למה הם לא מקשיבים?

‘למה הוא לא מקשיב לי?’ –
זאת שאלת השאלות ב’מצעד
פזמוני ההורים’ הנבוכים. למה
הילדים באמת לא מקשיבים?!

בדרך כלל, ילדים דומים להוריהם לא רק במראה החיצוני אלא גם בהתנהגות. חכמי הגמרא קלעו למרכז המטרה כשאמרו: "מעשיהם של אבות הם סימן יפה לבנים". כלומר, ילדים הולכים בעקבות מעשי הוריהם ולאו דווקא בעקבות הפצרות ותוכחות הוריהם.

השאלה הנשאלת ביותר, והבאה לאוזניי מפי הורים רבים, היא: "מה אעשה שילדיי יקשיבו לי? למה הם לא מקשיבים לשום דבר שאני אומר(ת) להם?". עוד פנינים מפורסמות מתוך מצעד פזמוני הערות ההורים הן: "למה הבן שלי מסרב לפתוח ספר?", "מדוע הבת שלי נהייתה חוצפנית פתאום? היא מסרבת להקשיב לי בכל הנוגע לצניעות!"… הצלילים מוכרים למדי, לדאבון הלב, כל אחד והילדים שלו, כל אחד והכאב שלו…

ובכל זאת, מה נוכל לעשות על מנת שילדינו יקשיבו לנו?

תשובתי היא כפולה: מחד, צריך להיות דוגמא אישית ועקבית בישרות הלב וללא צביעות. מאידך, צריך לשמור על כבוד הילד. הורים רבים שוכחים שגם ילד הוא בן אדם ונשמה קדושה, בעל רגש ובעל זכויות על פי התורה הקדושה.

דוגמא אישית

הטפות מוסר וצעקות אינן משיגות כלום. אדרבה, הן מקלקלות. עונשים גופניים הם גרועים אף יותר. ברגע שהורה מרים יד או קול על ילדו, הוא מאבד שליטה ממש כמו אדם שטובע בים שצועק, משתולל ומניף ידיים ורגליים, אך ללא הועיל. הורים כעסנים שפועלים על פי דחף ורגש וללא מחשבה, דומים בדיוק לאותו אדם שטובע.

אולם, הורים המשמשים דוגמא אישית לילדיהם אינם זקוקים לא לשבט המוסר ולא לאיומים. כשהורים מדברים מתוך אהבה וכבוד איש אל רעהו, אזי הילדים יעשו זאת אף הם. כשהורה מתפלל בחשק ובדבקות, ילדיו יחפשו קשר עם הבורא יתברך. אולם, אם ההורה הוא שקרן או דו-פרצופי, הילד לא ירצה לשמוע ולו מילה אחת שיוצאת מפיו. אדרבה, כשההורה מקלקל אפילו מקצת, הילד עוד ירחיק לכת בקלקול שלו. צריך לזכור תמיד, שנשמת הילד חשה טובה ובטוחה בסביבה של אמת ועקביות.

הורים שמנהלים בית על פי סולם ערכים גשמיים ומודדים את ערכו של הזולת על פי אמות מידה כספיות, אינם יכולים לצפות שילדיהם יהיו רוחניים. אם האב ‘דוחף’ את האף שלו בעיתון הבוקר, אין לו שום הצדקה מוסרית לדרוש שבנו ימסור נפשו על הגמרא, במקום להתעניין בבורסה ו"בפריימריז" של הליכוד.

ילדים הם ההשתקפות המדויקת של דיוקן הוריהם. לכן על פי משנת רבינו נחמן מברסלב זי"ע, כאשר נתקלים בבעיה בעניין החינוך, אין אנו גוערים בילד עד שאנו, ההורים, עושים חשבון נפש מעמיק בתוך עצמנו ובודקים מה לא בסדר אצלנו. בדרך כלל, לאחר התבודדות ותשובה – כאשר הורה מבצע את ארבעת שלבי התשובה, שהם: וידוי, חרטה, בקשת סליחה וקבלה גמורה להשתפר בעתיד – התנהגותו של הילד מסתדרת מאליה. מעשי אבות הם ציוני דרך לבנים. אין חינוך מעולה מן הדוגמא האישית של הורים.

כבוד הילד

יש לזכור כלל חשוב: עצם שבורה מתרפאת הרבה יותר מהר מאשר לב שבור. הכלל הזה נכון גם לגבי ילדים. ראיתי ילד אמיץ שנפצע בהתקפת טילים על שדרות. אותו ילד הובהל באמבולנס אל בית חולים ברזילי באשקלון, שם עשו לו תשעה תפרים בראשו ללא הרדמה ומבלי להוציא ציוץ הכי קטן מפיו. אבל אותו ילד נעלב עד עמקי נפשו ובכה! תוך אובדן שיווי משקל רגשי, כאשר אביו קרא לו "מטומטם", בגלל שהמשיך לשחק ברחוב לאחר שהושמעה האזעקה. ילד יכול לסבול כאב פיזי אך אין הוא בנוי לעכל עלבון הבא לו מצד הורה.

בניגוד לדעת רבים – הילדים לא שלנו. הם נשמות יקרות אשר הופקדו (ולא הופקרו!) בידינו למטרות חינוך ושמירה, עד שיוכלו לעמוד על רגליהם באופן עצמאי. ילדים הם גם לא המשרתים שלנו, ובטח שלא העבדים שלנו. התפקידים שאנו מטילים עליהם בבית, הם חלק בלתי נפרד מחינוכם והמיועדים לעזור להם להתכונן לחיים, אך לא למטרת חיסכון כסף בהוצאות, כגון עוזרת-בית וגנן, או כל מטלה שלא ראויה לילדים.

על פי ההלכה, אנו חייבים לדבר עם ילדינו באותו נימה של כבוד כאשר אנו מדברים עם זר. אנו מחויבים לשמור על בריאותם הנפשית לא פחות מהחיוב לשמור על בריאותם הפיזית. הורים שלא ערים או בקיאים בהנחיות חז"ל בעניין חינוך, הם, לעתים קרובות, הסיבה לבעיות הנפשיות של הילד. אפשר לחנך עם גבולות ברורים ולמידות טובות מבלי לפגוע בכבוד הילד. אדרבה, ילד שחש רצוי ואהוב ויודע שהוריו מעריכים אותו, ירוץ למלא את מבוקשם. לחילופין, ילד שמדוכא תחת מגף של שלטון הורים רודנים ימרוד בהזדמנות הראשונה שתזדמן לו.

אמרו חז"ל (שמחות, פרק שני), "מעשה בתינוק אחד מבני ברק ששבר צלוחית בשבת והראה לו אביו באוזנו ונתיירא מאביו והלך ואיבד עצמו בבור… מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באוזנו אלא מלקהו מיד או ישתוק". ההורה המבזה עלול להכשיל את ילדיו בכמה וכמה מכשולים כגון, ביטול כיבוד, שנאה, מקלה אביו ואמו ועוד. ואם מחמת הביזיון נחלשת דעתו של הילד וממעט בלימוד תורה, אזי ההורה המבזה עובר על "ושיננתם לבניך" (דברים ו, ז), ועלול במקרה קיצוני להביאו לידי אבדן עצמו לדעת ח"ו.

חינוך כן. רודנות? לא ולא!

ילד יקשיב להורים ברגע שירגיש שההורה מכבד אותו. אין לך היתר לבזות את ילדיך, חס ושלום. חוץ מזה, ילדים שטרם הגיעו לגיל בר או בת מצווה אין בכוחם למחול על פי ההלכה. נמצא, שבזיון הילד לא ניתן לתיקון, ואפילו תשובה ויום-כיפור אינם מכפרים עד שהילד גדל ומוחל בלב שלם בעצמו.

המסקנה המתבקשת היא, שעלינו להתייחס אל ילדינו כרכוש המלך שהופקד בידינו. בעצם, הם לא רק רכושו של המלך אלא בניו הקטנים ממש. לכן, לכו ותנו לנסיכים הקטנים נשיקה במצח, אמרו להם כמה שהם אהובים ונערצים בעיניכם ותזכו לרוב נחת!

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס", ב- www.lazerbrody.net