הורד בגני

 

 

לאחר שלוש שנים מלאות הרפתקאות באוסטרליה החליט אוהד לחזור לארץ לחתונת אחותו. באותו רגע חש לפתע איך שהמדינה הענקית הפכה עבורו משיא החופש לבית-כלא ענקי וחיכה בקוצר רוח לטיסה. הוא הגיע לישראל שבוע לפני החתונה, ושמחת החתונה הייתה כפולה בגלל נוכחותו המפתיעה.

 

לאחר שחזרה השגרה, החליט לשתף פעולה עם אחיו הצעיר שחר שהשתחרר מהצבא. הם תכננו לקחת מלאי של בובות אלסטיות בשם "צורה-לה" כדי למוכרן בגרמניה. האב, צאצא של ניצולי שואה, הזדעזע: "אתם חוזרים לארץ רווּיה בדם של יהודים כדי למכור לתושביה צעצועים?" כך ניסה להורידם מהעניין, אבל נוכח שהם נחושים בדעתם לנסוע לשם.

 

אוהד ושחר נחתו באמסטרדם והתארחו אצל חבר של אוהד. הם רכשו רכב גדול כדי שיוכלו לישון בו בדרכים ויצאו לכיוון גרמניה. כאשר הגיעו לקלן ביררו היכן נמצא המרכז המסחרי. הגיעו למקום הומה שנראה להם מתאים, הניחו כמה צעצועים על-ידיהם והחלו להציעם לעוברים ולשבים. הם הצליחו למכור צעצוע אחד, ואז, לאחר חצי שעה, הגיע פקח עירוני: "איפה הדרכונים שלכם?" שניהם נבהלו. בקושי החלו למכור וכבר הסתבכו. הפקח התבונן בדרכוניהם, רשם משהו בפנקסו ורשם על דרכוניהם שאסור להם לעבוד בגרמניה, ואם יתפסו שוב, יגורשו. אוהד התקשר לארץ וסיפר לאחותם מה שאירע, והיא הציעה שיסעו לשני כפרים מרוחקים בשם ווילינגן ושווילינגן, שם אין פקחים ולא יאונה להם כל רע.

 

האחים נסעו לאחד מהכפרים הללו, הציבו במרכזו הדליל מאדם את שולחנם ועליו הצעצועים וניסו למוכרם. אמנם לא הגיעו אליהם פקחים, אבל גם קונים לא הגיעו…

 

הם נכנסו לדיכאון ולייאוש גמור מכל העסק, ואז, מקומי אחד האיר להם פנים והזמינם לביתו. הם ישבו אצלו על כוס בירה והוא הסביר להם שחבל על זמנם, אין להם סיכוי למכור במקום מפני שמתגוררים בו בעיקר קְשֵׁי יום שבקושי מתפרנסים ואין להם כסף מיותר לבזבז על צעצועים כאלה. הוא הציע להם לנסות את מזלם במקום הרבה יותר מתאים, בעיר גרמנית הסמוכה לגבולות שווייץ וצרפת בשם פרייבורג. בעיר הזאת יש אוניברסיטה ענקית והציבור המשכיל ובעל האמצעים ישמח בודאי לרכוש את הצעצועים המתוחכמים שלהם.

 

הם עשו כדבריו ונסעו לפרייבורג. שם התמקמו במקום מרכזי למדי במדרחוב בדרך לשוק המקומי, הוציאו את השולחן הנמוך והניחו עליו את הצעצועים. אנשים החלו לעצור לידם, להתעניין ואף לרכוש. ביום הראשון הצליחו לצבור פדיון של 500 מארקים! אוהד ושחר חגגו את ההצלחה המדהימה, ובפרט לאחר הכישלונות הצורבים. הם חנו בקרבת מקום וחזרו אליו מדי ערב, לאחר יום עבודה מוצלח נוסף. תושבי המקום הנוצרים הרבו לקנות מתנות לקראת חגם המתקרב, והצלחתם הלכה וגברה.

 

שני האחים התחברו בתחילה ליתר הרוכלים שהיו באזור, אמנים שונים ומשונים. לאחר תקופה נוספת התחברו לקבוצת גרמנים צעירים שהתגוררה בקומונה בכפר הסמוך. שניהם לא נדרשו לשלם עבור לינתם, אלא רק להשתתף בקניית מצרכי המזון. הבקרים חלפו בעבודת הרוכלות המשגשגת והערבים הוקדשו לבילויים, ניגונים ושיחות רוחניות על מגוון נושאים ובהם גרמניה אז והיום, היהדות והשואה. 

 

הכל זרם נפלא, אבל לאחר חגם של הנוצרים הסתיימה עונת המכירות. אוהד ושחר חזרו עם ידידיהם הגרמנים לאמסטרדם, לידידו של אוהד. הנסיעה בת שמונה השעות עברה כהרף עין בשירה ונגינה.

 

בראש-השנה האזרחי ביקשו החברים הגרמנים שאוהד ושחר ישירו להם את "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". החבורה המשונה של הישראלים והגרמנים החלה לשיר בהתלהבות עד שנכנסה למין אכסטזה של "לשנה – הבאה – בירושלים – הבנויה". לפתע חש אוהד געגועים עצומים לעירו, התלהב מאוד מאוד ולא הבין בדיוק מדוע.

 

כעת תכננו האחים לנסוע למזרח הרחוק, כל אחד לארץ אחרת. אוהד טס לתאילנד ואילו אחיו העדיף לטוס להודו. לאחר מכן נסע אוהד אף הוא להודו וניסה להשתלם במוזיקה. הוריו התקשרו אליו והפצירו בו לחזור לארץ ולהתחיל סוף-סוף ללמוד באוניברסיטה. 

 

אוהד רכש כרטיס טיסה לארץ ובינתיים נכנס לקורס מדיטציה, שבו היה עליו לשתוק במשך עשרה ימים רצופים. לאחר חמישה ימים נתקף בצהבת, ותענית הדיבור הפכה בחמשת הימים האחרונים גם לתענית אכילה. בסיום התעניות נפל ארצה בחדרו מרוב תשישות. הרופא ההודי שאליו פנה, קבע שהוא מוכרח להתאשפז וכי לא יסכימו להעלותו למטוס במצב שכזה. לאחר שהתאשפז במשך חודש, חזר לארץ.

 

כאשר חזר לישראל נרשם ללימודי פסיכולוגיה באוניברסיטת באר-שבע והתגורר עם כמה ידידים בקומונה באיזו וילה. היה אז בן 28, מבוגר יחסית לשאר התלמידים בחוג. מיד בתחילת הלימודים ישב עם חברו, הצביע לעבר מישהי שלא הכיר ואמר: "אתה רואה את הבחורה הזאת? איתה אני רוצה להתחתן!"

 

חלפו להן שנתיים. מדי פעם נסע לפרייבורג בגרמניה ולפסטיבלים נודדים באירופה כדי למכור את צעצועי ה"צורה-לה" וכך להתפרנס. באופן כללי היה מאוכזב מלימודיו, אבל לא העז לשבור את המסגרת ולהתעמת עם סביבתו. במשך הזמן התחבר לסטודנטית בשם ורד, אותה בחורה שהצביע לעברה בתחילת לימודיו.

 

בשנה השלישית נרשם יחד עם ורד לקורס מיוחד בשם "הילולות והערצת קדושים". כעבודת גמר לקורס בחר, יחד עם חבר נוסף, לכתוב על הנושא "הַבְנָיָה חברתית של המתח לקראת ההילולה של ל"ג בעומר במירון". לשם כך היה עליהם לשהות בהר מירון שבוע לפני ל"ג בעומר, להתרשם ממה שקורה סביבם ולראיין את המשתתפים בהילולה.

 

כהרגלם עישנו ותפסו ראש, ועם זאת החלו להרגיש משהו מיוחד באוויר, מין מתח קדוש. ורד הניחה מטפחת-ראש ואוהד דאג לכך שכובעו לא יסור מראשו. האווירה מסביב השפיעה עליהם. יש פה משהו. הם נשאבו לתוך האירוע, שוחחו עם המשתתפים מתוך עניין אמיתי והתוודעו לבעלי תשובה שהשתכנו בסמוך להם, כשהם שוכחים לגמרי את עבודתם האקדמאית.

 

בסמוך להם הוקם מאהל של בעלי תשובה חסידי ברסלב. בבוקר ראה אוהד אחד מהם מתפלל בחיק הטבע והתבונן בו כשהוא מוקסם. לאחר שסיים הברסלבר להתפלל, הציע לאוהד, שלא הניח תפילין מימיו, להתעטף בטלית ולהניח תפילין. הבחור עטף את אוהד בטליתו וקשר לו את זוג תפיליו. אוהד הרגיש שמשתלטת עליו תחושה נעימה ובטוחה של "זהו, חזרתי הביתה!"

 

ביום שלפני ההילולה הגיע למירון ד"ר אנדריי לוי, המרצה של הקורס שלהם. הוא החל לשוחח עמם על התקדמות עבודתם, אבל הם היו מונחים במקום אחר לגמרי. לפתע התקרב לחבורה האקדמאית הנכבדה יהודי מבוגר חבוש במגבעת, שהחל לקרוא לעברם בעזרת המגאפון שהחזיק בידו: "יהודים יקרים, ממה אתם בורחים?! תקשיבו למה שה’ אומר לכם! זו ההזדמנות הבלתי חוזרת שלכם אצל רבי שמעון!…"  

 

המרצה חש לא בנוח מההתנפלות ה"מיסיונרית" של בעל המגאפון, מלמל משהו ונפרד מתלמידיו. לאחר שהסתיימה ההילולה חזרו אוהד וחבריו ללימודיהם. למרות החוויה העצומה לא היה להם שום חומר כתוב על הנושא, והם נאלצו לבדות מליבם את תוכן העבודה וקיבלו בקושי ציון "עובר".

 

הסתיימו שלוש שנות לימודים. בפני אוהד נותרה אפשרות להמשיך וללמוד לתואר שני כדי להיות פסיכולוג קליני, אבל קול פנימי בתוכו אמר לו: עזוב, זה לא בשבילך! לבסוף החליט לקחת פסק זמן של שנה. הוא חזר לירושלים וגרם להוריו עגמת נפש בגלל הפסקת לימודיו. גם ורד הפסיקה ללמוד ועברה להתגורר עם חברה בתל-אביב והם המשיכו בקשר ביניהם.

 

באותה עת אחותו של אוהד, גליה, החלה להתקרב ליהדות. פעם אחת באה לבקר אצל הוריה והבחינה בכך שאוהד נתון במצוקה רוחנית. היא הציעה לו לגשת למטפל נפשי בשם דרור מעיין המתגורר בישוב בת-עין. אוהד ניגש לדרור והם החלו בסדרת שיחות. דרור שוחח עמו על מצבו הנפשי ושילב באופן טבעי לגמרי את מימד האמונה והאפשרות לפנות לה’, ואף הציע לו לקרוא תהילים כתרפיה נפשית.

 

באותה עת נסע אוהד עם אופנועו לגוש-חלב כדי להתבודד. נפשו הייתה נסערת והוא פנה לה’: "ריבונו של עולם, אם תשלח לי סימן התקרבות עדין, בטח לא אקלוט אותו, אז אולי תראה לי משהו יותר בולט כדי שסוף-סוף אקלוט את המסר…"

 

הוא המשיך לרכב וכעבור שתי דקות החליק לפתע אופנועו, וכאשר ניסה להרימו, חש כאב עז המתפשט בתחתית גבו, כפי הנראה פריצת דיסק. לאחר שנרגע בקושי מכאביו עלה על אופנועו ובאותו לילה נפל ארבע פעמים בזו אחר זו, מבלי שיגרם נזק ממשי לגופו הכואב. לאחר מכן נסע לים המלח כדי להנפש ממצוקותיו. באמצע הלילה, על שפת בריכת מים מתוקים, פרץ בבכי: "ריבונו של עולם, מה אתה רוצה ממני? איך אוכל לדעת אם לסמוך עליך? אתה חייב להראות לי שאתה קיים, מעבר לכל ספק!"

 

למחרת, בצהרי יום ששי, החליט לנסוע מים המלח לתל-אביב לבקר את ורד. הוא הגיע לדירתה ואז התברר לו מחברתה שהיא נסעה להוריה בחיפה. אוהד התקשר לבית הוריה, אמה ענתה בטלפון וצעקה עליו: "מה אתה עושה לבת שלי?! אם אתה לא יודע מה לעשות עם החיים שלך, תעזוב אותה תיכף מיד!"

 

אוהד היה שבור לרסיסים, הוריו התייאשו ממנו, הורי חברתו רוצים שיתנתק ממנה, הוא לא לומד, אין לו פרנסה מסודרת ושום כיוון בחיים, הרגיש שעולמו נחרב. לא נותר לו דבר, פרט לתפילה מגומגמת לשמים. חברתה לדירה של ורד הבחינה במועקתו ואמרה לו שהיא תעזוב כעת את הדירה כדי שיוכל להישאר בה במשך השישי-שבת. הוא הודה לה וליווה אותה לאוטובוס. בעת חזרתו החל להרהר ברצינות על נסיעה נוספת להודו כדי לנסות למצוא את ייעודו. כאשר הגיע לפינת הרחובות בן-יהודה ואלנבי, הבחין ביהודי חבוש בכיפה כבן חמישים המתקרב לעברו.

 

"היי בחור, אתה יהודי?…" אוהד הנהן ואמר: "כן…", "אתה רוצה להשלים לנו מנין?… בעצם, אתה יודע בכלל מה זה מנין?…" ולפני שאוהד השיב, המשיך האיש: "בוא נלמד אותך! זה יותר טוב מאשר לנסוע להודו…"

 

אוהד הרגיש באותו רגע שה’ בכבודו ובעצמו מדבר עמו כעת ומשיב על כל תפילותיו ומחשבותיו. הוא נכנס בעקבות היהודי המבוגר לבית-כנסת ישן ופשוט, בו המתינו עוד שמונה מתפללים. הם החלו להתפלל מנחה ולאחר מכן התפללו בזריזות ערבית של ליל שבת. באמצע התפילה התכופף אוהד וכל המטבעות שבכיסו נפלו ארצה בקול מצלצל לעיני המתפללים המחייכים. למרות המנין האפרורי בלב תל-אביב הרגיש אוהד אורות עצומים, אור של תשובה שבא מלמעלה ואור חוזר של תשובה שבקע מתוכו. לאחר שיצא מבית-הכנסת ידע שהסתיימו הגמגומים וההיסוסים בחייו, שה’ שמע את תפילתו ואת בכיו.

 

הוא עלה לירושלים ועבר להתגורר בליפתא, בחברת מתקרבים נוספים ליהדות, ואף רכש תפילין. היה מתפלל, משוחח עם ידידיו החדשים ולומד באופן בלתי מסודר. באותה עת החליט לנתק את קשריו עם ורד. רצה לצלול לעולם התורה והרגיש שאינו בשל עדיין לנישואין. פרט לכך היה בטוח שהיא לא תרצה ללכת בדרכו. ורד שמעה על החלטתו ולא הגיבה. 

 

פעם כשעלה מהטבילה במקווה נטל את מגבתו, ואז חש לפתע עקיצה נוראה בבטנו. הוא הסתכל וראה שרץ שחור מקופל על מגבתו – עקרב… וכמו לאחר התאונה באוסטרליה, הרגיש כעת שעליו לקחת פסק זמן כדי להירגע מכל העניינים ולהתבונן בחייו. הוא החליט לנסוע לחבר טוב בשם עופר המתגורר בראש-פינה. כאשר הגיע שאל עופר: "תגיד לי, מה קרה עם ורד? היא התקשרה אלי ובכתה ללא הפסקה…"

 

אוהד סיפר לו שהחליט לנתק עמה קשר בגלל התקרבותו לחיי התורה ואי-רצונו להקים כרגע בית. עופר, שרחמיו נכמרו על ורד, החליט בכל זאת להזמינה לשבת ולראות איך יתפתחו העניינים. בינתיים, ביקש עופר מאוהד שיסדר בגינת חצרו את הגומות של פרחי הורדים. אוהד החל במלאכת הניכוש, והפרחים הזכירו לו שורד עומדת להגיע בניגוד לרצונו. בתחילה התרגז על יוזמתו של עופר, אך לאחר מכן, נזכר בבכייה של ורד ובנאמנותה כלפיו והדבר ריכך את ליבו.

 

אז נעצר והתבונן בוורד בודד שנמצא בלב העשבים השוטים. הוא הרהר: הנה, כמו שאני דואג לורד ומסדר לו גומה, אולי אדאג גם לורד שלי… ואז החליט לפתע שעליהם להתחתן.

 

ורד הגיעה לפני השבת, ולאחר צאת השבת הלכו יחד עם עופר לחתונה מיוחדת בראש-פינה העתיקה. אוהד ישב עם ורד ואמר לה: "זהו זה, אין לנו ברירה, כנראה שגם עלינו נגזר להתחתן…" הוא לא התנה את דבריו, אבל היא הייתה מאושרת ואמרה מעצמה שתלך לקראתו בכל עניין התשובה, "לאיפה שתלך, אלך איתך!"

 

כדי להתחזק, נסעה לסמינר של "ערכים" וחזרה כשהיא מאירה כשמש ומשוכנעת בדרכם. לאחר מכן נישאו והקימו בית נאמן בישראל. שנים של חיפושים, תהיות, חוסר שקט ובריחה מאחריות באו אל קיצן. כעת החלו לצעוד בדרך חדשה לגמרי וגם עתיקה כימות עולם, הדרך אל עצמם.

 

 

ליצירת קשר לסיפור תשובה מעניין –  odedmiz@actcom.co.il

 

(מתוך הספר אור חוזר 2 מאת המחבר)