תהום על תהום

שני הבנים הביטו באמא שלהם ונחרדו
ממראה פניה המזוויע ומהדם ששתת
מפיה, וצרחו: "את לא אמא שלנו… את
מפלצת!…"

דניאל, ימימה ושלושת ילדיהם נמנו עם תריסר המשפחות המאושרות שיצאו במשלחת מהנדסים של התעשייה האווירית לארצות-הברית. כאשר יצאו מהארץ חשה ימימה בכבוד ובגאווה. הרגישה שהיא בפסגת ההצלחה: יש לה בעל מסור ומוכשר, ילדים טובים, כסף וכבוד.

המהנדסים שלחו את ילדיהם לבתי-ספר של גויים, אבל ימימה דרשה לשלוח את ילדיה לבית-ספר יהודי, למרות שהדבר היה כרוך במאמץ. מילדותה רחשה כבוד למסורת, וכאשר הגיעו לארץ שבה הכל מותר, התעוררה לשמור על מנהגי היהדות. היא השיגה ביגיעה בשר כשר, ומאכלים כשרים, ולא נסעה בשבת. כאשר התקרב יום-כיפור שכנעה חברה טובה שילונו יחד באיזו דירה ליד בית כנסת מרוחק. לפני חנוכה דאגה להזמין, מבעוד מועד, אצל שליח חב"ד 12 חנוכיות עבור כל המשפחות.

הם תכננו עם זוג חברים לערוך טיול בקליפורניה וסביבותיה. במשך שבועיים תכננו את המסלול. לפני המועד המתוכנן, חלו לפתע ילדיהם והם רצו לבטל את הנסיעה, אבל חבריהם הפצירו בהם והם נכנעו. דניאל וימימה סיכמו ביניהם שאם ילדיהם לא ירגישו טוב בנסיעה, יחזרו לביתם. שתי המשפחות יצאו לטיול הארוך. בערב שבת ניסו החברים לשכנע את ימימה לנסוע בשבת, אבל היא התעקשה: "אנחנו לא נחלל שבת!". לבסוף הוחלט שהחברים יצאו לדרך בשבת, ואילו דניאל, ימימה וילדיהם יצאו במוצ"ש, כאשר נקבע מראש בין המשפחות להיפגש במלון מסוים בהמשך הדרך. לאחר שימימה מנתה, כפי שזכרה מבית הוריה, בתום השבת, שלושה כוכבים, יצאו לדרך.

היה ערפל כבד. ההרים מסביב היו מושלגים והאוויר קפוא. לא ניתן היה לראות למרחק מטר. ימימה שנהגה, אמרה לבעלה: "אי-אפשר לנהוג בערפל כזה!". "אבל הבטחנו להם שנגיע!". "אני לא מסוגלת לנהוג!". "טוב, תעצרי. אני אחליף אותך ונראה איך אסתדר". הילדה הקטנה ביקשה לישון, וסידרו לה מקום בתא המטען מאחור. עומר השתרע על המושב האחורי, ותומר תאומו עמד ליד האם ופטפט. האב והאם החליפו מקומות. כאשר החל דניאל לנסוע, הודה: "את צודקת. גם אני לא מצליח לראות כלום. אנחנו חייבים לעצור בישוב קרוב, שם נודיע להם שאנחנו לא מסוגלים להגיע".

הם נכנסו לכביש שנוקה מהשלג, וניתן היה לנסוע בו. הקור היה חזק והערפל כבד. הכביש היה מצופה בקרח. הם נסעו בכביש החד-סטרי, שמצידו האחד פעורה תהום, כשלפתע איבד דניאל את השליטה…"ימימה!" הדהדה צעקתו בין ההרים. המכונית סטתה לצד השני, התהפכה כמה פעמים, ונפלה לתהום שעומקה מאתיים מטרים. הרכב נבלם כאשר נתקל בגזע עץ ושקע עמוק בבוץ. המכונית הייתה נטויה ומתחתיה הייתה פעורה תהום נוספת. תהום על תהום. כל תחתית הרכב נעקרה. תא המטען שבו שכבה התינוקת נמחץ. ימימה ספגה חבטות איומות בראשה. הגולגולת שלה התרסקה, אפה נתלש, שיניה נשברו ודם ניגר מפיה ללא הרף. השברים שיוו לפניה מראה מזעזע. הרגישה שהיא מאבדת את הכרתה…

בנה העיר אותה ושאל: "מה קרה?" היא ניסתה להוציא את עומר, דחפה את הדלת בכוח ולא הצליחה. לפתע, בדחיפה קלה נפתחה הדלת. חשה שכוח על-טבעי מתערב באירוע. היא הניחה את בנה ליד גזע העץ ואמרה: "חכה. אני רוצה לראות מה עם אחיך". כשהגיעה לתומר, שאל אותה: "מה קרה?! חזרנו לדיסנילנד?" מרוב התהפכויות נזכר במתקן השעשועים שביקרו בו לאחרונה… היא חילצה גם אותו וביקשה: "תחזיק טוב! אל תסתכל למטה!". שני הבנים הביטו בה ונחרדו ממראה פניה המזוויע ומהדם ששתת מפיה וצרחו: "את לא אמא שלנו… את מפלצת!…"

ימימה חזרה לתא המטען כדי לראות מה עלה בגורל ימית הקטנה. תא המטען היה מעוך. היא הניחה שבתה אינה בחיים והמשיכה לחפש את בעלה. הוא לא נמצא על מושב הנהג. היא חיפשה בצידי הרכב, החליקה בבוץ ולא מצאה אותו. אז אמרה לבניה: "בואו נצעק, הצילו!", אבל מי ישמע אותם בלילה אפל שכזה?! אפילו אם מישהו נוסע למעלה בכביש, חלונות רכבו מוגפים. לפתע שמעה קול דק: "אמא, קר לי… בואי תיקחי אותי…". ימית בחיים! אבל לא הייתה שום דרך בעולם להגיע אל הבת הבוכה. ימימה פחדה להיכנס לרכב, שעלול להתדרדר לתהום. היא הרגישה חדלון, הרימה את ידיה וצעקה: "אוי, א-לוהים… מה אני עושה?…"

אז ראתה לפתע, לאור הירח, את ימית כשהיא מושכבת על מגש ומרחפת באוויר עד שהגיעה אליה!… זה היה על-טבעי לחלוטין. בתוך התופת הכי נוראה, ראתה ימימה בעיניה את יד ההשגחה העליונה. לאחר שחיבקה את בתה בטירוף, ראתה את בעלה שרוע על הרצפה. ימימה, השבורה בגופה, הרגישה שיש לה כוח אינסופי, כמו מחשב שלוחצים על כפתוריו: תוציאי את עומר… את תומר… את ימית… וכעת את דניאל… היא ניגשה לעבר בעלה וקראה בשמו. אין תשובה. בינתיים הורתה לילדים המפוחדים שיצעקו "הצילו!", אך אין קול ואין עונה באמצע הלילה הקפוא, באמצע התהום, מאתיים מטרים מתחת לכביש הנידח. מי יכול בכל העולם לדעת על מצבם?

לפתע נפל לתהום, בדיוק מתחתיהם, ג’יפ! הנהג יצא פצוע קל וכאשר עלה במדרון שמע את צעקת ה"הצילו" של הילדים והגיע אליהם. ימימה והילדים נדהמו לראותו עולה לקראתם מהתהום. הוא אמר להם שיעלה למעלה ויזעיק עזרה. כעבור זמן רב הגיעו כמה אמבולנסים וניידות משטרה. הם זרקו חבלים כדי שיוכלו להגיע למקומם במדרון התהום. הם ניגשו לעזור לימימה השותתת דם והיא צעקה: "תעזבו אותי, לכו לעזור לבעלי!". החובשים ניגשו לדניאל. לאחר כמה רגעים התלחשו ביניהם על כך שהוא נהרג. ההכרה שבעלה האהוב אינו בין החיים חלחלה להכרתה. צוות האמבולנס שאב את הדם שניגר ממנה והחזירוֹ לגופה.

כאשר ראו אותה הרופאים בחדר מיון, ניסו לברר אם היא זכר או נקבה. עד כדי כך איבדו פניה את צורתם. הצליחה לומר שהיא אישה וכי יש לה שלושה ילדים. לקחו את עומר ותומר כדי לבדקם. תומר השתולל: "איפה אבאאאא?…" מישהו ענה לו בפשטות שאביו נהרג. הילד צעק כשפניו אל התקרה: "א-להים, תעשה לאבא נס שיחיה, כמו שעשית עם פך השמן של חנוכה…"

ימימה איבדה את הכרתה. היה לה נקב בחך העליון שהגיע עד למוח הקטן. היא עברה שבעה ניתוחי ראש שהיו כשבעת מדורי גיהינום. לפי דעת הרופאים הייתה צפויה להישאר צמח, ובודאי לא אדם שיוכל לגדל את ילדיו. כאשר התעוררה מהניתוח הראשון, בעודה מחוברת לכל המכשירים, ראתה את אביה יושב לידה. היא כתבה על פתק: "תביא לי, בבקשה, ספר תורה כדי להתפלל לה’". אביה ענה: "אין לי ספר תורה, אבל אני יכול להביא לך סידור". באפיסת כוחות, בלי יכולת לדבר, פתחה את הסידור וקראה אותו מתחילתו ועד סופו: מברכות השחר עד פרשיות השבוע מבלי להחסיר מילה. הרגישה דרך הסידור שה’ אומר לה: אל תדאגי! אני איתך ואעזור לך בכל! הייסורים הנוראים קירבו אותה לבורא. היא הרגישה אותו על כל צעד ושעל ורצתה להדבק בו. יום אחד הגיע אליה פרופסור שבא לנתחה ניתוח מיוחד בעין. הוא ראה שהיא צמודה לסידור התפילה.

"מה את עושה?"
"מתפללת לה’!"
"אין לך מושג כמה את צריכה להודות לו…"

הוא סיפר, שכאשר ראה אותה לראשונה, התעוררו בו רחמים עצומים והרגיש חזק בנפשו: אני חייב להציל את הדבר הזה! לא ידע אם מדובר בגבר או באישה, אבל הרגיש שמשהו מצווה עליו מבפנים לתת את כל את כולו ל"דבר הזה" האומלל שהגיע לכאן. הרגיש שהוא חייב להצליח. בניתוח הראשון שערך, הניח את כפפות הניתוח ביראה וביקש מאחת המסייעות שתצלצל לביתו כדי שאשתו תרוץ לכנסייה להתפלל להצלחת הניתוח, מפני שהוא מרגיש שכל חייו תלויים בניתוח הזה! מצבה הנורא הטריד גם רב רפורמי שהתפלל וקרא תהלים עבורה. הוא שהה ליד מיטתה במשך כל זמן שהותה בבית-החולים.

בשבת האחרונה, לפני שהשתחררה, שאל: "יש לי שאלה לשאול אותך?"
"מה?"
"את לא כועסת על ה’?"
"לא, מי אני שאכעס על ה’?"
ואז הוא צעק: "אבל אני כועס עליו!" בכה וצעק לעיני כולם.

הרופאים העריכו שאשפוזה יארך כשנה, אבל היא מיהרה להחלים, ולהפתעת כולם השתחררה כעבור שלושה חודשים. כאשר חזרה ארצה במטוס עם ילדיה, ליווה אותה רופא צמוד.

ימימה, שיצאה לאמריקה בתחושה שכל העולם שלה, חזרה בראש מורכן, ובתחושה שאינה שווה כלום. רצון אחד נותר בנפשה: לחזור לא-להים. כאשר שמעה את ה"שלום עליכם" שמשמיעים במטוס לקראת הנחיתה פרצה בבכי. כל בני משפחתם וחבריהם קידמו את פניהם. היא לא הייתה מסוגלת להביט בהם. כאשר הגיעה לביתם בקרית-אונו, כל פינה בבית זעקה "איפה דניאל?!" אז התפללה: "אתה ה’ עשית מה שעשית, ואתה תיתן לי את הכוח לגדל את ילדינו בגאווה, שילכו אחרי התורה הקדושה. אני רוצה שיהיו תלמידי חכמים!"

באותה תקופה סיימה לקרוא תהלים מדי יום, כשהיא בוכה ללא הרף. מקום מגוריהם היה חילוני והיא לא ידעה איך יתקרבו ממנו אל ה’. ימימה וילדיה סיגלו לעצמם מנהג. הם הניחו את כפות ידיהם על המזוזה ואמרו: "ה’! קיבלנו את הגזירה שגזרת עלינו, תן לנו כוח להתמודד עם החיים, אבל הכי חשוב: אנחנו מתגעגעים לאבא! תן לנו לפחות לראות אותו בחלום!"

ימימה שמעה מרב אחד שאין כמעלת הקדיש היתום, שנאמר על ההורה הנפטר. היא חיפשה מישהו שילמד את בניה לומר קדיש, למרות שאינם בגיל מצוות. אז מצאה אברך אחד שדאג לכך ששני בניה יבואו אליו לבית-הכנסת אחר-הצהריים, כדי לומר עמו קדיש על אביהם במשך שנה. היא לא ויתרה על אף קדיש. כל המשפחה נסעה מדי יום לבית-הכנסת. ימימה ובתה חיכו בגן בציבורי עד שהבנים יסיימו. האברך לא הסכים לקחת ממנה אפילו אגורה, והסביר שהוא מרגיש כלפי בניה רגש אחריות חזק. הוא שכנע אותה לשלוח את הבנים למקום לימודים עם יראת שמים. ולאחר שהבנים נקשרו אליו, הרגישה שהיא יכולה לומר לילדיה שיעברו לבית-ספר תורני. כך עברו הבנים מבית-ספרם הקודם לבית-הספר "שארית ישראל" בפתח-תקווה.

לפני המבחן הראשון בגמרא הגיע תומר הביתה: "אמא, אני לא מבין מה רוצים ממני! אני לא מבין כלום, בחיים לא למדתי גמרא…" הוא נהג לדרוש מעצמו הישגים וגם רצה לשמח את אמו, לכן נלחץ. אמו השיבה לו ברוח הדברים שספגה באותה תקופה: "מה זה חשוב אם תצליח או לא, אם תקבל מאה או חמישים. יש מישהו שמצליח מיד ויש מישהו איטי יותר. העיקר שנעבוד את ה’! אצל ה’ לא הציון קובע אלא היגיעה!". הבן שמע, ובכל זאת נרדם באותו לילה בצער. אז חלם לראשונה על אביו.

בחלומו ראה שהוא נוסע עם אביו ברכבם כדי לערוך קניות לכבוד ראש-השנה. בעת הנסיעה שרר חושך מוחלט, אבל מדמותו של האב בקעה קרן אור. הוא האיר כמו באמצע היום. הבן סיפר בהתרגשות לאביו: "אבא, חזרנו בתשובה! תראה – יש לי כיפה וציצית! אני לומד כעת בבית-ספר דתי בפתח-תקווה!". האב ענה לו: "אני יודע הכל! אני שמח ומאושר במה שאתם עושים. תמשיכו ככה!"
"אבא, אתה יודע, יש לי בוחן מחר…"
"במה?"
"אה, אני בטוח שלא תוכל לעזור לי. בחיים לא למדת את זה…"
האב התעקש: "תגיד לי על מה הבוחן!", אך הבן המשיך לטעון שהאב לא יוכל לעזור לו. כך המשיכו להתווכח, עד שהאב עצר את הרכב ופקד על בנו: "אני מצווה עליך לומר לי באיזה מקצוע אתה נבחן מחר!"
"בגמרא".
"איפה אתם אוחזים?" שאל האב. הבן הופתע מכך שהאב משתמש בביטוי הלמדני "אוחזים", ואמר לו באיזו גמרא ובאיזה עמוד הם נמצאים. על מושב הרכב הייתה מונחת גמרא. האב לקח אותה ולמד עם בנו את כל הדף לבחינה, כאשר הוא מוודא שבנו מבין את דבריו. כאשר סיימו, אמר הבן לאביו: "אבא, אני מבין מצוין! אבל איך זה יכול להיות?" ענה לו האב: "תדע לך, שכל מה שאתם לומדים בכיתה, אני לומד בעולם העליון, ואני רק מבקש מכם: תמשיכו! תמשיכו! תמשיכו!"

אז תומר התעורר, ורץ לעבר אמו כדי להעירה. השעה הייתה מעט אחרי ארבע בבוקר ועלטה גמורה שררה בחוץ. הוא צעק, בעודו מזיע ורועד: "אמא! חלמתי עכשיו על אבא!". ימימה מיהרה להביא לו כוס מים, והעירה את שני ילדיה האחרים. היא חיבקה את כולם והם שמעו בשקיקה את סיפור החלום. למחרת ידע תומר את כל התשובות בבוחן הראשון שלו בגמרא.

* * *
יצירת קשר לסיפור תשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך אור חוזר 1)