ההיגיון שבכשרות

מדוע נאסר על יהודים לאכול בשר חזיר
ושקצים ורמשים? מדוע לא לערבב בשר
כשר בחלב? נושא כשרות המאכלים הוא
אחד הנושאים המעסיק את חכמי ישראל
והעם היהודי מאז ומעולם. כמה דברים
שצריך לדעת!

כשרות המאכלים הוא נושא המעסיק את העם היהודי מאז ומעולם. מסימני הזהות היהודית, להבדיל בין בעלי-חיים טהורים המותרים לאכילה לבין אותם הטמאים, האסורים באכילה. ההבדל בין בעלי חיים טהורים לבעלי חיים טמאים מופיע כבר בתחילת התורה, בפרשת נח, בה מסופר כי כאשר יצא נח מן התיבה "ויבן נח מזבח לה', ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" (בראשית ח, כ).

מדוע נאסר על יהודים לאכול בשר חזיר ושקצים ורמשים? מדוע לא לערבב בשר כשר בחלב? במשך אלפי שנים דנו חכמים במובנים השונים לחוקי הכשרות של התורה. נושא הכשרות או בלשון חכמינו ז"ל – "הלכות מאכלות אסורות", הוא מהרחבים והמסובכים שבעולם היהדות. לא לחינם הגדירו החכמים את כלל המצוות בנושא זה כ"מצוות שמעיות", כלומר מצוות שקשה להעניק להן הסבר או נימוק רציונאלי. אך דווקא חיפוש אחר נימוק רציונאלי אפשר ללמוד מהסבר המובא במדרש 'תנחומא' מפי רבי תנחום בר חנילאי, לפיו ההסבר להבחנה בין בעלי חיים כשרים לאכילה ובין שאינם כשרים ומותרים רק לאומות העולם – מקורו בסיבות רפואיות.

בין בריאות הגוף לבריאות הנפש

לדברי אריסטובולוס, הוגה הלניסטי-יהודי שחי באלכסנדריה במאה השנייה לפני הספירה (בתרגום חופשי מיוונית): "כוונתם של חוקי הכשרות היא מוסרית, מכיוון שאי-אכילה של הדם מחדירה באדם חרדה מפני שפיכות דמים ומאלפת בכך את אינסטינקט הרצח שלו…. האיסור על אכילת עופות טרפות, נועד להמחיש כי ראוי לו לאדם שלא לטרוף את זולתו".

גם המשורר והמלומד רבי אברהם אבן עזרא (ספרד 1089-1164) הדגיש את האכזריות הכרוכה בבישול גדי בחלב אמו.

רבי יצחק בן משה עראמה (ספרד 1420-1494) אמר בחיבור ההגותי "עקדת יצחק" כך: טעמם של כל איסורי הכשרות איננו בשום נזק שעלול להיגרם לגוף, אלא בכך שהמזונות הנוגעים בדבר מטמאים ומזהמים את הנפש ומקהים את כוחות השכל, ובכך מוליכים לבלבול הדעת ולהתאוות לנלוז ולתשוקות בהמיות שמוליכות בני אדם להרס, וחותרות ממילא תחת תכליתה של הבריאה.

רבינו משה בן מימון (הרמב"ם, ספרד 1138-1204) עסק ברפואה ולימים היה רופא חצר המלוכה, בנוסף ניהל מרפאה ציבורית ושמו יצא למרחקים. הרמב"ם אימץ את השקפת המדרש 'תנחומא', שמקור חלוקת המינים האסורים והמותרים לאכילה בסיבות רפואיות וקבע כעיקרון, כי לכל המזונות האסורים מן התורה יש השפעה רעה ומזיקה על גוף האדם, וכל מה שהותר אין בו נזק. על פי השקפת הרמב"ם, דיני הכשרות הניתנים בתורה צריכים לשמש עבורנו מפתח לדעת מה טוב לבריאות גופנו ומה אסור, מה ראוי לאכילה ומה פסול.

לא לחינם הרבה מבוגרים יהודים סבורים כי אכילת בשר חזיר אסורה מטעמים של בריאות הציבור, כדי למנוע טריכינוזיס, שהיא, על פי "מֶרְק – המדריך הרפואי המוסמך" (עמ' 902-904), זיהום טפילי הנובע מאכילת בשר חזיר או מוצרי בשר חזיר שלא עובדו כראוי. הזיהום יכול לנבוע גם מאכילת בשר דובים, חזירי-בר ויונקים ימיים מסוימים. כל אחת מהחיות האלה, שעל פי התורה אסורות באכילה, עשויות להכיל בגופן זחלים בצורת כיסתה (שערוניות). כשדופן הכיסתה מעוכל בקיבה או בתריסריון, משתחררות מתוכה לרוות החודרות דרך דופן המעי הדק. תוך יומיים הלרוות מתבגרות ומזדווגות, כאשר התולעים ממין זכר שוב אינם ממלאים שום תפקיד בגרימת הזיהומים, הנקבות מצידן מתחפרות בדופן המעי, וביום השביעי הן מתחילות לשחרר לרוות חיות, בשעה שכל נקבה עשויה לשחרר יותר מאלף (!!!) לרוות. ההתרבות נמשכת במשך כחודש וחצי, הלרוות המגיעות אל השרירים השלדיים שורדות ומזיקות: הן חודרות אל השרירים וגורמות לדלקת. שרירים מסוימים, כמו הלשון, שרירי העין והשרירים בין הצלעות, מועדים במיוחד להזדהם בלרוות.

מחלה נוספת הנגרמת מחיידק שמצוי בבשר חזיר, התוקף את בלוטת הלימפה, היא מחלת עור המכונה "חזירית העור", שפוגעת בדרך כלל מסביב לצוואר ומתחת ללסת התחתונה. באזורים הנגועים נוצרים כיבים המפרישים חומר דמוי מוגלה. לא עלינו ולא על כל עם ישראל…

החזיר, הבהמה המפורסמת מבין בעלי החיים מפריסי הפרסה אך אינם מעלים גרה, ואסורה באכילה (ויקרא יא, ז). החזיר הפך במסורת היהודית לסמל הטומאה (עליו נאמר במפורש בספר דברים: "טמא הוא לכם"), לחיה המשוקצת ביותר ואסור אפילו בהנאה, כפי שביטא הסופר יצחק דב ברקוביץ (חותנו של 'שלום עליכם' ומתרגם יצירותיו לעברית ב-15 כרכים) באחד מסיפוריו: "ללון בביתו של גוי במקום שנודף… לא עלינו, ריח של חזיר טמא". ולא לחינם מתוך רצון להימנע מלנקוב בשמו הפרטי, כינו אותו חכמינו ז"ל בלשון נקייה (על פי העברית שביידיש): 'דבר אחר' (ברכות מג, ע"מ ב, שבת קכט, ע"מ ב, פסחים נ, ע"מ ב, ועוד). כשם שנמנעים אנו מלנקוב בשמו של הנוצרי שהוצא להורג בצליבה, ומכנים אותו בלשון נקייה: 'אותו האיש' או 'הצלוב'.

החזיר היה מועלה כקרבן בפולחן האלילי והנביא התריע כנגדו, כאמור: "מעלה מנחה דם חזיר" (ישעיהו ס"ו, ג). בתקופת שיבת ציון מאיים הנביא ישעיהו על אוכלי החזיר והשרץ כי "ייָסוּפוּ מן הארץ" (ס"ו, יז). בספר תהלים (פ, יד) נזכר חזיר-בר (השוכן בעיקר ביערות) המכרסם בגפן, בהמשלה לאומה העמלקית משום ש"מה החזיר בשעה שהוא רובץ – פושט טלפיו, כלומר ראו שאני טהור, כך אומה רשעה זו גונבת וגוזלת וחומסת ומראה כאילו הם על פי דין ומשפטי אמת" (בראשית רבה, סה, שוחר טוב, פ). החזיר הוא אפוא סמלו של עמלק, סמל הצביעות החיצונית, הצביעות המוסרית שכולנו מגנים וכה סולדים ממנה. הוא פושט את טלפיו כדי להראות את היותו מפריס פרסה, שהיא מסימני הכשרות. אולם, עצם היותו לא מעלה גרה, מטריפה את אכילת בשרו.

איסור אכילת בשר חזיר הוא מן הדברים שנאמר עליהם בתורה "ואת חוקותי תשמרו" (ויקרא יח, ד), בבחינת "אני הבורא חקקתיו ואין לך רשות להרהר בו" (יומא סז, ע"ב). וחכמינו ז"ל אמרו ש"אל יאמר האדם 'איני רוצה לאכול בשר חזיר' (או לפי גרסת רש"י: 'נפשי קצה בבשר חזיר'), אלא 'רוצה ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי'". (תורת כהנים, יב).

תיעוב החזיר מושרש במסורת היהודית. לפי הרמב"ם, החזיר מסמל את הכיעור והזוהמה. לדעתו, הסיבה העיקרית לאיסור ההלכתי על אכילת בשר חזיר צריכה להימצא בכך שהרגליו ומזונותיו מזוהמים ובזויים מאוד. שומן המעיים אסור באכילה משום שהוא משמין והורס את הבטן ויוצר דם קר ודביק. בשר שבושל בחלב הוא, ללא ספק, מזון גס, שגורם לאדם לחוש כי הוא מלא יתר על המידה.

אולם התיאוריה של הפרשן, ההוגה והמקובל רבי משה בן נחמן מקטלוניה שבספרד (הרמב"ן, 1194 – ארץ ישראל 1270) נבונה כמו זו של הרמב"ם, אך מתקבלת יותר על הדעת. הרמב"ן, שנודע אף הוא בידע הרפואי וחי כמה שנים לאחר הרמב"ם, הציג גישה שונה לחלוטין. הרמב"ן תמה: הרי אומות העולם אוכלים את רוב המאכלות האסורים – האם בשל כך נפגמת בריאותם? על כן, הסברו של הרמב"ן לדיני הכשרות שונה לחלוטין. לדעתו, במאכלים האסורים לאכילה מן התורה אין כל נזק לגוף האוכל כי אם לנפשו. ואם כך, ראוי לבדוק – מהי הפגיעה בנפש? לדעת הרמב"ן כל העופות שנאסרו באכילה הם עופות דורסים וטורפים ואילו אלו שהותרו לאכילה אינם טורפים או חומסים. אכילת עופות טורפים נכנסת לדמו של האוכל ובשרם מתמזג עם בשרו ויוצר משקע של תכונות בעל החיים המשפיע על מידותיו, אופיו וטבע התנהגותו של אוכל הבשר.

לפי הרמב"ן, טעם הציון המפורש של סנפיר וקשקשת כסימנים לכשרות הדגים, נעוץ בכך שדגים בעלי סנפיר וקשקשת מתקרבים יותר מאחרים אל פני המים ומצויים, בדרך כלל, במקווי מים מתוקים. דגים שאין להם סנפיר וקשקשת, אומר הרמב"ן, מקומם, בדרך כלל, ברבדים הבוציים התחתונים שהם לחים באורח חורג מן הרגיל ואין בהם שום חום. הם פרים ורבים בביצות רקב ואכילתם עלולה להזיק לבריאות הנפש.

לפיכך ברור, אפוא, מדוע מכירת בשר חזיר בחוצות ישראל בפומבי, שונה ממכירת מוצרים בלתי כשרים אחרים. החזיר היה במשך מאות שנים סמל אנטי יהודי ושונאי ישראל השתמשו בו כדי לנגח יהודים, להציג וללעוג להם. מכירת חזיר בפומבי פוגעת קשות ברגשותיהם של יהודים ומוסלמים רבים. שכן אכילת החזיר נמנעה מהמצרים והצידונים ואסורה גם על המוסלמים. כיצד יגיב הציבור אם ייפתחו חנויות למכירת בשר כלבים או קופים? יש להניח שתהיה לכך התנגדות חזקה, אף שבעצם אין הבדל בין אכילת בעל חיים זה או אחר.

"החזירה היהודית" המיניקה יהודים. דף תעמולה אנטישמי מגרמניה, המאה ה-15

טמטום הלב והמוח

לפנינו שתי אפיזודות הקשורות להגותו של הרמב"ם, הממחישות מעט את היגיון הבריאות הפיזית והנפשית של ציווי התורה.

הרמב"ם סבר כי אכילתם של המאכלות האסורות על פי ציווי התורה – מטמטמת את רחשי הלב של האדם ומעוותות את דפוסי חשיבתו. אחד ממעריציו הגדולים, הרב חיים סולובייצ'יק מבריסק, היה נוהג לספר את המעשה הבא שאירע עם הרמב"ם.

בזמן ביקורו של הרמב"ם בתימן נתלווה אליו חכם אחד מחכמי העם. ואחר ששב הרמב"ם לביתו, היה החכם הזה מתכתב עם הרמב"ם בעיניים שונים ומגוונים. באחת מן הפעמים הגיע אליו מכתב מהחכם ההוא, ובו נפרשה שאלה פילוסופית ארוכה. כאשר קרא הרמב"ם את הקושיה, מאוד התפלא עליה. ותוך שהוא אוחז את ראשו בידיו, אמר: "קושיה כזאת, איך יעלה על דעת היהודי, אלא אם כן נפשו היא נפש טמאה". הרמב"ם שלמד פילוסופיה יוונית והכיר היטב את נפתוליה, נמנע מלהשיב מענה על קושייתו. החכם ההוא מצידו לא הרפה והמשיך לשגר אל הרמב"ם את מכתבו הנ"ל מספר פעמים. עד שהרמב"ם הרגיש הכרח להשיבו. וכל תשובתו אל החכם הייתה, צא ובדוק את השוחטים בקהילתך. עם קבלת המכתב מילא החכם אחר הוראתו של הרמב"ם, הגם שבמחשבה ראשונה כלל לא השכיל להבין מהו המענה בכך לקושייתו הפילוסופית. או אז גילה כי זה שלוש-עשרה שנים האכילו אותו, ואת שאר אנשי עירו, נבלות וטריפות. בעצם כך נטמאה נפשו בו, עד כי על אף היותו חכם גדול בא לכדי שאלה פילוסופית כה עקומה. לאחר תקופה, השכיל החכם להבין כיצד שאלתו אל הרמב"ם הייתה מעוותת ומתוחכמת, שלא על פי מוח יהודי ישר וחכם.

כמה עלינו להיזהר מאכילת מאכלות אסורים, ולו רק כדי שלא נבייש את רמת השכלתנו (האינטליגנציה) ולא נזהם את נפשנו.

היגיינה של המוח

מעשה אחר שאירע עם הרמב"ם מספר בהקשר דומה, על תולעת שחדרה למוחו של מטופל.

שמועה הגיעה לאוזניו של הרמב"ם על חכם נוכרי גדול בעיר סמוכה שמתמחה בענייני רפואה. חפץ ליבו של רבי משה ללמוד ממנו את חכמת הרפואה, אך הלה סירב ללמדו את חכמתו כי חשש שירבו מתחריו. אולם הרמב"ם לא אמר נואש, הוא התדפק על דלתו של איש הרפואה וביקש להתקבל בתור אסיסטנט אישי. הרופא שנזקק באותה עת לעוזר ומלווה קיבלו לעבודה מבלי להכיר את מעמדו הציבורי של 'הנשר הגדול'. במשך הזמן למד הרמב"ם רבות מחכמת הרופא הנודע וגם קרא בספריו הרבים בנושאי בריאות ורפואה.
 

ביום מן הימים הובהל אל הרופא חולה במצב אנוש. הרופא בדק את האיש ומיד התברר לו, כי תולעת חדרה למוחו. "רק בדרך אחת נותר להציל את חייו", אמר הרופא לבני המשפחה המודאגים, "יש לנתח את מוחו על מנת להוציא את התולעת". בני המשפחה אשר אמרו נואש לחייו נאחזו בדברי הרופא כטובע הנאחז בקרש הצלה והביעו את הסכמתם לניתוח המורכב. הרופא מצידו ניגש לעריכת הניתוח המסוכן ללא התמהמהות יתירה. הוא פתח את גולגולת הראש של הפציינט, חתך את קרומי המוח ועמד להוציא מתוכם את התולעת באמצעות צבת, עד שלפתע נשמע בחלל האוויר הדחוס בציפיית אימה, קולו של הרמב"ם עוזרו: "הרפה! הרפה!", הזדעק רבי משה, "אל תיגע במוחו פן ימות… שים עלה רענן בסמיכות לתולעת ותיכף תסור מן המוח ותזחל על העלה!"

הרופא מפאת דוחק השעה וחומרת המצב, החליט בן-רגע להישמע לעצת עוזרו. הוא הניח עלה בקרבת התולעת והנה הפלא ופלא: התולעת נטשה את שדה הקרב במוח ונצמדה לעלה. לא ארכו הימים והחולה נתרפא ממחלתו הקשה.

למשמע הבשורה המשמחת "הניתוח הצליח!", שאל הרופא את עוזרו בפליאה: "ידיעה זו, כי התולעת נמשכת אל העלה, מנין לך?". השיב הרמב"ם: "למדתי זאת מדברי חכמינו ז"ל בתלמוד הבבלי (בבא מציעא, פא, ע"מ ב). חכמינו לימדונו כי לא מומלץ לגעת במוח האדם במקרה זה, באמצעות הצבת, אלא להניח עלה טבעי על מנת להוציא את התולעת".

יתכן ובעידן הרפואה המודרנית המשוכללת, אפיזודה זו מאבדת את העוקץ שבמשמעותה. אולם ההיגיון הבריא של ציווי התורה בדבר חוקי הכשרות, ככלות הכל נשאר נצחי. המדריך הרפואי-מקצועי 'מֶרְק' מציין מספר לא קטן של מחלות זיהומיות הנובעות מאכילת בשר חזיר. אחת מהן, למשל, "זיהום הנגרם על ידי שרשור בוגר 'ממין טאניה סוליום'. זיהום בלרוות של תולעת זו גורם לציסטיצֶרקוזיס. אורכו של השרשור הבוגר מגיע ל-2.5 עד 3 מטרים. הוא מורכב מראש מצויד בכמה קרסים קטנים. ומגוף המורכב מאלץ פרקים המכילים בתוכם ביצים. הביצים מגיעות אל הקיבה כאשר האדם בולע אותם, הלרוות משתחררות בתוך הקיבה, חודרות אחר כך לדופן המעיים, נודדות אל השרירים, אל איברים פנימיים, אל המוח ואל הרקמה שמתחת לעור, ושם הן יוצרות כיסתות. כיסתות חיות גורמות לתגובה קלה בלבד ברקמה, ואילו כיסתות מתות מעוררת תגובה חזקה" (עמ' 905-907).

ולסיכום: "כאשר תולעת בוגרת מגיעה למוח ולקרום המקיף אותו, עשוי להתפתח שם זיהום ותיכף אחריו דלקת, והאדם נתקף בפרכוסים (!). …כיסתות חיות ברקמות כדוגמת המוח נראות בצורה הטובה ביותר באמצעות טומוגרפיה ממוחשבת (CT) או הדמיית תהודה מגנטית (MRI). לעיתים אפשר למצוא כיסתות בבדיקה מיקרוסקופית של דגימת רקמה שמופקת מקשריר עור. כן אפשר לבצע בדיקות דם לגילוי נוגדנים לטפיל" (עמ' 907).

ועדיין לא דיברנו על הקדושה והתקדשות המחשבה ורגשות הלב המוענקים ליהודים, טרם דיברנו על ההתקדשות הדואגת לייחודו ולשמירת אופיו וקיומו של העם היהודי לבל יתבולל בין אומות העולם. שהנימוק להשקפה זו, נובע מן הפסוק האחרון-המסכם בפרשת איסורי המאכל (ויקרא יא, מד), בו נאמר: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ".

*כל הזכויות שמורות למחבר.