חתום בנשיקה. שלך, השם יתברך.

מגיל אפס מציירים לנו דמות בראש,
כזו של אלוקים מאיים, ומפחיד, כמו
שוטר ("אם לא תאכל יבוא שוטר"),
שרק מחכה לתפוס אותך נופל, ולתת
לך דו"ח שמן.

אני זוכרת היטב את הרגע הזה, חיכיתי לו שנים ופתאום הוא הגיע, בלי הודעה מוקדמת.

ישבתי לי בבית הכנסת, בראש השנה, מסביבי עשרות נשים אבל אני מכונסת בתוך עצמי. רק אני והוא. המחזור פתוח לפניי, המילים מתרוצצות אל מול עיניי, המחשבה מפליגה למחוזות רחוקים ואני, קצת נרגשת, קצת רועדת, לוחשת לו סוד: "אבא, יש לי היום משפט חשוב ואני ממש חייבת שתעזור לי, ממש עכשיו אני מתייצבת בפני בית דין הגדול בעולם והשופט העליון צריך לשפוט אותי. היום הוא יחליט מה יקרה איתי כל השנה הקרובה, היום הוא יסלול לי את הדרך בה אלך בשנה הזו – במה אעבוד, כמה ארוויח, מתי אתחתן ואיך אשמח. מה אני אגיד לך, אבא'לה, אני מתה מפחד, ומצד שני מתרגשת נורא מהבאות, אני מתחננת לפניך, אבא, שתתייצב היום לימיני, בבקשה, תזרוק מילה טובה באוזני השופט, בעבורי, טוב?…."

פתאום קלטתי את האבסורד – הלא השופט הוא הקב"ה, שיושב על כסא דין, ומי שפניתי אליו עכשיו בתחינה ש"יסנגר" עלי ברחמים פשוטים בפני השופט הגדול והנורא – הלא הוא גם הקב"ה בכבודו בעצמו. מה קורה פה?

נזכרתי במשפט המכונן "ממך – אליך אברח" והבנתי שזוהי בדיוק מהות היום, ומעבר לכך – זוהי בדיוק מהותו של הקדוש-ברוך-הוא. מצד אחד – הוא אלוקים, המלך המשפט, יושב על כסא דין ושופט כל הארץ – ממך יגורו כל יושבי תבל…

אבל מצד שני – הוא האבא שלנו, רחום וחנון, אליו אנו בורחים, מספרים לו על פחדינו כמו חבר טוב, כמו אב שמגונן, ומבקשים ממנו שישב על כסא רחמים וישלח איזו קריצה לשופט…

ואז בדיוק זה קרה. אני יודעת שזה יישמע הזוי, אבל פתאום הרגשתי בכל רמ"ח אבריי, בכל עצמותיי, כמה טוב ה'. שהוא טוב ורק טוב וכולו טוב. אח, כמה שהוא טוב…

פעם אחת בשנה הוא עושה לנו יום דין, חובש את כובע השופט המאיים, ופותח את הספרים העתיקים, וגם אז הוא לא מתאפק ושולח אלינו, בניו, קריצה אוהבת, כאומר – "היי, חמודים, אתם אל תיבהלו, זה רק אני, אבא שלכם, אני אמנם השופט אבל באותה מידה אני גם העורך דין שלכם, הסנגור, דברו איתי, אני מסכים לקבל מכם כל שוחד – בדמות תפילה, תשובה, צדקה ולב נשבר".

"קחו עמכם דברים – ושובו אל ה'" – קחו עמכם דיבורים אל ה'.

ישבתי לי בתוך בית הכנסת, מזג האוויר היה חם, אבל אני הצטמררתי בכל גופי.

חשבתי לעצמי ששנים אני מנסה להבין את משמעות היותו של ה' יתברך רחום וחנון ולא תמיד מצליחה. שנים שאני לא מצליחה להתנתק מהדמות המאיימת שיושבת לי בראש, עוד מהגן, של אלוקים כזה ש"מחפש אותי" לראות איפה אני נופלת ורק מחכה לי בפינה. שנים של קרבת אלוקים מדהימה והשגחה פרטית עין בעין וניסים גלויים וטובות רבות שהוא שולח לי ואני רק מחכה לראות איפה ה"קאטש" כאן, מתי יגיע הרגע בו הוא יבקש ממני להחזיר הכל בריבית דריבית.

מגיל אפס מציירים לנו דמות בראש, כזו של אלוקים מאיים, ומפחיד, כמו שוטר ("אם לא תאכל יבוא שוטר"), שרק מחכה לתפוס אותך נופל, מועד, עושה עבירה, ולתת לך דו"ח שמן.

ואז כמו נשמע במוחנו הקול המצקצק מהסרטים המצוירים – "אוי ואבוי לך ולנשמתך, גיהינום מלא באנשים כמוך". ואיך לא נפחד?

ודווקא בראש השנה, ביום הדין הגדול והנורא, דווקא אז התגלה אלי ה' יתברך במלוא רחמנותו.

דווקא אז הרגשתי באמת מיהו באמת האלוקים שלי, איך כל כולו מלא רחמים.

אני יודעת שזה נשמע מצחיק, אבל דווקא ביום המעונן הזה של ראש השנה, היום שכל כולו מלא דין ומשפט, דווקא אז ראיתי את השמים מחייכים. ולא רק הם חייכו אלי, גם האנשים חייכו, גם אני חייכתי ואפילו תקיעות השופר היו מחויכות. ולמה? כי האלוקים חייך אלינו! כן, כן, גם בראש השנה ואולי דווקא אז. וכשהוא מחייך – כל העולם מחייך, כי כבודו – מלא עולם.

זה רק אנחנו שכולאים אותו כל השנה בתוויות מעוותות, ששמים אותו בתוך מסגרות לא לו.

פעם שמעתי בשם ימימה אביטל זצ"ל (שיטת ימימה) שה' כולו טוב, ה' רחום וחנון. הוא אף פעם לא כועס, לא מתרגז ולא מתאכזב. הבעיה היא אצלנו, בני האדם, שאנו "משליכים" עליו את התכונות השליליות שלנו. אבל באמת, ה' הוא מעבר לכל זה. אני זוכרת שכששמעתי את הרעיון מאוד אהבתי אותו, אהבתי לדעת למשל שה' לא כועס עלי אף פעם, היה בזה משהו מרגיע. אבל עדיין היה לי קצת קשה לתפוס, להבין ולהרגיש את זה באמת. איך ייתכן שה' לא כועס עלי כשדיברתי עכשיו לשון הרע על הבת שלו? כיצד ייתכן שה' לא יתאכזב בראש השנה כשהוא רואה את מאזן המצוות מול העבירות שלי מהשנה החולפת? איך הוא לא יתרגז כששנה אחרי שנה אנחנו באים אליו עם הבטחות וכעבור שבוע חוזרים, מבלי משים, לסורנו?

אבל ה' באמת לא כועס, הוא אוהב אותנו מדי בשביל לכעוס עלינו. והאהבה הזו שלו, שאינה תלויה בדבר, ממלאת את כל כולו ומתפרצת החוצה, עד כדי כך שאפילו ביום דין שבו הוא אמור לאמץ לעצמו תכונות כמו קשיחות, כעס ודין, הוא מרעיף עלינו אהבה ורחמים. נותן לנו לברוח אליו ולהסתתר בצל כנפיו מאימת הדין, שהוא בכבודו ובעצמו עושה. שולח לנו גמר חתימה טובה, חתום בנשיקה.

זה רק אנחנו שקשים עם עצמנו, כועסים על עצמנו, לא מרחמים על עצמנו. לא פותחים את העיניים ואת הלב ואת הידיים לקבל את שפע הרחמים שיורדים אלינו ממנו בכל רגע ורגע. לא רואים שהמלך הרם והנישא שעומד מולנו הוא האבא שלנו, שירד עד אלינו, כחתן יוצא מחופתו, לחפש את בניו האבודים ולתת להם כזה חיבוק חם ואוהב. לומר שהוא מתגעגע כל כך.

ואם נבקש חזק – הוא מבטיח שישוב אלינו שוב ממש בקרוב. עוד הרבה לפני ראש השנה הבא.

יהי רצון שנזכה תמיד לראות את החסד והרחמים של ה' יתברך והנשיקות שהוא שולח לנו.

* * *
גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.