אחד משנים עשר

 

 

יום שישי, שתיים עשרה בצהריים. בכל שבוע בזמן הזה הבית מלא בניחוחות שבת, מפה פרוסה על השולחן, עוגות ומיני מאפה נמצאים כבר במקרר.

 

באותו יום שישי הבית שלנו כלל לא דמה לתיאור הזה. היו אמנם מאכלים, אבל הם הוכנו כלאחר יד, הכי מעט והכי מצומצם שאפשר, עוגות נקנה, על קוגל אפשר לוותר, במרק נמצא כנפיים ולדגים נפתח קופסת שימורים.

 

ראשנו ומעינינו היו נתונים לדבר אחר. בני בן השנה הקיא בלי הפסקה, הרופא אצלו ביקרנו בבוקר היה מודאג, הוא נתן לו עירוי נוזלים למשך שעתיים ושחרר אותנו עם הפניה לבית החולים, במקרה שמצבו לא יוטב.

 

בשתיים-עשרה הוא המשיך להקיא והיה אפאטי. "אפשר ללכת שוב לרופא", אמרה אשתי בבהילות, "שיגיד אם אפשר להישאר בבית, אין לי שום חשק לבלות את השבת בבית החולים".

 

ואז נזכרתי שאבא שלי צריך להגיע אלינו לשבת.

 

* * *

 

במסירות, בחום ובאהבה גידלו הורי את שבעת בניהם וחמש בנותיהם. שניים עשר ילדים שכל אחד קיבל יחס של בן יחיד, שכל אחד גדל כאילו היה עציץ יחיד ומיוחד בחממה המשפחתית.

 

כשנישאה אחותי הצעירה והורי ביקשו לשבת בשלווה ולהתחיל לרוות נחת מהילדים ומהנכדים, קרה במשפחתנו אסון. אמי חלתה במחלה קצרה ובגיל צעיר מאוד, נפרדה מאיתנו. אבא נשאר לבד.

 

מיד לאחר השבעה, עדיין המומים ומזועזעים, ביקשנו מאבא שיבוא לגור בביתנו, הוא סרב, בעדינות אמנם, כדרכו, אבל בתקיפות החלטית. "אף פעם לא ביקשתי מכם כלום, אני מקווה שלעולם לא אזדקק לילדי", אמר אבא. תמיד היה כזה, אציל ועדין נפש, רוצה מאוד לתת, ומסרב בכל תוקף לקבל.

 

אחיותיי הגיעו אליו הביתה ומילאו את המקפיא בארוחות צהריים מוכנות. בתחילה אמנם סרב לכך, הוא ניסה להניא אותן: "יש לכן עבודה רבה בבתים שלכן, מספיק קשה לכן גם כך, אני כבר אסתדר לבד…" אולם כשהן התעקשו, נכנע בלית ברירה.

 

בלילות ישן לבד. "אני אדם צעיר ויכול להסתדר", הרגיע את כל מי שדאג. זו הייתה אמת כאובה ונכונה. אבי לא היה מבוגר כלל, צעיר היה ברוחו ובנפשו, ממש כמו אמא שנלקחה בפתאומיות מצמררת. אבא רצה להישאר לבד בבית גם בשבת, אולם אנחנו התחננו לפניו בדמעות ממש שלא יתכן שיעשה זאת לנו ולעצמו. הסכמנו בינינו שכל שבת מישהו אחר מגיע אליו, או שהוא מגיע לאחד הילדים הנשואים. "זו לא תהיה טרחה?" בירר אבא ואנחנו בהתרגשות מובנת וצפויה השבנו חד משמעית ש"לא, חס וחלילה, מה פתאום. זו זכות אמיתית בשבילנו".

 

אחד מאחי דיבר על תורנות קבועה שתהיה בין הילדים לכל הדברים שאבא צריך, כביסה, גיהוץ, קניות וכו’, אבל השאר היסו אותו במהירות. "תורנות קבועה? כדי לעזור לאבא? מה קורה לך?" פה אחד הסכמנו שזו זכות בשבילנו, ואם כבר תורנות זה כדי ששלושה ילדים לא יגיעו ביום אחד לגהץ את החולצות שלו או שארבע כלות לא תבאנה כדי לשטוף את הבית…

 

הדברים אכן הסתדרו פחות או יותר, בכל שבת היה אבא מגיע לאחד הילדים, או שהגענו אליו, עם האכול, מדי פעם ‘קפצנו’ לביקור גם ביום חול, בכל שיחת טלפון הוא אמר שהכל בסדר, הוא מסתדר ושלא נדאג.

 

באותו יום שישי טרוף נשימה ומלא דאגה, נזכרתי שכבר ביום שלישי קבענו שאבא יבוא אלי לשבת. נסענו לקופת חולים במהירות, כדי להספיק ‘לתפוס’ את הרופא. בדרך התקשרתי לאחותי, בקצרה סיפרתי לה שבני חלה ואבא יצטרך לבוא למישהו אחר.

 

"הייתי מזמינה את אבא אלי בשמחה", היא אמרה לי. "רק שבדיוק השבת יש לנו ‘שבע ברכות’ אצל גיסתי. אם לא אגיע היא תיפגע עד עמקי נשמתה, אבל אם אתה אומר שאב…"

 

מיהרתי והייתי טרוד, "לא נראה לי שתהיה בעיה", מיהרתי בחופזה לומר. "יש עוד עשרה ילדים שאבא יכול להיות אצלם".

 

סיימנו את השיחה, התקשרתי לאבא שדאג מאוד לשמוע על הווירוס הפתאומי שתקף את התינוק. "בקשר לשבת?" הוא שאל, "באמת, אל תחשוב על כך אפילו, תטפל בילד שלך, אני כבר אסתדר".

 

איכשהו, התאושש הקטן ובמהלך יום שישי הפסיק להקיא, בשבת בבוקר היה עדיין חיוור וחלש, אולם עד לצאת השבת הרגיש מצוין ושכח מכך שאי פעם היה חולה. "לפחות אקח את אבי מהמקום שבו שהה בשבת" אמרתי, "ואחזיר אותו הביתה". אלא שהסיפור היה מסובך, איך אאתר את מקומו של אבא?

 

התחלתי להתקשר. אח אחד – לא, אבא לא היה אצלו בשבת. אחות נוספת, אבא? מה פתאום? שבת שעברה הוא היה בביתה. עוד אח ועוד אחד… אצל אף אחד אבא לא היה בשבת.

 

פתאום הבנתי מה קרה. ישבתי על כסא כשצמרמורת פוקדת אותי. אבא לא היה אצל אף אחד מהאחים והאחיות שלנו בשבת. הוא היה בבית. לבד. שניים עשר ילדים יש לו, והוא נשאר בבית. נשאר בבית!!!

 

יצאתי במהירות, גומא ברכבי את המרחק בין הבית שלי לזה של אבא. כעבור ארבעים דקות הייתי אצלו.

 

"שלום", הוא ברך אותי ושאל אם אפשר להציע לי משהו, הסתכלתי סביבי, לא טעיתי. מישהו הדליק נרות, מישהו אכל סעודת שבת, מישהו ישן כאן לבד, ושר זמירות לבד, ואמר פירושים לפרשת השבוע, לבד.

 

"אבא", שאלתי בשקט ובאי אמון, "היית לבד בבית בשבת, לבד?"

 

אבא הצטחק צחוק קל, "מה נראה לך? שאני תינוק? כן, הייתי לבד בבית".

 

למרות שניסה להמעיט מערך הדבר שמעתי כאב קל בקולו. בשתיים עשרה בצהריים הודענו לו שלא יבוא אלינו, אפילו שהות להתארגן כמו שצריך לא הייתה לו.

 

אחר כך סיפר לי שדווקא התקשר לאסתי, אולם לפני שהספיק לומר מילה, הרימה אסתי את הטלפון מתנשמת. "אבא, השנייה חזרתי מהעבודה, הבית נראה כמו אחרי פוגרום, אני לא יודעת איך תיכנס לכאן שבת בעוד כמה שעות", כך היא אמרה, "ואני, איך יכולתי לבוא אליה?" שאל אותי אבא.

 

אבא שתק ולא המשיך אבל לא היה בכך צורך, הדברים התחוורו לי במהירות מדהימה וגרמו לי להרגיש לא נעים. מאוד מאוד לא. שניים עשר ילדים גידל אבי במסירות ובנאמנות, שניים עשר ילדים, ואף אחד מהם לא הצליח לדאוג לו כמו שצריך.

 

ביום ראשון אחר כך התכנסנו בבית של אחד מאחי. סיפרתי להם על מה שקרה בשבת. הם היו נרעשים ומבוהלים, חלק מהם הפנו לעברי אצבע מאשימה. הרכנתי את ראשי, הגיע לי לשמוע מהם תוכחה.

 

אבל זה לא היה הסוף. "מי שלח לאבא אוכל בזמן האחרון?" שאלה אחת מאחיותיי.

 

שקט. ואחר כך מבול של סיבות אמיתיות להחריד.

 

"הבת שלי ילדה והייתה אצלי עם שני התינוקות שלה, לא היה לי רגע אחד פנוי".

 

"יש לי השנה כיתה מאוד קשה, כל יום אחר הצהריים מתקשרות אלי לפחות ארבע אמהות, אני מרגישה חנוקה".

 

"כשנולדו התאומים שלי העולם עצר מלכת, כל הלילה הם צורחים, הבית שלי לא מתנהל כמו שצריך".

 

דממה. שקט. אחר כך שואל מישהו. "עכשיו שכל אחד יגיד מתי הוא התקשר לאבא בפעם האחרונה".

 

שקט. "אשתי אומרת לי כל ערב להתקשר, אני כל כך עייף, תמיד חושב שבתור אחד משניים עשר ילדים, אבא אפילו לא ישים לב שלא התקשרתי".

 

"הייתה לי איזו בעיה רצינית בעבודה, סיבוך עם מס הכנסה, לא הייתה לי סבלנות לדבר עם אף אחד…"

 

"ומי הגיע לבית של אבא לגהץ? לבקר? מי התעניין בשלומו? מי ניקה לו את הבית?"

 

שקט. שקט עצוב, הקטנה בת עשרים ושתיים, הגדולה בת ארבעים ואחד, ישבנו ושתקנו, אילו האדמה הייתה מוכנה לפתוח את פיה, היינו כולנו קופצים לתוך לועה הפעור, אבל היא לא עשתה את זה. הותירה אותנו להתמודד עם הבושה האיומה והצורבת, אחד משניים עשר ילדים לא מצאתי…

 

"אחרי שאמא נפטרה הצעתי לערוך תורנות", אמר אחי. "צחקתם עלי, עכשיו, מתברר שהרעיון לא היה מוזר כל כך".

 

שוב שתקנו. אחת מאחיותיי בכתה ושאלה "מי יודע כמה שבתות בילה אבא לבד בבית ואפילו לא ידענו על כך, ומי יודע מה הוא אוכל לארוחת הצהריים, ומי מגהץ עבורו את החולצות שאמא כל כך הקפידה על גיהוצן".

 

המון המון ‘מי יודע’ נשארו תלויים בחלל, ותשובה – אין.

 

ואבא שלנו העדין ראה את ילדיו קמים מהשבעה, מנערים את הבגדים ואת הזיכרונות, חוזרים איש איש לחייו, איש איש לעיסוקיו, ומשאירים אותו לבד, עם האלמנות, הבדידות והאובדן.

 

הלקח שלמדנו, ההחלטות שהתקבלו, התשובה שעשינו – זה כבר עניין לסיפור אחר, את סיפורי אני מספר ברבים, למרות שהוא מאוד לא מכבד אותי, למען ישמעו וייראו.

 

במשך הרבה זמן שמרתי את הדברים בליבי ולא סיפרתי לאיש. אחרי תקופה דיברתי על כך עם ידיד קרוב שאמו אלמנה. הוא הביט בי ושתק. אחר כך אמר לי: "אמא שלי עברה ניתוח ביד, לא משהו רציני או מסובך, אבל ניתוח ואשפוז בן יומיים. והיא כל הזמן אמר לנו ‘אל תדאגו’, ‘אני אסתדר’. ואנחנו, ילדים טובים וממושמעים, לא דאגנו והנחנו לה להסתדר. אחרי תקופה סיפרה אמי שבמיטה מולה הייתה ערביה זקנה. ‘המיטה שלה הייתה מוקפת בעשרות בני משפחה ואני הייתי לבד’, אמרה אמי". בלי כעס. בלי תרעומת. עם המון מקום להסיק מסקנות.

 

סיפור לסיפור קיבצתי. אחד מצמרר יותר מהשני, אחד אומלל יותר מרעהו, ואף אחד מהם, בלי ספק, לא נעשה מתוך כוונת זדון. הצד השווה בכל הסיפורים כולם הוא שהורים אהובים, שהשקיעו את כל כוחם, רוחם ונשמתם בילדיהם, נזנחו, בלי שום כוונה רעה, וכשהיו זקוקים לילדיהם, לא היה מי שיעמוד לימינם בשעות קשות.

 

אצל אבי, ברוך השם, תפסנו את הסיפור בזמן, היום אחד מאחי מופקד על כל הנושא. הוא יודע מי היה, איך היה, מתי, כמה, אם צריך להביא לאבא אוכל, אם חסר לו משהו… הוא רושם בקפדנות הכל, מבקש מאיתנו, מזכיר, ואם קורה שאחד לא יכול, השני נרתם.

 

לפני שבועיים אושפז אבי. את מיטתו הקיפו באהבה ילדים, נכדים בוגרים וחתנים. בחדרו ובחדרים הסמוכים היו עשרות אנשים, שגם להם ילדים, אבל לילדיהם לא היה זמן, לא היה כוח, אולי הילדים שלהם חלו או שהבוס דחק לעבוד שעות נוספות והם חזרו הביתה עייפים…

 

לא, אלו לא תירוצים. זו אמת לאמיתה.

 

הסיפור שלי סופר כדי שמי שרוצה לנסות להחזיר משהו להוריו, לגמול עמם חסד על כל החסדים הרבים שהם גמלו עמו מהיום שנולד, כל מי שרוצה להטיב במקום ובזמן שבו הוא עדיין יכול לעשות זאת, יידע לברוח מ’אמיתות’ כאלו כמו מאש.

  

   

(מתוך מגזין "הבית שלנו")