על איזה עוון באו לו הייסורים, עד שיזכה שירחמו עליו מן השמים ויראו לו בדיוק מה הוא צריך לתקן, ואף ישלחו לו במחשבה שכלים נפלאים ופסוקים ומאמרי חז"ל וכו’ הנוגעים לו, וכך הוא יתחיל לחיות חיים של שכל והתבוננות, וישיג את ההנהגה של הבורא ויזכה להשראת רוח הקודש. ואם כך, לאיזה גן עדן יכול האדם לצפות יותר בעולם הזה?

 

ה’ יתברך יזכנו לחיות עם היסוד שאין ייסורים ללא עוון, וה’ מנהיג את עולמו אך ורק מידה כנגד מידה, ולקחת תמיד את כל האחריות על עצמנו, וממילא נזכה לחיות חיים של מעין עולם הבא, ולרוח קדושה וטהרה, אמן כן יהי רצון.