דרושים אנשים שיודעים להקשיב

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

ולא להכניס לסטיגמות את תושבי

כדור הארץ. לא לדבר במונחים של

"מקובל או לא מקובל", כי כל אדם

הוא עולם בפני עצמו!

 

 

מאמר קצרצר, שנראה יותר כמודעת דרושים לא כל כך רגילה בו נתקלתי, הכיל את הדברים הבאים:

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

לא כאלו שמאזינים רגע ומספרים מיד איך אצלם קרה דבר דומה אך מעט שונה, ועד מהרה, כשהכדור בידיים שלהם, הם הפכו ממקשיבים למספרים בעצמם. כי הבעיה אותה שמעו והצרה לה האזינו כל כך מזכירה להם אותם בעצמם.

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

ולא להקשיב רגע ואחר כך להתחיל במתן מאה העצות הנבחרות של החודש. "תעשה כך…" ו"כדאי גם כך…" ו"אולי היה עדיף שתעשה כך…" והכי חשוב: "הכי מומלץ זה לעשות כך…"

 

על פי רוב הם האנשים שגם אחרי שנפרדים מהם, חוזרים עוד לומר משהו אחד קטן ששכחו…

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

ולא רק לתת מוסר. איש לא שם אותם לא לשר ולא לשופט. הם אינם אחראים לא על ההגינות וגם לא על היושר של כל האוכלוסייה ומוטב שיפשפשו במעשיהם, הרבה לפני שהם שופטים אחרים.

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

ולא לשמוח לאיד. לא בטוח שהם שמחים לאיד, לאור יום, לפעמים השמחה שלהם סמויה ומוסתרת. איש לא רואה אותה אבל הלב מרגיש בה ועוד איך.

 

הם שמחים איך אנחנו, שנחשבנו חזקים וגיבורים, מצליחים והישגיים, הגענו למצב כזה, זה משמח אותם, כמה שזה מצער אותנו.

 

מומלץ בחום לא לספק להם "מזון לנשמה". הצרה שלנו, לא היא זו שתרגיע אותם, שיחפשו מקום אחר להירגע בו.

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

ולא להכניס לסטיגמות את תושבי כדור הארץ. לא לדבר במונחים של "מקובל או לא מקובל", "הגיוני או מופרך", מישהו הפקיד בידכם סוד, יתכן וזהו סוד שולי ואולי גם סוד מהותי, אל תכניסו את הסוד הזה למסגרת המקובעת בה אתם חיים, אל תמדדו את העניין לפי איך שאתם נוהגים/נראים/נשמעים.

 

כל אדם הוא עולם בפני עצמו! לא זה הזמן ולא זה המקום לעשות חשבונות כאלה.

 

דרושים אנשים שיודעים להקשיב,

 

לבלוע ולא להדליף. גם אם נמסר בידכם מידע רגיש, מידע שעשוי לעזור לכם להתקדם – אין זה הוגן ולא מוסרי להדליף מידע לצורך קידום אישי.

 

מישהו אמר לכם משהו, כי הוא מאמין שהדבר נשאר בגדר סוד, הוא לא מאמין, שיכולים להיות אנשים שמפרים אמון בגלל טעמים אנוכיים.

 

דרושים גם אנשים שיודעים להקשיב,

 

עד הסוף! לא לקטוע באמצע בשאלות סקרנות. סיפור חיים של מישהו הוא לא ספר מתח בשבילם, גם אם במהלך השיחה, הופך פתאום הסיפור למשעמם, גם אז דרושה כאן הקשבה מקסימאלית, מושלמת עד המילה האחרונה.

 

דרושים אנשים שיכולים לשתוק, לשמוע, להבין, לתת תמיכה רק בהקשבה – נראה לכם הגיוני למצוא אנשים כאלו? (א. טיב "הבית שלנו")

 

* * *

 

בינינו, מה נראה לכם? יש כאלה?

 

אולי, בעצם, הנקודה היא לא לחפש את ה'יש כאלה'. אולי, הכי פשוט(?) לשאול – האם אנחנו עונים לקריטריונים של המאמר/מודעת-דרושים הזאת?

 

כל אחד מאיתנו הרי עמד פעם (או כמה פעמים) בחייו משני צידי המתרס – פעם היה המספר ופעם המקשיב. איך הרגשנו כשבאמת רצינו לספר משהו, והמישהו הזה, שאמור היה להיות בסך הכל אוזן קשבת (לא יותר, באמת שלא רצינו יותר) לא הקשיב, כי היה לו מה לומר, היה צריך לייעץ, 'לתת לנו בראש', היה צריך…. והיה צריך…?

 

לא נעים.

 

ומן העבר השני? טוב… לא כל כך נעים להודות. לפעמים אחרי השיחה הרגשנו 'קצת' לא בסדר על שלא הענקנו את כל האוזן, או שהיינו עסוקים בכל מיני דברים מסביב כשהשני דיבר ואנחנו… איפה היינו?

 

בקיצור, מכל כיוון שלא נסתכל על זה – זה לא נעים.

 

אז מה נאמר לאדם כזה שבסך הכל רוצה לדבר, ש"שתיקה שווה זהב"? שתוק ואל תדבר עדיף רק בגלל שאני חייב להגיד משהו בנושא? הכלל הזה לא תופס כאן. איזה זהב? הוא ישאל אותך, על מה אתה מדבר? אפילו לא נחושת, גם לא סתם מתכת. זה גוש שיושב לו שם בפנים וכל מה שאני צריך זה רק לפרק אותו.

 

כאן מדובר ב"דאגה בלב איש ישחנה". כאן הבן אדם רוצה לדבר, לספר, לשתף. לא מחייב שהוא בכלל מחפש עצה או לשמוע מה יש לך לומר בנדון. כאן זה לוחץ קצת על הלב, ויוקל לו מאוד לאדם לשתף את המקשיב לשם הקשבה בלבד!

 

נכון, אנחנו לא סתם נטפלים סתם כך לאדם באמצע הרחוב ושופכים החוצה את כל מה שמעיק על ליבנו. בודאי שמדובר כאן באדם שאנחנו מכירים, שאוהב אותנו ואנחנו אותו, שסומכים עליו שלא ידליף החוצה את הסודות הכמוסים לנו. כן, גם אדם כזה נצרך ונדרש לעניין הזה.

 

"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". אומר רש"י: "כמים הללו שאדם צופה בהן ורואה בהן פנים כפניו, אם הוא שוחק הן שוחקות, ואם הוא עקום הן עקומות, כן לב האדם לאדם האחר. אם הוא אוהב, גם הוא אוהבו וכו'".

 

אם אתה מקשיב – "כמים הפנים לפנים" – כך גם אדם, שדיבר איתך ושיתף אותך במשהו, יודע שכשהוא יצטרך יום אחד להעניק מזמנו ואת אוזנו לחברו, לא תהיה לו כל בעיה. "כן לב האדם לאדם".

 

יש בני אדם שיש להם ייסורים אבל אין להם עם מי לדבר, אומר לנו רבי נחמן…

 

כולם עסוקים, כולם רצים, כולם רוצים להספיק. נכון, לא נאשים אף אחד שהוא עושה משהו מתוך רוע, חס ושלום. אבל לפעמים צריך לעצור קצת את כל המרוץ המטורף הזה של החיים ולהתבונן. להתבונן על עצמנו, סביבנו. אולי מישהו צריך עזרה? אחרי הכל, אנחנו אנשים אכפתיים, לא?

 

אבל גם אם לא היה אחד כזה בנמצא, כלומר בשר ודם, תמיד היה מי שהקשיב, מקשיב ויקשיב. כן, לא טעיתם. זה אבא שלנו שבשמים. הוא מאפשר לנו לספר את הכל, ומקשיב. הוא ישמע אותנו גם כשאנחנו רוטנים, מתעצבנים, כואבים, בוכים וצוחקים, והוא עדיין מקשיב. כועסים, מתנצלים, והוא עדיין מקשיב… ומקשיב…

 

כן, יש תמיד מי שמקשיב. צריך רק לדבר. לפתוח את הפה.

 

אבל רבי נחמן אומר לנו שצריך גם חבר. כן, רבי נחמן קורא לזה נקודת החבר. מישהו שאפשר לדבר איתו, להתחזק, לספר, לשתף… מישהו שיודע להקשיב עם כל הלב והאוזן. מישהו שישמח בשמחתנו כשנספר לו שהצלחנו במשהו (ולא יקנא לו שם בפנים…), שלא ישלוף את כל ה'טיפים' שהספיק לאגור במהלך חייו ויספר לנו עליהם, כשלא ביקשנו.

 

אז מה בסך הכל מבקשים? אדם שיודע להבין, לתת תמיכה רק בעצם ההקשבה שלו.

 

"והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). ה"חפץ חיים" מסביר מצוה זו שנצטווינו בה ללכת במידותיו של הקב"ה שהן כולן רק לטוב. וכשם שהשם רחמן, אף אתה תהיה רחמן, וכמו שהשם סבלן, כך היה אתה.

                   

…וכשם שהשם מקשיב, כך גם אתה, את ואני.