ילדים כמו פרחים

כל יהודי הוא אילן נפלא. כל יהודי הוא

אילן עם פירות וענפים נפלאים שאין

כדוגמתם. התפקיד של כולנו, של כל עם

ישראל, הוא לגדל אילנות.

 

 

הבוקר הוא התחלה של חיים חדשים. הקדוש-ברוך-הוא מחדש את הבריאה. אור הבוקר הוא הכוח של היום החדש להכניס בליבנו תקוות חדשות, כוחות נפש מחודשים. היום נתחיל התחלה חדשה וננסה לעלות עוד דרגה אחת.

 

אנחנו מתקרבים לט"ו בשבט, שהוא ראש השנה לאילנות, ויום ההולדת של האילנות למעשרות ולערלה. אחרי שרוב גשמי השנה ירדו ונתנו את כוחם באילנות, מראים עכשיו האילנות את הברכה שקיבלו בפירות שהם נותנים. ט"ו בשבט הוא קצת יום טוב. אין אומרים בו תחנון, מרבים באכילת פירות ארץ ישראל שנתברכה בהם. מברכים את הקדוש-ברוך-הוא על הארץ הטובה אשר נתן לנו. "ברוך ה' תודה רבה לך ה' על הארץ הטובה, הנפלאה. על הפירות הנפלאים שאתה נותן לנו, על הברכה, על השפע הזה, איזה שפע נפלא". שהקדוש-ברוך הוא יזכה את כל עם ישראל להשתמש בשפע הזה ולהודות. לפתוח את פינו בהלל, שירה והודאה לקדוש-ברוך-הוא.

 

כדאי להכין תפילות לט"ו בשבט. בהתחלה מתפללים בלי רגש, המילים יוצאות מהפה אבל לא מהלב, אבל אם מתמידים באמת, זה מתחיל להיות אכפת לנו. מתחיל להיות אכפת לנו שאנחנו רוצים להתחדש. כמו שהארץ מתחדשת בכוחותיה להצמיח עלים ירוקים אחרי תרדמת החורף. הנה שוב מתחילים חיים חדשים, צמיחה חדשה, וכך גם אנחנו מתעוררים, גם אנחנו רוצים חיים חדשים ורעננים.

 
זהו הטעם שט"ו בשבט נקרא "ראש השנה" שבו הקדוש-ברוך-הוא דן את האילנות. זוהי מידתו של הקדוש-ברוך-הוא, שבכל תחילת הצמיחה של כל אחד מברואיו, הוא סוקר את כל ענייניו עד הסוף. ואז, בהתחלה של הכל, זוהי עת רצון לבקש בתפילה על הצלחתו. התפילה היא סוד הצמיחה. האדם הרי נמשל לעץ השדה, ולכן יום זה הוא מעין יום דין גם לאדם שנמשל לעץ, ולא רק לעצי השדה. כמה נפלא הדבר להתפלל שיזמין לנו השם יתברך אתרוג נאה ומהודר, כפי שמובא בספרים להתפלל על אתרוג בט"ו בשבט. האתרוג מרמז ללב היהודי, ואנחנו רוצים להתפלל שהלב יוציא פירות נאים, שיתחיל ללבלב, שיהיה לב חי, עם רגש והתלהבות כפי שראוי ללב יהודי. כשהלב מלבלב, הוא מוציא פירות. המעשים הטובים הם הפירות, הם התולדות של בני אדם, הם התולדות שלנו.

 

"עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים". אנחנו רוצים לבקש מהקדוש-ברוך-הוא להיות כמו הצדיקים, להיות עם תולדות כאלה צדיקים וטובים. "ריבונו של עולם, אני רוצה להיות הצדיק שלך, אני רוצה להוציא רק פירות טובים. כמו העצים שקיבלו באדמה שעליה הם גדלים את דושנם ושמנם, ממה שגשמי החורף הִפְרוּהָ. גם לי נתת כישרונות. אני מדושן בכישרונות מיוחדים שדרכם אוכל להוציא פירות טובים ומתוקים, פירות כאלה מיוחדים ששום עץ בעולם לא יוכל לתת".

אם אדם היה מתבונן בכישרונות הנפלאים שהקדוש-ברוך-הוא נטע בו, הוא היה מתעורר להוציא אותם מן הכוח את הפועל, הוא היה נהיה אדם אחר לגמרי. צריכים להאמין שאנחנו יכולים, יש לנו הכל. הקדוש-ברוך-הוא איתנו. אם נרצה, נוכל לזכות לעשות את רצונו של הקדוש-ברוך-הוא בדיוק כפי שהוא ברא אותנו. רצונו הוא שנשתמש בכל הכישרונות שלנו. אין יהודי בעולם שאין בו כישרונות, שאין בו דברים טובים, ובכולם הוא יכול להשתמש ולגלות את מלכותו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם.

רבי נחמן כותב: "דע, כי יש שדה ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד, וגודל יקר יופי השדה וגידוליו אי אפשר לספר. אשרי עין ראתה זאת. ואילנות ועשבים הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם. ודע, שכשהנשמות עושין פירות, שעושות רצונו של מקום, אזי מאירין עיני בעל השדה". (ליקוטי מוהר"ן תורה ס"ה).

רבי נחמן מסביר שיש ממונה על הגן הנפלא הזה, והוא דואג שלא יתקלקלו האילנות על ידי עשבים רעים או מזיקים למיניהם. הוא גם דואג להשקות את האילנות ולתת להם כל צרכם. יש מי שדואג לנו, רק שנפשוט את שתי ידינו כמו שני ענפים, נביט לשמים כמו צמרת האילן, ונפתח את פינו כמו פרח ריחני הטומן בתוכו פרי נפלא ועסיסי, משמח אלוקים ואדם.

 
כל יהודי הוא אילן נפלא. כל יהודי הוא אילן עם פירות וענפים נפלאים שאין כדוגמתם. התפקיד של כולנו, של כל עם ישראל, הוא לגדל אילנות. רבי נחמן סיפר (מעשה מחיגר): "מעשה בחכם אחד, קודם מותו קרא את בניו ומשפחתו, וציוה אותם להשקות אילנות. גם יש לכם רשות לעסוק בשאר פרנסות, אבל בזה תשתדלו – להשקות אילנות".

 

דוד המלך כותב: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעיתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח". מבאר המלבי"ם: "וכל אשר יעשה יצליח" – שהאילן הזה יצליח גם על ידי זרעו, שכל אשר יהיה נזרע ממנו יהיה כמוהו. כך הוא הצדיק, גם בניו יצמחו ובזכותו "גיבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך".

 

"כל אשר יעשה" זה התולדות של האדם, זה הבנים שלנו, הילדים שלנו, הצדיקים האלה שהקדוש-ברוך-הוא הפקיד בידינו. אלו הם המעשים שלנו, "וכל אשר יעשה יצליח" – הם יצליחו, הם יעלו מעלה מעלה. בזכות הבל פיהם של תינוקות של בית רבן העולם עומד. וזה נקרא להשקות אילנות – לגדל בנים ובנות, ולמלא את הבית בברכה אמיתית. איזה דבר נפלא, לגדל ילדים שעושים רצון השם יתברך. ילד שהולך עם טלית ותפילין לבית הכנסת – איזה זכות, מי יכול לשער את הזכות הזאת.

 
מעשה באדם אחד שעבר על אילן אחד, אכל מפריו, שתה ממימיו, מאמת המים שעוברת תחתיו, ונח בצילו. כשקם ללכת, פנה אל האילן ואמר לו: "אילן, אילן, במה אברכך? צילך נאה, אמת המים עוברת תחתיך, פירותיך מתוקים. אלא, יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך". כל אדם יכול להגיע לברכה הנפלאה הזו.

 

שמעתי פעם מאישה דגולה שאמרה לי: מכל ילד, יהיה אופיו או טבעו אשר יהיה, אפשר לעשות שושנה נפלאה, אילן נאה עם פירות נפלאים. האם ההורים מאמינים בזה? האמונה הזאת קודמת לכל המעשים ולכל שיטות החינוך. כשאני מאמין שמהילד הזה יכול לצאת הרבה טוב, אני כבר בדרך אל הברכה. האמונה הזו תצמיח כוחות נפלאים לא רק בי כהורה, אלא גם תעבור אל הילד, שהשם נתן לי כפיקדון.

 

שמעתי פעם שיר של ילד ששר לאימו, ושם הוא מבקש ממנה: "אמא, היי עקבית ועזרי לי להיות בטוח בעצמי. החליטי אחת ולתמיד מה מותר ומה אסור, ואל תשני את דרישותיך כל פעם מחדש, כי זה מבלבל אותי מאוד. אמא, אני רוצה להיות גיבור ולא לפחד מהחושך, ולכן אם את מפחדת אל תעבירי את הפחד אלי. אמא, ספרי לי תמיד את האמת על זריקה ואפילו שזה מעט כואב. היי בעצמך גיבורה וכך תעזרי לי להיות אמיץ לב. אשתדל להיות טוב תמיד, ואלך בדרך התורה והמצוות. אך אמא, קבלי אותי כמות שאני, עם נטיותיי האישיות".

שאלו פעם את ה"חפץ חיים": "מאיזה גיל מתחילים לחנך את הילדים?" ענה ה"חפץ חיים": "עשרים שנה קודם החתונה".

 

מעשה שהיה בדידי. נכנס אלי ילד לפני בר-מצווה שאכין אותו לקריאת הפרשה וגם לשוחח עימו ביראת שמים. והנה, לאחר קריאת איזה קטע מוסר שאלתי אותו: "אמור לי, אם אימך תבקש ממך לעשות איזו מטלה שאינך מבין בשכלך את מטרתה ותועלתה, האם תבצע אותה?" הילד היסס ואמר: "תלוי אם זה נוח לי ומתאים לי". אמרתי לו: "כלומר, אני מבין מדבריך, שאם זה לא נוח לך או לא מתאים לרצונותיך, לא תקיים את רצון אימך, האם זה נכון?" הילד שוב היסס. סוף סוף הוא הבין שיש פה מצוה של כיבוד אב ואם, אבל הוא לא כל כך הסתדר עם הרצונות שלו שמנוגדים למצוה הזו. אמרתי לו: "בוא נשאל שאלה אחרת: איזה תכונה או מידה דרושה לך, כדי שלמרות שאתה לא מבין מה התועלת בזה, בכל זאת תעשה את רצון אימך?" הוא חשב וחשב, ופתאום רץ לעברי בני בן השמונה ולחש באוזני: "אבא, אני יודע. אמונה". ממש צהלתי מרוב שמחה על ההברקה הזו. איזה דבר נפלא זה, אמונה.

מה זה אמונה? אמונה פירושה לעשות מעשים שאני לא תופס כרגע בשכלי. יש לי מצד אחד רצונות ותאוות טבעיים שאני חפץ למלאות את עצמי בהם, ומצד שני יש לי ערך יותר גבוה – לעשות את רצון הבורא הגלום ומלובש ברצון אימי ואבי.

 
אבל איך אני מביא את הילד הזה להבנה שהיא מעבר לתפישתו? איך עושים את זה?

                            
בדרך כלל, כשילד לא מציית לנו, מה צורת התגובה שלנו? זה מכעיס אותנו, ממלא אותנו בביקורתיות, בדיבורים שליליים, במחשבות ותחושות של כישלון, אולי גם חלישות הדעת. בפרט כשהיה לנו יום קשה. לא הסתדרנו עם הבוס, אולי לא הצלחנו לארגן את הבית בזמן, או כשכבר יש לנו תסריטים על הילד האומלל הזה, יש לנו כבר היסטוריה איתו. ואז אנחנו מוציאים משפטים כמו: "אני כבר לא יכולה עם הילד הזה", "הוא אף פעם לא יעשה את מה שאני מבקשת ממנו", "אין לו תקנה", "שום דבר טוב כבר לא יצא ממנו". האם אנחנו באמת רוצים לומר את המשפטים האלה?! בדרך כלל אדם שהתחושות האלה ממלאות אותו הוא לא רגוע, אין לו שלווה. הילד מרגיש את זה וזה עובר אליו. לפעמים הוא מרגיש רגשות אשמה. והאמת היא שאנחנו לא רוצים את זה. אנחנו רוצים להיות שלווים, כדי שנוכל להגיב נכון.

 
ראיתי בספרו של הרב וולבה: "פעם הזדמן אלינו לישיבה אדם שהציע את עצמו לתפקיד משגיח בישיבה הקטנה. אחת השאלות ששאל אותי, אומר הרב, הייתה לגבי הסמכויות שיהיו לו. האם תהיה לו סמכות, למשל, לזרוק בחור מהישיבה? זו הייתה השאלה הראשונה. ראיתי, אומר הרב וולבה, שמשגיח ומחנך לא יצא ממנו, אם כזה הוא המבט הראשון שלו – מתי מותר לו לזרוק. אם הסמכות שלו לזרוק אדם, היא זו שנותנת לו את ההרגשה שהוא בראש, אזי הוא אינו יכול להיות משגיח בישיבה, הוא אינו יכול להיות מחנך.

 

אצל ההורים זה עובד בדיוק באותו אופן – אם כל המבט הוא מתי להעניש – זו גישה מעוותת. אמנם היצר הרע מלביש את המבט הזה במצוות. הרי כתוב "חושׂך שבטו שונא בנו". ובכן, מכאן מצאנו רשות ואפילו חובה שצריך להרביץ לילד. אבל המציאות היא, ואנחנו יודעים את זה היטב, שרק עם מידות טובות אפשר לחנך. אם אדם עובד על עצמו, על המידות שלו, הוא יכול להיות מחנך. למעשה, אין לנו שום ברירה, זה הילד שלנו, ולכן אנחנו חייבים להשתנות. הילדים שהקדוש-ברוך-הוא נתן לנו הם השליחים שלו לקרב אותנו אליו, ועל כך אנחנו צריכים להודות, ולא להרגיש שזה לא לפי כוחנו.

 
כשאמא ואבא באים אל עבודת הקודש של חינוך הילדים, הם צריכים לומר לעצמם: "השם נתן לי את הילד היהודי הזה, ואני צריך לחבר אותו אל ה'".

 
את עבודת החינוך אי אפשר לעשות אלא מתוך נקיות, שלא יהיו אצלנו מחשבות שמופעלות מתוך מידות רעות, כמו למשל, קנאה. כשאני רואה שהילד של השכן עוזר יותר לאימו, אני מקנא. "מדוע הילד שלי לא עוזר יותר?" או מתוך כבוד – "אם באים אלי אורחים, אני רוצה שהילד שלי יבוא ויגיד להם יפה שלום ויתנהג יפה כדי שאוכל להרוויח כבוד מהתנהגותו. והאורחים יאמרו: "יש לך ילד מחונך. כל הכבוד. איך זכית לילד כזה נפלא?" ואז אנחנו מתמלאים בגאווה וכבוד. נכון שאני מרגיש טוב, אבל מה עם הילד? הילד גם מרגיש טוב?

פעמים רבות אנחנו מכסים את כל המידות הרעות האלה באצטלא דרבנן שנקראת "חינוך". אני מכה את הילד מתוך כעס, ואני אומר לעצמי: "אבל הרי חינכתי אותו". אני דורש משהו מהילד מתוך קנאה בשכן, ואני אומר לעצמי: "גם כאן חינכתי אותו". אני רוצה לזכות בכבוד באמצעות הילד המתוק והמחונך שלי ובגלל זה אני דורש ממנו כל מיני דברים, הנה שוב חינכתי אותו. אבל האמת היא שאין כאן בכלל עניין של חינוך, אלא רק דאגה למניעים אנוכיים לחלוטין.

אנחנו חייבים להתרומם מעל המניעים הנמוכים הללו, להפסיק לרמות את עצמנו ולקרוא לזה "חינוך". אנחנו חייבים לזכור: אנחנו הורים יהודיים, שעומדים מול השם יתברך. השם הפקיד בידנו את הילד הזה כדי שנחבר אותו אל ריבונו של עולם, כדי שנהיה שליחים לתת לו את הכלים לעבוד את ה'!

 
"ריבונו של עולם, זכני להאמין שיש לילד שלי את כל היכולות לעשות את כל מה שאתה רוצה ממנו".

 

אמא יקרה ואבא יקר, כשתתפללו את התפילה הזו לא רק שתזכו לעשות את המעשים הנכונים עם הילד, אלא גם אתם בעצמכם תזכו לאמונה, כי הלא על כך התפללתם: "זכנו להאמין". כשאתם תהיו מחוברים לה' תוכלו לחבר גם את הילד הזה לה'. אנחנו צריכים הרבה הרבה סייעתא דשמיא לשם כך, בלי זה אי אפשר. כוחנו הוא רק בתפילה. צריך לבקש בפה מלא, בפירוש, לא להסתפק במחשבה. "אני מבקש ומתחנן על אמונתי, ואני מאמין, ריבונו של עולם, שכשאהיה מחובר אליך, אז גם המציאות סביבי תתקדם ביחד איתי". כשאמא מתקדמת בעבודת ה', כשהיא מטהרת את מידותיה, מתחברת לקדוש-ברוך-הוא בתפילה, היא משפיעה אור נפלא בכל הבית. הילדים ירגישו את זה, המאורעות שקורים להם יהיו אחרים לגמרי.

 

צריכים לזכור את היסוד הזה: ההתנהגות שלנו מקרינה אור נפלא מסביבנו, אם היא מחוברת למידות טובות, לתפילה. ללא תפילה עבודתנו מנותקת חלילה מריבונו של עולם, וזה נקרא "כוחי ועוצם ידי". אבל כשיש בבית תפילה, כל הבית מואר, כל הפנים מחייכות ושמחות. פשוט מסרנו את המלחמה ביד השם ואז אין כבר מה לדאוג. אפילו כשנופלים או נכשלים בכעס או בחלישות הדעת, אם מתפללים אז זוכרים את ה', לא מתייאשים. הרי אני רוצה לתקן ואני לא לבד במלחמה. השם אוהב אותי, אני גם אוהב אותו ואני גם אוהב את עצמי, למרות שאני לא מושלם, למרות שאני לפעמים גם טועה ונכשל.

על מצב כזה, שהכל מתנהל עם תפילות, עם חיבור לשם יתברך, מתאים מאמרו של שלמה המלך: "לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים" – אל תקרא שנים אלא שניים, זוהי התפילה שהיא בחינת פי שניים, שיש בה שבחו של מקום ובקשת צרכיו של האדם (ליקוטי מוהר"ן תורה ב'). "לא תירא לביתה משלג" – האמא הזו לא פוחדת משלג, לא פוחדת משום קרירות ששוררת ברחוב. מדוע? "כי כל ביתה לבוש שנים", כי היא מודה ומבקשת, מבקשת ומודה, כי כל ביתה לבוש בתפילות ותחינות אל ה' יתברך. היום שולחים את הילדים לחדר והילד חוזר אחר לצערנו, אולי איזה ילד בתוך החדר בעצמו קצת לא ראוי להיות שם, קצת מקולקל, וזה משפיע על כל הילדים שיושבים בחדר. יש היום הרבה ניסיונות ברחוב. אנחנו שולטים על זה? אנחנו יכולים להיות כל רגע עם הילד ולדעת מה הוא עושה? הרי אין אפשרות כזו. רק התפילה יכולה להועיל, רק התפילה יכולה לעטוף את הילד במין אפודת מגן כזו.

 
וכשרוצים רוצים לחנך את הילדים ללא תפילה, זה נראה ממש כמו כדור שלג, ממלאים את הבית בקרירות והילדים מרגישים את הקרירות ומתנהגים בהתאם. וזה הרי בדיוק ההיפך מהחלומות שלנו על ילדים צייתנים, על ילדים בעלי מידות טובות. ובגלל שהם חלשים, הם לא מתלהבים מדבר שבקדושה, זה מכעיס אותנו ואנחנו כועסים עליהם, ואז מוסיפים קרירות על קרירות. אבל מה נתנו להם? איזה דוגמא? אם אנחנו לא חמים, אם אנחנו לא מתפללים, איך אנחנו רוצים ילדים עם חום לקדושה? זה הרי בלתי אפשרי. אבל כשיש חיבור לתפילה – הכל שונה לחלוטין. "לא תירא לביתה משלג". אין פחד מקרירות הרחוב.

 
אפשר ללמוד איך להתמקד בתפילה, להתפלל בצורה מדויקת, וכשיש תפילה מדויקת מבינים בסייעתא דשמיא איך צריך לנהוג עם הילד בכל עניין ועניין.

תפילה שמובילה למעשה כוחה גדול. מדוע? כי היא מורה על החלטה אמיתית ובוגרת להשתנות. ולא רק זאת, אלא ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", ואם פעלנו בתפילה אז הלב נפתח יותר, ומתקדם משכל פשוט לשכל גבוה יותר, לשכל אלוקי. כשהלב נפתח, כשהתבונה נפתחת, מבינים את המציאות אחרת לגמרי. מקבלים סיוע ועצה משמיים שמתאימים באמת לכל ילד ולכל מצב.

 
אימהות יקרות ואבות יקרים, עם תפילות כל אחד מכם יכול לחנך את ילדיו בצורה הכי נפלאה. לא בכדי הקדוש-ברוך-הוא הפקיד בידכם אילנות כאלה נפלאים עם כישרונות, עם נשמות טהורות, אתם יודעים למה אתם יכולים לזכות אם תתחילו את העבודה הזאת. אפילו בתחילת הדרך, אפילו כשלא הגענו עדיין לשלמות ממש, אפילו שאנחנו לא לגמרי מזוככים, אבל כבר בתחילת הדרך מרגישים את השלווה, זוכים לבית חם יותר, למין חממה מיוחדת ששם גדלים אילנות יפים. עם תפילה אנחנו משתנים, ואם אנחנו נשתנה – גם הילדים שלנו, גם הפרחים שלנו, ישתנו.

שמעתי פעם שיר נפלא שמשקף את הגישה הזאת:

אם ילד חי תחת ביקורת – הוא לומד להאשים

אם ילד חי בביטחון – הוא לומד להאמין

אם ילד חי באיבה – הוא לומד להילחם

אם ילד חי בשותפות – הוא לומד להתחשב

 אם ילד חי באמת – הוא לומד צדק

אם ילד חי בידע – הוא לומד חכמה

אם ילד חי בבושה – הוא לומד להרגיש אשם

אם ילד חי בשמחה ואושר – הוא ימצא אהבה ויופי

נכון שאנחנו מלאים בבעיות ורובנו רחוקים מכל הדברים הנפלאים הללו, אבל עם תפילה אנחנו יכולים לקבל עזרה משמים, ואם אנחנו נפרח – גם הילדים שלנו יפרחו.

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")