אתה יכול לדבר איתו

על הכל הבורא אומר לאדם: אתה
צודק. אבל הוא גם אומר לו: הרי
אתה יודע לדבר, וכמו שאתה יודע
לדבר בפלאפון עם כל העולם, תדבר
איתי לפחות שעה אחת ביום!

הנקודה העיקרית שבגללה מרגיש האדם ריחוק מה’ יתברך, חלילה, היא העובדה שהוא מרגיש שהוא ‘לא יכול לחזור בתשובה’ או ‘אני לא מסוגל’, ‘אין לי כוח’ וכן הלאה.

מחשבות מסוג זה, של ריחוק ואזלת היד, שורשם בויכוח בין עם ישראל לקב"ה, כביכול, כשעם ישראל חושבים שאין להם את הכוח להתעורר לתשובה כראוי מעצמם, לכן הם אומרים "השיבנו ונשובה", מכיוון שהם חושבים שההתחלה היא מאת ה’, ורק ה’ יתברך יעורר ויחזיר אותם בתשובה. לעומת זאת, הקב"ה אומר: "שובו אלי ואשובה אליכם". כלומר, ההתחלה צריכה להיות מאיתנו.

לכאורה, טענת עם ישראל נכונה. כי כאשר יש על האדם התגברות נוראה של תאוות ויצרים רעים, מידות רעות, חושך ואפילה, ואש בוערת – עבירה גוררת עבירה, ואדם נופל נפילה אחר נפילה, אז מה באמת ביכולתו לעשות? האם הוא זה שיכול לעצור את כל זה ברגע אחד? לכן הטענה: ‘מה בידי לעשות? שה’ יחזיר אותי בתשובה’, היא נכונה בשורשה, כי באמת אין לאדם כוח להתגבר על כל זה.

אך בכל זאת, הרי הקדוש-ברוך-הוא אומר: שובו אלי – התחילו אתם. האם זה אומר שאין הקב"ה מתייחס לאמת שבטענתנו? התשובה לכך היא, שישנה התחלה שאכן תלויה בנו והיא התפילה. כשאדם אומר: אין לי כוח ואני לא מסוגל לעשות כלום בשביל התשובה שלי. בורא עולם אומר לו: אתה צודק. וכשאדם אומר: תראה לאן נפלתי, אילו עבירות עשיתי, כל כולי מידות רעות. כל כולי יצר הרע הבוער בי כתנור. כמה פעמים כבר ניסיתי להתחיל לחזור בתשובה. כלום לא הולך לי. אני לא יודע מאיפה להתחיל… על הכל הבורא אומר לו: אתה צודק.

אבל בורא עולם גם אומר לו: הרי אתה יודע לדבר, וכמו שאתה יודע לדבר בפלאפון עם כל העולם, תדבר איתי לפחות שעה אחת ביום. תבקש ממני שאני אחזיר אותך בתשובה ואתן לך כוח להתגבר על היצר הרע שלך!

ה’ יתברך יודע שבאמת אין לך, לי, ובעצם לכולם, כוח. הוא יודע איפה אתה נמצא. הוא יודע מהם הכוחות שלך. שאתה מונח בשפל המדרגה ושאינך יוכל לזוז. שאתה טובע בים האפיקורסות והעוונות, בלי שום כוח להתגבר על התאוות המרות. ובכל זאת, אנו רואים שהוא כן מבקש: "שובו אלי". מדוע? כי משהו חייב להתחיל מהאדם. חייבת להיות איזו התעוררות בעלמא שתבוא מהאדם. ומהי אותה התעוררות? שבסך הכל תאמר לה’: תחזיר אותי בתשובה.

ה’ יתברך אומר לאדם: אני יודע שאינך יכול לשוב אלי בכוחך, אולם אני מבקש ממך דבר שהוא כן בידיים שלך: לדבר! שעה אחת ביום. לא מבקשים ממך לעשות כלום. רק לדבר. שעה שלמה תבקש מה’: תחזיר אותי בתשובה.

וזהו שכתוב: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה’", ופירשו חז"ל: אין אני מבקש מכם אלא דברים. רק תדברו. כי בודאי חז"ל ידעו שרק על ידי התבודדות אפשר לשוב אל ה’, וגם כל הצדיקים בכל הדורות ידעו זאת, שכל כוח התשובה של האדם הוא רק על ידי דיבורים, בבחינת: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה’". אולם למרות שכל הצדיקים ידעו זאת, הם כללו את השכל הזה ביחד עם שאר עבודתם, ולא הדריכו את כלל העולם בדרך ההתבודדות, ויתכן שזה משום שדבר היה להם ברור מכדי לאמרו. וכי לא פשוט הוא שצריכים לבקש כל דבר מה’? קל וחומר על התעוררות וחזרה בתשובה! אבל רבינו ידע שעל זה עיקר ההסתרה, לכן גילה לכלל העולם שזה העיקר ורק בזה תלויה כל גאולת האדם והעולם, ודווקא על ההתבודדות צריכים לשים את כל הדגש. לכן ציווה בלשון מפורשת על כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל, לעשות שעת ההתבודדות בכל יום ויום.

גם זה מאיתו יתברך

זהו השכל הנפלא של שער החמישים, שעל ידו בקלות יוכל לחזור כל אדם בתשובה, ויהיה מי שיהיה. כי מי הוא זה שאינו יכול לפתוח את פיו ולדבר דיבורים, אלא אם כן מדובר באילם ר"ל? עלינו לדעת, שגם את אותם הדיבורים שאנו מדברים עם ה’, הנחשבים לנו כהתעוררות מצדנו, גם אותם נותן לנו ה’ יתברך. וזה בחינת: "תכין ליבם תקשיב אוזנך", שה’ יתברך בעצמו מכין לבבנו להתפלל אליו, ואחר כך הוא מקשיב אוזניו לשמוע דיבורינו, כאילו הם יוצאים מאיתנו בעצמנו.

נמצא, שגם הדיבורים שהאדם מדבר עם ה’ – ה’ הוא זה שנותן לו אותם. אך על כל פנים, גם כאן אנו מחויבים להתעורר מעצמנו: להשתוקק להתפלל לה’ יתברך. זאת, משום שצריך שיהיה לנו רצון לכך שה’ ייתן לנו דיבורים. כי הכלל הוא, שההתעוררות הראשונה צריכה לבוא מהאדם, ותמיד ה’ עומד על כך שאנו נשוב אליו תחילה. לכן, כשאנחנו רוצים לדבר, ומבקשים ומשתוקקים לה’ יתברך – גם שיכין לנו את הלב ויעורר בנו את הרצון, וגם שייתן לנו את הדיבורים, אף זה נקרא התעוררות שלנו לשוב אליו, שאז ממילא יכול הוא יתברך לשוב אלינו.

עניין זה אנו רואים לאורך כל ספר תהלים, שדוד המלך היה מבקש מה’ כל הזמן שייתן לו דיבורים, ככתוב: "ה’ שפתי תפתח פי יגיד תהילתך". דוד המלך ידע שגם על זה שהוא יפתח את שפתיו לדבר עם ה’, גם על זה הוא צריך לבקש ממנו יתברך. לכן הוא ביקש: ה’ תפתח לי את השפתיים, תן לי את הדיבורים, ואז פי יגיד תהילתך.

נמצא, שהכל מאיתו יתברך ולמרות זאת, זה נחשב להתעוררות שלנו, מכיוון שאנו מתעוררים מצידנו לבקש על זה – שהשם יעורר אותנו. למעשה, הכל תלוי ברצון האדם – עליך לרצות לדבר עם ה’!

תחליט – לכאן או לכאן

מאותה טענה שהאדם טוען: "אני לא יכול לשוב בתשובה, ורק הקדוש-ברוך-הוא יכול לעורר לי את הלב", ובגללה אינו לא חוזר בתשובה, הרי שיש בה סתירה גדולה. אם אתה יודע שהתשובה שלך היא מה’ אז תבקש מה’: תחזיר אותי בתשובה! אתה אומר שאתה לא יודע לחזור בתשובה, ורק ה’ יכול להחזיר אותך בתשובה. זה מצוין שאתה יודע זאת. לפחות אתה לא כמו אלה שטועים וחושבים שבידיים שלהם לחזור בתשובה, והם כל היום בעצבים ובלחץ ובמרה שחורה, ואין להם שום חיות, וסופם שמקיימים את התורה והמצוות כמצוות אנשים מלומדה.

אולם אתה גם סותר את עצמך. כי אם אתה מבין שהכל מה’, אז תבקש ממנו שעה אחת ביום שיחזיר אותך בתשובה. תבקש: ה’ תחזיר אותי בתשובה. תקרב אותי וכו’ – בכל מיני לשונות ודרכים, כפי שביארנו בספר "גן האמונה" וכן בספרים אחרים העוסקים בהתבודדות.

הדיבורים כבר מוכנים

רבי נתן כותב, שבודאי ההתבודדות היא עצה גדולה וקלה שהכל יכולים לקיימה. כי יכולים לזכות לתשובה ולחיי העולם הבא על ידי הדיבור לבד. כי הגלות של עכשיו נמשך משער החמישים של הטומאה ר"ל, שמשם אי אפשר לצאת כי אם בישועת ה’ ובחסדו הנפלא. לכן הגלות הזאת כבדה מאוד ועליה נאמר: "ותרד פלאים אין מנחם לה". והעיקר – היא גלות הנפש, מה שאנו רחוקים כל כך מאבינו שבשמים. ואין לנו שום עצה ותקווה כי על ידי הדיבור לבד, לומר תחינות ובקשות וללמוד תורה הרבה.

וזה מובן מאוד, מכיוון שאין מוצא מהגלות של שער החמישים של הטומאה, אלא ברחמיו ובחסדיו יתברך, אם כן מוכרחים לבקש רק רחמים, ואין מועיל שום עצה אחרת. כי באמת איננו יכולים לעשות כלום, רק לצפות ולקוות אל ה’, שירחם עלינו וישיבנו אליו, ועל זה צריכים אנו על כל פנים לצעוק ולזעוק הרבה.

וכלל הדברים הוא, שעיקר ההתרחקות מהתשובה, הוא דווקא מחמת זה, שצריך שאנו נתעורר אל ה’ תחילה, וההתעוררות כראוי היא קשה מאוד, ובפרט למי שכבר נתרחק ועשה מה שעשה. ולמען האמת, כולם רוצים שה’ יעורר אותם ויחזירם למוטב, אלא שאין יכולים להתעורר כראוי ולשוב בתשובה שלמה. אבל כשיודעים ומאמינים באמת שה’ יתברך בעצמו בוחר בזה בעצמו, שיהיה רצוננו וחפצנו תמיד להתקרב אליו, ושאין אנו צריכים רק ליקח דברים ולשוב אליו, ובאמת גם הדיבורים עצמם הם מאיתו יתברך, רק אנו צריכים לקחת את הדיבורים האלו ולדבר אותם, אזי בנקל לשוב בתשובה אליו יתברך.

דע! הדיבורים שאתה צריך לומר בהתבודדות מוכנים ומחכים לך במקום ששם תלך להתבודד. לכן לך לשם! והיה לך כבר מה לומר. וזה פירוש הפסוק הנ"ל: "קחו עמכם דברים" – קחו דייקא. הדיבורים כבר מוכנים, ואין לך אלא לקחת אותם ולדבר אותם.

וזה עיקר העצה כאן – שיהיה לאדם הרגל להתבודד בכל יום שעה אחת, וידע שבמקום שיתבודד שם יחכו לו כבר הדיבורים שה’ הכין לו, ואם רק יבוא לשם כבר ימצא אותם. לכן חשוב שאדם יגיע להתבודדות בלי שום שכל, ולא ישים לנגד עיניו אם יש לו התעוררות או לא, כי כך גם באותם זמנים, כשמרגיש שחושך נורא אופף אותו ושאין לו שום התעוררות לדבר עם ה’, ובכל זאת הוא הולך להתבודד, על ידי זה הוא זוכה בכל זאת לדבר עם ה’. כי זו ההתעוררות המועטת, שרק הכריח עצמו לשרך רגליו אל אותו מקום ולא לבטל את קביעותו בהתבודדות, על ידי זה ה’ יתברך יכין את ליבו וייתן לו דיבורים ויוכל לשוב אל ה’.

זו חשיבות ומעלת הקביעות וההתמדה בהתבודדות – כאשר האדם הולך למרות הכל בכל יום להתבודד! ומכיוון שה’ הוא המכין לו את הדיבורים, כשיבוא למקום התבודדותו ימצא דיבורים וישוב אל ה’ על ידם.

עתה מובן גם מדוע ההתבודדות כל כך קשה לאדם. משום שהיא נמשכת משער החמישים של הקדושה, שהוא שכל גבוה ונעלם מאוד, שכל התשובה והגאולה של האדם והעולם תלויה בו, ומכיוון ששכל זה נסתר לכן קשה לאדם להבין זאת, שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לצעוק לה’ שישיבו בתשובה שלמה מלפניו, והרי לכל אחד יש הרבה קושיות ובלבולים בעניין התשובה, משום שחושב שהכל תלוי בו, כי עליו עיקר הטענה. מצד שני, הוא יודע שהתשובה אינה בכוחו, כפי שהסברנו לעיל. כל הבלבול והקושי נובעים מכך, שבאמת השכל הזה של לצעוק לה’ על התשובה – הוא שכל גבוה ונעלם, וקשה להבין שכל מה שה’ מבקש ממך זה לדבר ולבקש: תחזיר אותי בתשובה.

עתה, כשזכינו להבין את דבריו והסבריו של רבי נתן, כל שנותר לנו הוא רק לבקש מהשם – השיבנו! כי הכל ממנו יתברך. ורק ברחמיו ובחסדיו האדם יכול לשוב בתשובה, כי הוא יתברך נותן לאדם את הלב ומכין לו את הדיבורים. לכן עלינו לעורר את נקודת הרצון ולרצות ולבקש! להתחנן על נפשנו ממש שישיב אותנו ה’ אליו, במהרה.