חיים שאחרי רגעי האימה

 

 

השעה 9:17 בבוקר בהיר וסתווי של סוף תשרי. תמי, אישה צעירה, נשואה כ-8 חודשים, עסוקה בסידור המצעים בחדר השינה. היא מזמזמת לעצמה נעימות קלות שנשמעות ברקע, הכל שליו ורגוע… לכאורה.

 

לפתע, נשמעה חריקה קלה מהתריס בסלון, וקולות מאיימים בשפה זרה. תמי קולטת בשנייה של פחד תהומי שגנבים פרצו לביתה. היא לא מבינה איך (אולם זה לא חשוב כרגע). האינסטינקט הקיומי העמוק אומר שעליה להימלט ומיד, אחרת היא תיפגש איתם פנים אל פנים ואז… ברגעים אלה, כאשר האדרנלין נוסק פלאים, וכל כוחות הנפש נרתמים לפעולה, נעשה הבלתי אפשרי – אפשרי!

 

מהן האפשרויות העומדות בפניה? לקפוץ מהחלון בקומה ג’ – זה מוות בטוח. צריך פה, בחדר, להיעלם (והכל כמובן בשניות…). היא רואה מולה את ארגז המצעים הסתור, היא מרימה את השמיכות, נכנסת תחתיהן וסוגרת את הדלת מעליה. בהנחייתו של אותו אינסטינקט קיומי, היא משאירה חרך צר למעט אוויר, כדי שלא תיחנק שם טוטאלית. עתה, היא שומעת אותם בתוך חדר השינה. היא לא יודעת להבדיל אם צלילי השפה הם רוסית או רומנית, אולם ברור לה שישנם שני גברים אימתניים, שבחמת זעם מרוקנים ארונות, מגירות, פורמים מזרנים ואפילו מרימים את מכסה הארגז בתוכו היא נתונה. היא מתכווצת, לא נושמת, גופה הופך לנציב (מלח או קרח, לא ממש ברור). בדקות נצח אלה היא אומרת וידוי, היא מתפללת לאלוקים שיציל אותה בזכות בעלה דוד (שיושב ולומד עכשיו בשלווה), בזכות הוריה. היא מקבלת על עצמה קבלות שונות שאם היא תינצל…

 

באותם רגעי תופת היא מבינה על גופה ממש, כיצד חיו יהודים במרתפים, בעליות גג, באסמים, במשך חודשים, פוחדים מכל אוושה. מבינה אמרנו? לא, בעצם היא לא מבינה כלל, כי רק מספר דקות ונשמה כמעט פורחת. היא שומעת אותם מדברים, צוחקים, זורקים חפצים, מנפצים, וליבה שוקע. כיצד ייראה ביתה החדש, היפה, המטופח לאחר "הוריקן" זה? והיא מתפללת. אוהו איך שהיא מתפללת ומייחלת. מעולם לא הרגישה קרובה כל כך לאלוקים, "תלויה" בבורא עולם – שהם ילכו, שהסיוט ייגמר ושהיא, תישאר בחיים.

 

הם יצאו מדלת הבית כאילו כלום לא קרה, וכאשר הייתה בטוחה שהשקט קורה באמת, אספה את איבריה הצפודים וניסתה לצאת החוצה. כאשר יצאה חשה סחרחורת ובחילה עזות, היא ראתה מולה את השכנה אשר "נדמה היה לה" ששמעה "רחשים מוזרים" וצנחה על מיטתה מעלפונה. היא מצאה את עצמה אחר כך כשפקחה את עיניה מול עיניו של רופא במיון בבית החולים ולידו בעלה והוריה, שפניהם חיוורות כסיד. "היא פקחה את העיניים, הסירו דאגה מליבכם, הסכנה חלפה", נשמע קולו של הרופא. "היכן אני?" שאלה בלחש כמעט בלתי נשמע, "הם הלכו כבר?". "את במקום בטוח, כנראה נשלח שליח מיוחד ממרומים כדי להציל אותך", ענה לה קול מרגיע, "’הם’ הלכו כבר". תמי עצמה עיניה שוב חזק, וחשה שהיא שוקעת ושוקעת…

 

מה עובר על תמי לאחר האירוע שחוותה? למצב זה קוראים בפסיכיאטריה "תסמונת פוסט טראומתית". ד"ר יורם יובל בספרו "סערת נפש" מגדיר: תסמונת (מערכת סימפטומים) פוסט (אחרי) טראומטית – היא תסמונת העלולה להתפתח אחר חשיפה לאירוע מזוויע שכרוכה בו סכנת מוות או פציעה חמורה. התסמונת כוללת שלושה מרכיבים המופיעים בדרך כלל יחד (ברמות שונו, בהתאם לאישיות ולעוצמת האירוע):

 

א. החוויה הטראומטית נחווית שוב ושוב על ידי זיכרונות מכאיבים וסיוטי לילה. האדם חש כאילו הוא חי מחדש את האימה.

 

ב. באופן פרדוקסאלי האדם משקיע מאמצים (מודעים ובלתי מודעים) להימנע מחשיפה לגירויים המזכירים את הטראומה. מאמצים אלו עלולים להביאו לניתוק חברתי מסוים ולקהות תגובות רגשיות.

 

ג. מופעים סימפטומים של ערות יתר למצבים שליליים, כגון, נדודי שינה, רגזנות, דריכות ונטייה לחרדות.

 

בספרו של ד"ר יובל, הכולל תיאורים מרתקים של טיפולים במצבים קשים ביותר, הוא אומר כי השלב הראשון הוא החזרת הביטחון האישי (שאבד) ומתן יציבות כלשהי לחיים, תוך עידוד התפקוד העצמאי. כיום מבינים, אומר ד"ר יובל, שגישה זו הנעשית בזהירות מרבית, בהדרגתיות ובקצב של המטופל, אנושית (וגם עוזרת) הרבה יותר מהשיטה האגרסיבית הגורסת "חזרה מיידית אל זירת האירוע" שאנו מכירים מהטיפול בהלם קרב ונפגעי טרור.

 

לפני מספר שנים סברו כי חוויה חד-פעמית מזככת ומטהרת של היזכרות כואבת המלווה בסערת רגשות עזים, אמורה לעזור לחולה ולהחלים מהר וחזק. לאט לאט הבינו התרפיסטים למיניהם כי חוויה דרמטית כזו יפה לסיפורים ולסרטים, אולם במציאות החיים האפורה היא עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. וגם אם מגיעים לחוויה הרגישה של "חזרה למקום האסון", יש לעשות זאת בהדרגה, יד ביד עם המטופל כשמצבו רגוע יותר ולא נשקפת לו סכנה, מעצמו או מאחרים.

 

עד כאן הסבריו המדעיים של ד"ר יורם יובל, שהוא בעל ניסיון עשיר וארוך בנפגעי טראומות.

 

אולם, אם נרד אל הרמה האנושית היומיות שלנו, כאשר אנו רוצים להבין מה קורה ב"בפנים" של אדם שעבר חוויה טראומטית "פשוטה", מאלו שאנו שומעים יומיום והם לחם חוקנו כמעט במציאות האכזרית של חיינו. לא תאונות דרכים קטלניות או פיגועי טרור רצחניים במיוחד, אלא "מפגשים" קשים הקורים לנו בבתים, ברחובות, ולעיתים בצלצולי טלפון שגם עלולים להשאיר אותנו מאובנים.

 

אם ננסה להציץ לסיסמוגרף התוך נפשי נחוש זעזועים אמוציונאליים המערערים את כל המרקם הפנימי. נחוש רגרסיה ביסודות הקיימים של ביטחון, הערכה עצמית, ויתפתחו פחדים וחרדות שלא היו מעולם. שיווי המשקל הנשען על סדרי עדיפויות ברורים עד עתה – משתבש. מנגנוני ההגנה שהיו יעילים – מתחילים לחרוק, וצרכים קיומיים שהיו מסופקים כבדרך אגב – הופכים למרכז ההווה.

 

את התגובות החוצה, במצבים מסוג זה, ניתן לחלק לשני סגנונות אישיות:

 

1. אנשים בעלי אגו ואישיות חזקים, יכריזו מיד לאחר האירוע, כי בעצם "שום דבר לא קרה", אפשר לחזור לשגרה. והם אמנם חוזרים לשגרה, השאלה היא לאיזה מרתף מודחקים כל רגעי האימה שהיו…

 

2. אנשים שמרשים לעצמם להודות בחולשתם, ולעיתים אפילו "נופלים" לגמרי, מפסיקים לתפקד, "מזמינים" דיכאון קל או אפילו קשה והסביבה כולה – בני הזוג, הורים, חברים, שכנים – נחלצים לעזור.

 

כיצד נכון לנהוג כדי לעזור לאנשים קרובים אלינו שהם אחרי טראומה קשה או "קלה" יחסית – אולם חרתה עקבות בנפש? אנו עלולים להגיב בהערכה על גבורתו של אדם בעל אישיות נאצלת זו אשר אינו "עושה עניין" מצד אחד, ולהגיב בחרדה פנימית כלפי אדם אשר "כל עולמו חרב עליו" מצד שני. כאן טמונה הסכנה! אסור לתת לשקט שאחרי הסערה להשקיט את התייחסותנו לאדם שנפגע. עלינו לדעת – האירוע הודחק למרתף, אולם הוא חי, תוסס, מבעבע, ובמשך הזמן נהפך לרעיל ביותר.

 

והשאלה היא, מה עושים?

 

הסופרת חיה הרצברג בספרה המרתק "הנערים מביתן 3" כותבת בהרחבה (ובמקצועיות) על תהליך של טיפול נפשי שנעשה בשני נערים שנפגשים ב"ביתן". האחד עבר תאונת דרכים מזוויעה כאשר אביו נהג ואמו גם כן נפגעה. והשני היה קרבן לפיגוע טרור אלים. האירועים בספר קיצוניים ובהתאם לכך הטיפול, אולם קטע מהספר בו מסכם הפסיכיאטר ד"ר מיכאל את מצבו של מנחם (הילד שלאחר התאונה), מתאים לכל מצב של פוסט-טראומה:

 

אומר ד"ר מיכאל לילד: "אתה בריא לגמרי, מנחם. אתה בריא ותשוב לחיות בחברה נורמאלית ורגילה. אתה צריך לעבור טיפול ולהשתחרר מן הטראומה של השריפה… אתה שפכת החוצה את הפחדים שלך וכעת הכל נקי. אתה בריא ותחזור לחיים נורמאליים. אתה תבריא ותחיה ותחזור הביתה". מנחם היה במצב נפשי קשה ביותר שהביא לתחושות חנק פסיכוסומאטיים, אולם הטיפול והיכולת להתרוקן מהפחדים והחרדות עזרו לו לחזור למצבו הקודם – הנורמטיבי.

 

זוהי כל השיטה כולה.

 

תהליך הדרגתי של טיפול תרפויטי בשיטה ההתנהגותית, או הדינמית. העיקר, שהתהליך יתחיל מיד לאחר האירוע ויהיה בקצב אישי, צעד אחר צעד. לדעת לעזור – לשחזר את החוויה, לחוות עוד פעם את הרגעים הקשים, ובכל פגישה צעד קטן נוסף, צעדים שמביאים בהדרגה לחיים הקודמים, ואז האסוציאציות המזכירות את חלקי האירוע המחריד כבר לא כל כך מאיימות. התהליך נעשה בעזרת "הרפיה", בעזרת "דמיון מודרך", או בכלים קוגניטיביים של הזיכרון. הדגש הוא על הרצף והקצב האישי.

 

אם לא נותנים לחיי היומיום המתדפקים בתובענות להשתלט על האירוע ומבינים שחייבים, ממש חייבים את פסק הזמן של הטיפול, שאינו ארוך אולם חייב להיות מידי ורצוף, הרי כל המילים הגדולות הללו של "תסמונת פוסט טראומטית" לא יכניסו בהלה לחיינו והכל יחלוף כלעומת שבא.

 

ובנוסף, חשוב להאיר עוד זווית ראיה חשובה בנושא שמתפרץ לתוך חיינו פעמים רבות, וכאן הוא עלול למצוא פרצה שמאפשרת חדירה. זהו נושא רגשות האשמה.

 

פעמים רבות כאשר קורה משהו אנו חשים רגשות אשמה – כי הדבר קרה בעקבות מעשה, מחשבה, התנהגות, ואילולא עשינו כך או אחרת האירוע לא היה קורה. כלומר, החוויה הקשה היא "עונש" שמגיע לנו. למשל, בסיפור הפותח, תמי יכלה לומר לעצמה לאחר מעשה: אם הייתי שומעת בקול בעלי, שאומר לי כל ערב לסגור היטב את התריסים, "הם" לא היו נכנסים. מחשבה כזו בלבד יכולה לגרום לשידוד מערכות טוטאלי.

 

כאשר עובר עלינו אירוע, אם בנוסף לקטעים האובייקטיביים שלעיתים מאוד טראומתיים, אנו עוד מוסיפים נופך של "רגשות אשמה", אנו בעצם בונים חומה שלא תאפשר להירפא מהמצב. לכן, לפני התייחסות אל השחרור כהקדמה לטיפול, אנו חייבים לדעת – רגשות אשמה אלו הם שלוחיו של היצר הרע. אם לא נבין זאת, חיינו יהיו משובשים לחלוטין.

 

פעמים רבות אנשים מבלבלים בין רגשות אשמה והרהורי חרטה, חשוב להבין את ההבדל שבין שני המושגים. הרב י. ערד (מגדולי המרצים והמשפיעים בחסידות חב"ד) מרבה לדבר על נושא זה בהקשרים שונים. הוא שואל: מה באמת ההבדל בין רגשות אשמה והרהורי חרטה? ועונה: אותו פער קטן שבין טוב לרע.

 

ברמה מטפורית אפשר להוסיף, שההבדל הוא כמו בין הקוצים והשושנים הגדלים על אותו ענף בשיח הוורדים.

 

הרהורי חרטה, אומר הרב ערד, מביאים לתהליך של הזדככות וחזרה בתשובה. רגשות אשמה, זוהי הלקאה עצמית שאינה מביאה לשום מקום, פרט לביזוי עצמי ולירידת ערך ה"אני". אין מהם שום יציאה, שום החלטה חיובית. ככלב הסובב על קיאו. אז נכנסת לפעולה קרוסלת המחשבה – "איך יכולתי לעשות זאת", "איך לא הבנתי", "איך לא קראתי את הכתובת על הקיר" – מביאה לתוצרי לוואי – עצבות, דיכאון וחוסר תוחלת המביאים לחוסר מעש. "לכן", מסכם הרב ערד, בשם האדמו"ר הזקן "בעל התניא": "רגשות אשמה הם "עצת היצר" ולכן אם ראית אדם עוסק בהם – עזור לו להיחלץ מלפיתתם".

 

מאחר וחיינו אפופים טראומות (קטנות וגדולות) ללא קץ, חשוב שניתן אל ליבנו, לא לתת לשטן לרקד ולזרוע בהלה בנפשנו, ביכולתנו להביא מזור, רגיעה ושלמות נפשית בהתייחסות נכונה למצבים המציפים את נפשנו במים עכורים.

 

רבי נחמן, במילותיו ודברי חכמתו מלאי הנחמה, אומר לנו, שמשברים הם עדות לכך שמשהו קורה! שדברים זזים ומשתנים בתוכנו ומהם עתידים חיים חדשים להיוולד. לכן, אם הגיע זמן קשה – רק לשמוח יש! הקשיים טומנים בחובם אור גדול. ככל שנדע לבחור בשמחה כמצב הרוח המלווה אותנו גם במצבים מעין אלה (ואדרבה, דווקא במצבים כאלה), נחשוף ונגלה את הטוב הטבוע בנו.

 

 

(באדיבות "הבית שלנו")