הנוסחה

רבי נחמן מברסלב מגלה לנו נוסחה
נפלאה לחיים מלאים בשמחה. אולם,
כדי שנוסחה זו תפעל עלינו, אנו צריכים
לזכור תמיד את ה’נעל המשולשת’
ואת מה שהיא מסמלת עבורנו.
 

בגן החכמה – פרק 22

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

עד עכשיו הסברנו, שהתם ידע את חסרונו וההשלכות הרבות שלו על חייו הגשמיים, לכן היה גם שמח בחלקו. אולם, החיסרון שהיה לו – שכל פשוט ואיטי – לא התבטא אך ורק בקשיים הגשמיים, ואפשר להבין כיצד קיבלם באהבה. אלא, הוא גרר אחריו גם לעג וביזיונות מצד הסובבים אותו – כולם צחקו ממנו והתלוצצו על חשבונו, וזהו הניסיון הקשה ביותר שאדם יכול לקבל. וכל שכן, כשאף אחד לא עודד או חיזק אותו, ואפילו אשתו שאלה עליו שאלות וקושיות שלא הבינה. אך למרות זאת, התם לא נפל מאמונתו ולא התבלבל מאף אדם. שמחתו לא פחתה, כי היא התוצאה של אמונתו השלמה שחסרון זה הוא השלמות שלו, וזה הדבר הכי טוב בשבילו. הוא שמח מאוד במעשה ידיו עד שרקד והתענג על המנעל המשולש שעשה.

הנעל המשולשת היא התזכורת של התם למציאותו מלאת החסרונות: שכלו נמוך ופשוט, הוא לא מוצלח, הוא לא מסוגל להבין אפילו דבר פשוט כמו שצריך, פרנסתו בצמצום וכולם צוחקים ממנו – אך הוא לוקח את כל המציאות של חסרונותיו ורוקד איתה ושמח בה. הוא שלם עם עצמו.

כאן, למעשה, אנו מגלים מעין נוסחה: כדי שאדם יגיע לשמחה הוא חייב לדעת תחילה את כל חסרונותיו, ואחר כך להאמין באמונה שלמה שזהו המצב האידיאלי עבורו כדי שיוכל להגיע לתיקונו. אם אדם מתעלם מחסרונותיו כדי שיהיה בשמחה, או כאשר משלה את עצמו שאין לו חסרונות – שמחתו לעולם לא תהיה אמיתית מכיוון שהיא לא מבוססת על אמונה, אלא על גאווה שהוא, כביכול, מושלם, לכן הוא שמח. אך זאת אינה שמחה כלל! השמחה היא אור השם, ורק אדם עניו שאור השם זורח עליו יכול להרגיש שמחה אמיתית מהי. ובנוסף, שמחתו לעולם לא תהיה מושלמת, כי בתוך תוכו הוא יודע שהוא חסר, וגם משמים תמיד יזכירו לו את חסרונותיו כדי שיפסיק להשלות את עצמו ויתחיל לחיות באמונה, ויקיים את שליחותו בעולם.

כן! מדובר גם בך!

לכן, כפי שהתם שמח בחסרונו כך צריך כל אחד לשמוח בחסרונותיו. אחד יכול להיות בעל מום, השני רגיש לקור בצורה חולנית, או לחום. לאחד יש אישה קשה ולשנייה בעל קשה, וכן הלאה… יש מגוון עצום של חסרונות וכל אחד, ללא יוצא מן הכלל, ישליך את הדברים הנלמדים כאן על חסרונותיו ושלא יעלה על דעתו שאין הדברים מכוונים לחסרון שלו, מכיוון שהדברים מכוונים לכל חסרון שיש לאדם בכל תחום, בלי יוצאים מן הכלל. ובכל חסרון, האדם צריך להאמין באמונה שלמה שאין שום טעות בהשגחה עליו. החסרונות שלו הם התנאים הטובים ביותר עבורו, כי רק כך יגיע לתיקונו המושלם.

עלינו להתבונן בדברים לעומק. על פי רוב, גם לאחר שאדם לומד את הדברים הנ"ל, הוא עדיין חושב: רגע, אם היה לי חסרון שאפשר לחיות איתו חיים נורמאליים, הייתי מקבל אותו באהבה. אבל החיסרון שיש לי מגביל אותי! הוא מונע ממני לעשות דברים חשובים שאני צריך לעשות ואני לא יכול לתפקד בהמון תחומים בגללו. אז איך אקבל אותו באהבה ועוד ארקוד בשמחה?!

התשובה לכך היא: שהבורא יודע היטב את כל מה שאתה חושב והוא יודע היטב מהן ההשלכות של אותו חסרון שנתן לך, והוא, גם, יודע היטב שאלו הם התנאים המדויקים שבעזרתם תגיע לשלמות שלך. לכן, אם אתה תולה את חוסר שמחתך בהשלכות הללו, ולטענתך אתה מקבל את החיסרון עצמו באהבה רק שההשלכות שלו מפילות אותך מהשמחה – אז דע שאין זה נכון! כי אם היית מקבל באמונה את החיסרון הראשון, היית מקבל באמונה גם את ההשלכות שלו.

לכן, עצור! חזור לנקודה הראשונה וקבל את החיסרון שלך באמונה, על כל המשתמע מכך. האמן שהכל שייך לתיקון שלך וזו השליחות שלך.

דוגמאות רבות יש לעניין זה לאורך כל דרכו של עם ישראל: שמשון הגיבור היה נכה בשתי רגליו והיה גואלם של ישראל. המגיד ממזריטש, רבי דב בער זיע"א, היה חולה בשתי רגליו וכל תורת הבעל-שם-טוב הקדוש עברה דרכו. רבי חנינא בן דוסא, שכל העולם היה ניזון בזכותו אך לו עצמו לא הייתה פת לחם לאכול, היה ניזון כל השבוע מקב חרובים. היו גם צדיקים שלא היו להם ילדים והם פקדו עקרות בלי סוף. היו צדיקים שלא נישאו עד סוף ימיהם אך הם זיווגו זיווגים לאלפים ורבבות, וכן הלאה, עיין בספר בגן האמונה המרחיב בנושא זה.

כאשר אנשים רואים צדיקים השמחים בחלקם ומאושרים, הם חושבים: הוא צדיק, הכל ‘הולך לו’ חלק, הוא מרגיש בקרבת השם כל הזמן, נענה בכל תפילה שמתפלל, אז מה הפלא שהוא שמח? הוא מקבל באהבה את כל הצרות שיש לו, כי ברור לו שהוא צדיק ושיש עולמות התלויים בו ובייסורים שלו…. אך זו טעות גדולה, כי ההיפך הוא הנכון. רק בגלל שאותו צדיק קיבל תמיד את כל מאורעותיו באהבה, בתמימות ובאמונה גם כשלא ראה שום דבר וגם כשעבר ייסורים רבים – רק בגלל זה הוא זכה להיות צדיק. ודע נאמנה, שלא עלה בדעתו כלל שהוא צדיק לאורך כל הדרך, ובעיקר בתחילת דרכו, למרות שעבר תלאות רבות בחייו.

זהו סודו של התם הקדוש, שידע לשמוח בחלקו מתחילת דרכו ממש עד שזכה להגיע לגדולה. לכן – לא הגדולה היא המביאה את השמחה, אלא השמחה היא המביאה את הגדולה!

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)