חסד ללא גבולות?

 

 

"וואו, ממש לא נעים לי לסרב לנועם… אני פשוט לא מסוגלת להגיד "לא", התפתלתי בפני חברתי הילה. "אולי תעשי את זה במקומי? בבקשה…"

 

אבל היא, שמכירה אותי לא מהיום, סירבה בתוקף. "הגיע הזמן שתכניסי קצת גבורות בחסדים שלך", ירתה לעברי את משפט המחץ.

 

"גבורות? חסדים?" לא הבנתי כלום ממה שאמרה לי. מה הקשר עכשיו למילים הגבוהות האלו, לספירות הקדושות? ואני בכלל לא כזו "חסודה", בסך הכל אמרתי רק שאני מתביישת…

 

באותו הרגע כלל לא תיארתי לעצמי שמשפט קטן ותמים כמו זה של הילה, ישמש לי בסיס לעבודת מידות כה אינטנסיבית לתקופה הקרובה.

 

הילה קלטה שאני לא מבינה, והחלה להסביר את דבריה. "יש אנשים שהם נוטים יותר לספירת החסד, אלו אנשים שמטבעם נותנים ללא גבולות, לפעמים גם על חשבון עצמם. ולעומתם, יש את אלו בעלי הנטייה לספירת הגבורה, להם יש גבולות וכללים ברורים, על פי דין, והם עושים חסד רק למי שהם חייבים לו. והעבודה שלנו היא להיות כמו ספירת ה"תפארת", השילוב המנצח בין גבורה לבין חסד, זאת אומרת: לעשות חסד, אבל עם גבולות".

 

"העולם הזה מעורב בו דין וחסד. דין, גבורה, הוא הכלי, שמגביל ומצמצם, וחסד זה השפע. וכמו שבשביל לקבל אורות, עלינו להכין כלים, כך גם כאן. שפע וחסד ללא גבולות, ללא כלי שיגביל אותו, הם לא אפקטיביים כל כך, כי מה שווה שפע טוב בלי כלי לאחסן אותו שם?" הסבירה לי.

 

אינני מבינה גדולה בקבלה, אבל הדברים שאמרה לי הילה הדהדו בליבי. למען האמת, כבר הרבה זמן אני תוהה ביני לבין עצמי האם יש גבול בעשיית חסד ובנתינה, או שאנו נדרשים לעשות חסד ללא גבולות. וזה בדיוק היה הזמן בשבילי לברר סוגיה מעין זו, בדיוק בימי ספירת העומר, בהם אנו נדרשים לתקן את מידותינו, לקראת מתן תורה.

 

על פי הסוד, לכל יום בספירת העומר יש כוח לתיקון מידה מסוימת בנו, וכך למדתי שהיום השני של הספירה עסק כולו בעבודת ה"גבורה שבחסד". הייתה לי ההרגשה שבעבורי, תהיה עבודה זו ארוכה יותר מיום אחד. ואכן כך היה (ועדיין).

 

שמתי לב שלפעמים אני נותנת ללא גבול, מעבר לכוחותיי. לא יודעת להגיד "לא", לסרב. עוד שמתי לב שזה קצת מתיש אותי לפעמים.

 

לפעמים, מרוב רצון טוב שיש לנו, אנחנו דורשים מעצמנו יותר מדי, לטובת אחרים. ושוכחים את עצמנו. את עשיית החסד לעצמנו. אני האחרונה שתציע חלילה להגביל את החסד שאנו עושים עם אחרים, להיפך, אני חושבת שהעולם כולו עומד על חסד וזה מה שמחזיק אותנו בגלות הארוכה הזו, החסד והאהבה והנתינה וההקרבה אחד עבור השני, זה הכוח של עם ישראל.

 

אלא שאני רוצה לומר שעלינו להיות מודעים לכך שעשיית חסד עם עצמנו, היא לעיתים, לא פחות חשובה, ואנו צריכים להיות קשובים לרחשי ליבנו.

 

האם אני מסוגלת לעשות עכשיו חסד עם חברה? או שזה יתיש אותי עד כדי כך שלבני ביתי כבר לא תהיה לי סבלנות?  מצד אחד – "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" ומצד שני – "עניי ביתך קודמים", וזה תקף גם לתשומת לב ולא רק לכסף גרידא.

 

התחלתי להתבונן בחיי, ו"לקרוא לילד בשמו". צדקה, הקשבה, חיוך= זהו חסד.

 

אסרטיביות, סירוב, עמידה על שלי, כמובן כאשר זה לצורך אמיתי, ולא סתם בשל גאווה או עצלנות= זוהי גבורה שבחסד.

 

לעבודה כזו נדרשת מעל לכל – כנות.

 

 

הרב ארז משה דורון, כדרכו, מסביר זאת כל כך יפה:

 

"אל תהי צדיק הרבה ואל תרשע הרבה" (קהלת). וביאר רבי נתן: אל תצדק הרבה, פן תרשע הרבה. אל תהיה צדיק יותר ממה שביכולתך באמת (כגון נתינת צדקה או עשיית חסד יותר ממה שביכולתך באמת) פן (משום שעל ידי זה תגיע לידי) תרשע הרבה (שסופך עני או פוגע בזולת כי נתת יותר מדי, ואין לך כבר כוח לאחרים). ואין הכוונה כאן חלילה לטפח סוג של אנוכיות וחוסר התחשבות. הרי כמובן שחובת הצדקה והחסד עדיין מוטלת על כל אחד, ומן הראוי שיהודי ישים ליבו לכל מה שחסר לחברו ויסייע לו ככל שניתן. אלא שגם התחשבות ונתינה, צריכות כאמור, להיות מתוך מידה ושיקול דעת, שלא יצטרך לבריות".

 

הרב ארז מסביר כי לעיתים אנו עושים צדקה וחסד עם אחרים, והופכים בעצמנו לנזקקים, מקשיבים לחבר, אך בתוך ליבנו סובלים ומחכים שהוא כבר ילך הביתה. בשני המקרים הנ"ל, אנו צריכים להגביל את החסד שלנו באותו הרגע.

 

 

ממשיך הרב ארז ואומר: "עוד בעניין שיקול הדעת לגבי יכולתו וכוחותיו, חשוב לציין שכשם שהאדם עשוי (בדרך כלל בגלל מוסכמות) להגזים לכיוון "עודף חסד"- הוא עשוי גם להטעות את עצמו שאין לו כוח או זמן או אפשרות לסייע לזולת ולהמעיט בעשיית חסד מכפי יכולתו האמיתית. ועל כן, בשיקול דעת הזה, צריך האדם להתבונן בעצמו מתוך הכנות המרבית שיוכל לגייס, ומתוך רצון ושאיפה להתחזק בחסד. והבדיקה האם אינו מטעה את עצמו לגבי יכולתו גם היא נמצאת בדברי השולחן ערוך: "ויראה ליבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת", כלומר, שיהיה בצער אמיתי על שאינו יכול לעזור, שאם היה יכול – היה נותן בשמחה וברצון. אם הרגשה כזו מלווה את ה"לא" שלו, מן הסתם אין זו אנוכיות גרידא, כי אם גבול יכולתו וכוחו (מתוך "התבהרות").

 

דרך ארוכה עוד לפניי עד שאצליח למצוא את האיזון הנכון בין "הגבורה" לבין "החסד" שבי, אבל "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".

 

כתלמידה של רבי נחמן, אני משתדלת לא לייאש את עצמי מהדרך הארוכה שאני עוד צריכה לעבור, על מנת להיות מתוקנת, ומחזקת את עצמי במה שכבר עברתי, בכמה כבר התקדמתי.

 

ממש כמו עניינה של ספירת העומר, אותה אנו סופרים בסדר עולה, מ-1 ל-49, ולא להיפך, כמו שניתן היה לחשוב, בסדר יורד עד ליום המיוחל – חג מתן תורה. כיוון שכל עניינינו בחיים הוא להסתכל על מה שכבר עברנו, להתחזק מעוד צעד, מעוד יום שעבר, ולא להסתכל קדימה על כל הדרך הארוכה שעוד נשארה לנו ולהתייאש חלילה.

 

בערב התקשר אלי נועם, שכה היה לי לא נעים לסרב לו בתחילה.

 

לקחתי נשימה עמוקה, נאזרתי בגבורה, ובחיוך ובנעימות אמרתי לו ש… אני פשוט לא יכולה.

 

הוא ניסה לשכנע, אך אני, שלמדתי  כבר דבר או שניים על גבורה ועל חסד ועל גבורה שבחסד,  עמדתי על שלי. ידעתי שזה יהיה טוב עבור שנינו. הוא קיבל את זה בהבנה.

 

ברוך ה’, המבחן הראשון עבר בהצלחה.

 

מי ייתן שנזכה להצליח בתיקון מידותינו בימי ספירת העומר המסוגלים לכך.

   

* * *

 

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.