כשהשקר הגדול מתגלה

בסוף הוא הגיע ל"אמת שלו"! אבל
הסתבר שהיא "בלוף" אחד גדול!
לאחר שיישב עצמו בכזו פילוסופיה
ועמקות לגבי התכלית, על מה בסופו
של דבר הוא נשען בהחלטתו?

בגן החכמה – פרק 10

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

וישר בעיניו ללמוד מלאכת צורף (בזהב), שהיא מלאכה גדולה ונאה, ויש בה חכמה, וגם היא מלאכה עשירה…

סוף כל סוף החכם הגיע ל"אמת שלו"! ובאמת, רואים אנו היטב ש"האמת שלו" היא לא אמת כלל וכל ישוב הדעת שלו היא "בלוף" אחד גדול, ולמעשה מה שמכריע את הכף אצלו הן התאוות שלו. לאחר שיישב עצמו בכזו פילוסופיה ועמקות לגבי התכלית, על מה בסופו של דבר הוא נשען בהחלטתו? על מה שישר בעיניו… מה שמוצא חן בעיניו – שהדבר נאה, שיש בזה עשירות וכן הלאה. בקיצור – זה מתאים לתאוות שיש לו עכשיו, שיהיה לו כסף וכבוד.

והוא היה בר הבנה ופילוסוף, ולא הוצרך ללמוד המלאכה כמה שנים, רק ברבע שנה קיבל את האמנות ונעשה אמן גדול מאוד, והיה בקי במלאכה יותר מן האמן שלימדו…

כאן רואים את גודל כוח הרצון, שעכשיו, כשהתעורר בחכם הרצון לעשות משהו עם עצמו התגלו הכוחות האדירים הטמונים בו – חריצות, זריזות, כישרון, עמל, השקעה וכן הלאה. ובאמת, ההצלחה שלו הייתה גדולה מאוד. לכן הרבי כותב כאן שנעשה אמן גדול, והוא באמת מתכוון לזה משום שהחכם הזה היה מוכשר גדול, אך אם היה משכיל להשתמש בכישרונותיו והבנתו להשגת התכלית האמיתית הוא היה מגיע להשגות עצומות, כמו שידוע שהיו צדיקים שהיו חכמים גדולים, גאונים ומוכשרים, והגיעו על ידי זה למדרגות גבוהות, משום שניתבו את כוחותיהם אל התכלית הנצחית.

עכשיו, כשהתגלו לחכם הכוחות המיוחדים שיש בו – זה היה הזמן הטוב ביותר בשבילו להתעורר לתכלית ולעשות חשבון נפש אמיתי – לברר מהי שליחותו בעולם. כל זמן שהיה מבולבל ולא ידע כלל מה הוא עושה ולאן פניו מועדות, באמת היה קשה לו לישב את דעתו כראוי. אבל עכשיו, כשראה שההצלחה מאירה לו פנים ויש לו כוחות מיוחדים, ראוי היה לו לעצור לרגע ולחשוב, לעשות ישוב הדעת כראוי ולשאול את עצמו – לשם מה ניתנו לי הכוחות הללו? כיצד עלי לנצלם למילוי שליחותי בעולם?

אך גם עכשיו הוא לא חיפש וביקש לדעת מהו רצון השם ממנו, אלא רק התמלא בגאווה מרוב הצלחתו, דבר שגרם לו להרגיש רק ריקנות, כי עתה, כשמקצוע הצורפות היה בידו, הוא ראה שזה לא נתן לו כלום ולא היה בזה דבר כדי למלא בו את נפשו, פרט לעובדה שהוא יוכל "לנופף" בתעודת ה”צורף המומחה" שלו… לכן הוא עבר לחפש "אמת שלו" אחרת… משהו אחר שימלא את נפשו.

אחר כך ישב עצמו: אף על פי שיש בידי מלאכה כזו, אף על פי כן אין די לי בזה. היום חשוב בזאת, פן בזמן אחר יחשב דבר אחר…

החכם ראה שיש לו כוח להצליח בחיים אולם לא הבין דבר חשוב – שכל זמן שהחיפוש שלו אינו אחר התכלית הנצחית לעולם הוא לא יהיה מסופק ומרוצה, גם אם יעשה את מה שיעשה.

מזה ילמד כל אדם מדוע הוא לא מרוצה ולא שמח בחלקו – משום שהוא לא קשור אל התכלית. לכן, גם כשמצליח להגשים את תאוות ליבו הוא לעולם אינו מרוצה, כי בתוך תוכו הוא מרגיש את האמת, הוא יודע שהוא לא השיג כלום, רק שאינו יודע להסביר לעצמו שחסר לו הקשר אל התכלית. לכן זה לא משנה מה יעשה ואילו הצלחות תהיינה לו, הוא תמיד ירגיש שלא עשה כלום, מכיוון שהוא באמת לא עשה כלום, ומה שעשה אינו קשור אל התכלית הנצחית, שזה בודאי כלום!

זאת גם הסיבה מדוע הוא לעולם לא יכול להיות שמח בחלקו, שהרי אין לו שום "חלק" בו הוא יכול לשמוח. כי ה"חלק" שיש לאדם הוא רק החלק שלו כנברא, בתכלית של הבורא, כלומר הקשר שיש לו עם הבורא – שם מתחיל ה"חלק" של האדם, ומשם זוכה הוא לעלות על המסילה שלו, להכיר את הבורא ולדעת את השם. את החלק הזה הוא יכול לפתח, להתקדם איתו הלאה ולהתקרב אל השם יותר ולהבין את מה שעובר עליו. ובודאי מי שמצא את חלקו הוא אדם שכל הזמן שמח, משום שהוא מבין מה השם רוצה ממנו בכל רגע ורגע.

כל המציאות כולה – הן המציאות החיצונית לאדם, כלומר מקרי הטבע ובעלי הבחירה המשפיעים על חייו, והן המציאות הפנימית שלו, כלומר כל מחשבה דיבור ומעשה שלו, הם מכוונים בהשגחה פרטית מהבורא – לכוונו לתיקונו ושליחותו האישית בעולם, וכל זה הוא בכלל "החלק" של האדם להיות שמח בו, ואדם ללא אמונה בהשגחה הפרטית ושאינו חי וחש שכל המציאות כולה נתונה מאת הבורא לחלקו – בשבילו, כמו שאמרו חז"ל שצריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי, הוא לא יכול להיות שמח בחלקו, וכפי שכבר הזכרנו – אין לו שום חלק.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)