נרות שבת – האור והשלום

 

 

 
אומרת ההלכה: "הדלקת הנר הנה מצווה על האישה, אולם טוב שהבעל יעסוק בערב שבת בתיקון הנרות, בהנחת השמן והפתילות, כמפורש בדברי רבינו האר"י בספר הכוונות… ואכן אנו נוהגים בביתנו לערוך ולתקן הנרות בידינו" (בן איש חי, שנה שנייה, פרשת נח, הלכה ו).

 
חלק הבעל בתיקון הנרות כולל גם את "הבהובן": "ומכל מקום יש לו להאיש גם כן לסייע במצווה ויתקן את הנרות ויהבהב אותן, דהיינו שידליקן ויכבן, כדי שיהיו נוחים אחר כך להידלק" (‘קצור שולחן ערוך גנצפריד’, סימן עה, ה).

 
בנר השבת, שהוא הנר המאיר את הבית, באה לידי ביטוי השותפות המלאה בין האיש לאשתו, על האיש להכין את הנרות עבור אשתו, ובשעת ההדלקה, לפנות אליה בנועם בבקשה "הדליקי את הנר", לעמוד לצידה בשעה שהיא מאירה עבורו ועבור כל בני הבית את ביתם. הוא גם מקל עליה את הדלקת הנרות על ידי הדלקתם וכיבויים – מה שמכין והופך את ההדלקה למשותפת יותר.

 
והאישה, לאחר ההדלקה והברכה, פונה בתחינה לריבונו של עולם, תחינה בה היא מבקשת עבורה ועבור אישהּ.

 
שותפות זו בפעולות הנעשות לכבוד שבת, סוללת את הדרך לאיחוד ביניהם, אחדות שבכוחה להתחזק בישיבתם המשותפת ליד הנרות הדולקים בסעודות השבת ובשבת עצמה.

 
אומרים חכמים במדרש: "ומצוות הנר לפי שהיה האדם נרו של הקדוש-ברוך-הוא שנאמר "נר ה’ נשמת אדם" (משלי נח) ובאתה חוה וכבתה אותו. אמר הקדוש-ברוך-הוא יינתן לה מצוות הנר כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לפיכך נצטוו הנשים על מצוות הנר בשבת" (מדרש תנחומא, פרשת נח, סימן א).

 
חוה נתנה לאדם הראשון מעץ הדעת ובכך הביאה לכיבוי נרו של הקב"ה, למיתת האדם, שהיא פירוד בין גוף לנשמה.

 
רעיון זה, המובא במדרש, מופיע במקורות נוספים בחז"ל בשינויים אחדים. המוות שהוא כיבוי נר ה’, מתואר ככיבוי נרו של עולם (נר העולם ולא נרו של הקב"ה) וגם ככיבוי נשמתו של אדם הראשון.

 
שלשת הביטויים הללו משלימים זה את זה ומבארים מהו נר ה’, נשמתו של האדם היא נרו של הקדוש-ברוך-הוא הבאה לגלות את ריבונו של עולם בעולם.

 
לחיים ולא למוות

 
מצוות הדלקת נר שבת ניתנה במיוחד לאישה כדי שהיא תוכל לתקן את המעשה שעשתה, חטא שהביא מיתה לעולם. על ידי ההדלקה, מאירה האישה את נר ה’ ועל ידי כך היא מביאה חיים לעולם.

 
הנר מוסיף חיים

 
על פי ההלכה, הדלקת הנר צריכה להיות בשמחה מתוך מודעות לתיקון: "צריכה האישה בלב שמח ובכוונה להדליק נר של שבת, שהרי כבוד העליון הוא לה, וזכות גדולה לעצמה, לזכות על ידי הדלקת הנרות לבנים קדושים, שיהיו נרו של העולם בתורה וביראה וירבו שלום בעולם. ונותנת לבעלה חיים ארוכים ומשום כך צריכה להיזהר בהדלקת הנרות שתהיה בכוונה גדולה" (זוהר, בראשית מח, ב).

 
הדלקת הנר עניינה הבאת חיים. ועל האישה להדליק נרות כראוי מתוך מודעות, שבכוח הדלקתה הרי היא מעניקה חיים לבעלה ולבניה.

 
נר כנגד כל ילד נוסף

 
"יש נוהגים שיולדת מוסיפה להדליק נר אחד לכל אחד מהילדים" (שמירת שבת כהלכתה, חלק ב, פרק מג, הערה י).

 
מנהג זה מבטא קשר בין הולדת ילדים להדלקת הנר. הדלקת הנר והבאת ילדים לעולם, עניינם שווה – הוספת חיים בעולם. בהדלקת הנר מתקנת האישה את כיבוי נרו של ה’ – את המיתה שבאה לאדם, ובהולדת ילדים מביאה היא חיים לעולם.

 
נתינת צדקה לפני ההדלקה

 
"וטוב שתיתן מקודם איזה פרוטות לצדקה" (‘קיצור שולחן ערוך’ סימן עה, סעיף ב).

 
במנהג זה ישנו ביטוי לקשר הקיים בין מצוות הצדקה למצוות הדלקת הנר. הצדקה כהדלקת הנר באה להציל ממיתה ולהוסיף חיים, כמפורש בפסוק "וצדקה תציל ממוות" (משלי י, ב).

 

 
"גדול השלום שלא התחיל הקדוש-ברוך-הוא לברוא דבר בעולמו אלא בדבר שהוא שלום, ואיזה? זה האור שנאמר "ויאמר א-להים יהי אור". ומנין שהוא שלום? שנאמר: "יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע" (ספר תורה שלמה, בראשית עמוד עד, פסקה שפב).

 
בפסוק זה ישנה הקבלה בין ה"אור" וה"שלום". הקבלה זו מלמדת על מהות משותפת. בחושך, כל חלק מחלקי הבריאה וכל פרט שבה, עומדים נפרדים זה מזה, האדם אינו יכול לראות אותם בבת אחת, ולכן הוא גורם לפירוד.

 
באור, חלקי הבריאה והפרטים שבה מתאחדים בראיית האדם אותם, במבט אחד, וממילא יש שלום בין הגורמים השונים.

 
הבית המואר

 
בית מואר מביא לשלום בין האדם לחפציו. כששוררת חשיכה בבית, החפצים, שנועדו לתועלת האדם, מהווים מכשול ופוגמים בשלום שלו בביתו.

 
החשיכה גם משרה אווירה קודרת המביאה לתחושת צער והצער גורם להתכנסות האדם בתוך עצמו. האור מאיר את החשיכה ומשרה אווירה נעימה המסירה את תחושת הצער והבדידות ומביאה לחיזוק הקשר בין בני הבית, זה עם זה.

 
אור השבת – שלום בין גוף ונשמה

 

הזוהר הקדוש אף מרחיב את מושג השלום בשבת ומתאר אותה כזמן שבו יש שלום בין עליונים ותחתונים – האדם בנוי מגוף ונשמה, הגוף יסודו בחומר, ואילו הנשמה יסודה ברוח והיא שואפת למעלה.

 
בימות השבוע עסוק האדם בטרדות הפרנסה ובענייני החומר והנשמה נדחקת לה לקרן זווית ואילו בשבת היא מאירה יותר, ומופיע שלום בין הצד הרוחני והצד החומרי של האדם.

 
גם בנר יש חיבור בין חומר, הכלי, השמן והפתילה לבין האש הרוחנית, המרחפת ואינה נוגעת בחומר.

 
נר השבת מייצג את החיבור המופלא בין החומר והרוח ומביא לחיבור בין הגוף והנשמה. אורו ממלא את נשמתו של האדם, הסופגת אור של קדושה ובכך מרוממת את הגוף ויוצרת הרמוניה ושלמות באדם.

דיבור רגוע מביא שלום בתוך המשפחה

חז"ל הדריכו כיצד להדליק את הנר באופן שאכן יביא שלום בביתו של האדם ולימדונו, שעל האיש לפנות לאשתו ולבקש ממנה בנחת ובנעימות להדליק את הנר. האמירה בנחת מביאה לקבלת הדברים על ידי בני הבית ועשייתם בחפץ לב ולא מתוך כפייה, ובכך סוללת את הדרך אל שלום הבית.

 
ערב שבת – סכנה למחלוקת

 
הצורך בהשמעת האמירה בנחת ובנעימות דווקא בערב שבת מתבארת מדברי "הבן איש חי":

 

"כתב הגאון חיד"א ז"ל, בעלות המנחה בערב שבת קודש הנה הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, והסיטרא-אחרא (הצד האחר, הטומאה) טורחת הרבה לחרחר ריב, והאיש הירא יכוף יצרו שלא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבא יבקש שלום" (בן איש חי, שנה שנייה, פרשת וירא).

 
השטן מבקש לחרחר ריב דווקא בערב שבת, עת השלום. נר השבת עניינו לתקן את המחלוקת, ולכן האדם נדרש לומר את הדברים המביאים לשלום הבית בנחת. נחת שבידה לשמר את האחדות ולמנוע פירוד.

 
יתירה מזאת כתב "הבן איש חי", שעצם עניין שני הנרות מלמד על אחדות (שני נרות – שלום ואחדות בין האיש והאישה):

"והנה מה שמדליקים בליל שבת שני נרות ראיתי טעם בספרים, כי ב’ פעמים נר עולה ת"ק, והאיש ואשתו הם גוף אחד, ובפרט בליל שבת שהוא זמן הזיווג, ובאיש יש רמ"ח איברים ובאישה רנ"ב, בסה"כ ת"ק כמניין ב’ פעמים נר, שתאיר מצווה זו בכל האיברים שלהם, כמו שכתוב: "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" (בן איש חי, הלכות שנה שנייה, פרשת נח).

 
כפי שלמדנו, הדלקת הנר באה לגלות את האחדות והשלום בביתו של האדם. עניין מרכזי זה בהדלקת הנר בא לידי ביטוי גם במנהג להדליק שני נרות, דבר הנרמז בגימטרייא של פעמיים נר, שעולה ל-500 כמניין 248 איברים באיש ו-252 איברים באישה.

 

 

(מתוך אתר "שורש")