עני מרצון

עניות, כמו שאנו יודעים, היא דבר
שאף אחד לא בוחר ובטח לא רוצה בו.
אבל תמוה הדבר מאוד כשרואים אנשים
שבוחרים בעוני ונעשים עניים מרצון.
האם זהו מושג חדש בחברה בת ימינו?

בשדי יער – פרק 15

לפני שנתחיל בלימוד המעשי של ההתבודדות עלינו ללמוד יסוד גדול מאוד באמונה ובלעדיו האמונה חסרה מאוד, משום שהוא יסוד המחייה את האמונה ונותן לה את כל התוקף המעשי שלה, והוא – האמונה ברחמיו של השם! כי זהו למעשה היסוד שמכניס את האדם לעבודת התפילה וההתבודדות. לכן, כדי שהאדם אכן יישם את מה שלמדנו עד עתה, צריך תחילה לחזק עצמו ביסוד זה. כמו כן, מצאנו שהתפילה נקראת בשפה הארמית: "רחמֵי" – רחמים. כלומר, כל התפילה כולה עומדת ותלויה ברחמים של השם.

תכלית בריאת העולם

תכלית בריאת העולם נועדה אך ורק לרחמיו של השם, כמו שכתוב בזוהר הקדוש בשם רבי שמעון בר יוחאי, שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שיקרא רחום. וכן כותב רבינו הקדוש (ליקו"מ ס"ד): "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם, על מי היה מראה רחמנותו? ועל כן ברא את כל הבריאה מתחילת האצילות, עד סוף נקודת המרכז של העולם הגשמי, כדי להראות רחמנותו"!

אם כן, עיקר האמונה בבורא העולם היא לאמין שהוא רחום וחנון, וכל אמונה בהשם שחסרה את האמונה ברחמנותו, ושכל תכליתו בעולמו היא אך ורק לרחם על בריותיו – היא אמונה חסרה וחלשה מאוד ועל פי רוב אינה יכולה באמת לעזור לאדם ולהחיות אותו. רק אדם שזוכה להבין ולדעת שעיקר האמונה היא שהשם רחמן, אז אמונתו שלמה וחזקה והיא אמונה שתביא אותו לכל הטוב שיש בעולם: מידות טובות, שמחה ואושר, והעיקר – להכיר באמת את "מי שאמר והיה העולם". כי אין זה מספיק רק להאמין שיש בורא לעולם, למרות שגם זה טוב, אלא צריך לעבוד ולפתח את האמונה ברחמנות של הבורא וברצונו לעזור לכל בריה בעולמו, לרחם, להעניק מחסדיו – חסד חינם, בלי שום תנאי, ורק בגלל שהוא רחמן.

ושמעתי כי חנון אני

בפרשת משפטים (שמות כב) כתוב: "אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי – כי חנון אני". התורה מדברת על מקרה שעני לווה כסף מחברו ואין לו כסף להחזיר את חובו, לכן חברו לקח ממנו כמשכון את בגד הלילה שלו. אומרת התורה, שבמשך היום הבגד יכול להיות ברשות המלווה כמשכון נגד חובו של העני, אבל כל ערב עליו להשיבו לעני שיהיה לו במה לשכב (לישון). זו מידת הרחמנות שהתורה מלמדת אותנו – למרות שהמלווה לקח את הבגד כדין עליו להתחשב בעני שלא יצטער, ואין לו רשות לומר: זו בעיה שלו, ולא שלי.

אך העיקר לענייננו, הוא המשך הפסוק בו השם יתברך מזהיר את המלווה להשיב את המשכון לעני, ומודיע לו שאם העני יצעק אליו מתוך צערו, שאין לו בגד לישון בו, אז בודאי ישמע צעקתו והמלווה ייענש. הרמב"ן מבאר שהבטחה זו של השם יתברך לשמוע את צעקתו של העני אינה תלויה בצדקותו של אותו עני. כי גם אם אותו עני הוא רשע – הבורא מבטיח שישמע את צעקתו. וזו לשון הרמב"ן: "ושמעתי כי חנון אני – חונן ומקבל תחינת כל אדם אף על פי שאינו הגון, מגזירת חינם". "מגזירת חינם" – אף על פי שלא מגיע לו כלום ואינו ראוי לכלום, עם כל זה אם יתחנן – השם יקבל את תחינתו. "כי גזירה היא מלפניו לרחם על כל מי שמתחנן לפניו"! וממשיך הרמב"ן לבאר ואומר: שלא תחשוב: "לא אחבול שלמת הצדיק", כלומר אם הלוויתי כסף לצדיק, לא אקח את שלמתו שנתן למשכון, שאם יצעק לה’ זו סכנה. אבל שלמת אדם שאינו צדיק אקח, כי צעקתו לא ישמע א-ל… לא תאמר כך, לפיכך אמרה לך התורה: כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן אלי".

במילים "ושמעתי כי חנון אני", הכתובות במפורש בתורה, מונח אותו יסוד חזק שפתחנו עמו מאמר זה – שהשם הוא חנון ורחום ושומע צעקת כל אדם – בין אם צדיק בין רשע, אך ורק בגלל רחמנותו האינסופית. נמצא, שאף מי שיש לו אמונה מעטה בתורה הקדושה, די לו בפסוק זה כדי להתעורר ולהתחיל להתחנן אל השם ולבקש על כל מה שחסר לו. שהרי יש כאן הבטחה מפורשת: ושמעתי כי חנון אני! זו גזירה מלפניו יתברך שישמע כל מי שיתחנן אליו בלי שום תנאי!

פתח הישועה

ובאמת, אמונה זו ברחמיו של הבורא, כלומר אמונה שהרחמים הם מוחלטים ואינסופיים עד כדי כך שגזירה היא מלפניו לשמוע צעקת כל מי שמתחנן אליו, בלי שום קשר למעשיו – רק אמונה זו מביאה את האדם להתפלל באמת ולפתור את סבך בעיותיו וקשייו, ייסוריו ומניעותיו. אדם שלא מתפלל, ונשאר כפי שהוא, חש תמיד רעב וצמא, והוא בחינת עני מרוד בדעת, במידות ובמעשים. הוא מלא צרות וייסורים בגוף ובנפש ומתהלך בחושך, וכל זה בגלל שחסרה לו אמונה.

ואיזו אמונה חסרה לו? לא האמונה שיש בורא לעולם – זאת לא חסרה לו, אמונה זאת קיימת אצל כולם. אלא, חסרה לו האמונה שהשם שומע צעקת "כל מתחנן לי" – האמונה שהשם רחום וחנון והוא ברא את העולם כדי לגלות רחמנותו. כשאמונה כזאת חסרה לאדם, אז ברור שיש ליצר הרע את כל הכלים והדרכים להחליש אותו מעבודת התפילה. היצר הרע יודע שהוא יכול לבוא אל האדם המתפלל בכל מיני תואנות כגון: שהאדם אינו הגון, שתפילתו לא תתקבל, שאינו ישר וצדיק, רק עתה עשה מעשה רע אז איך יתפלל? וכן הלאה. מחשבות אלו תכליתן אחת: לסתום לאדם את פיו שלא יתפלל, ויותר מכך – לסתום לו את הפתח לישועותיו.

הפה הוא פתח הישועות, כמו שכתוב: "הרחב פיך ואמלאהו", וכן כתוב: "איש אמונות רב ברכות". כלומר, שכל הברכות נמצאות אצל אדם שיש לו אמונה ותפילה. לכן, כל עבודתו של היצר הרע היא רק לסתום לאדם את הפה שלא יתפלל, שיאמין שהוא לא מסוגל לפעול בתפילתו, כי היצר הרע יודע היטב שאם אדם יתפלל ויאמין ברחמיו של השם, אז לא יבצר ממנו דבר והוא יצליח לפתור את בעיותיו ברוחניות ובגשמיות, ויגיע לכל טוב האפשרי בזה ובבא.

לכן, עלינו לחזק עצמנו תמיד באמונה ברחמנות של השם ולשנן לעצמנו כל הזמן את המילים אותן אומרת לנו התורה הקדושה: "ושמעתי כי חנון אני"! ופסוק זה יהיה שגור בפינו כדי שנאמין תמיד ברחמיו של הבורא, ויתפלל כל אדם: ‘ריבונו של עולם, למדתי בתורה שאתה חנון ושומע צעקת כל המתחנן אליך בגזירת חינם! לכן אני מתחנן ומבקש ממך שתרחם עלי, אך ורק במתנת חינם, בגלל שאתה חנון ורחום, ולא נברא העולם אלא בשביל שתיקרא רחום, לכן אני מתחנן וצועק אליך שאאמין בזה, ואקרא לך רחום ויתקיים רצונך בבריאת עולמך…’

כל בעיה שיש לאדם, כל ניסיון, כל תיקון מידה וכן הלאה – בכל פעם שאדם מתפלל עליהן יתלה זאת רק ברחמנותו של השם יתברך בלבד. וכאשר אדם מתחזק באמונה זו, אז הוא מתחיל לראות את הישועות. הוא יתחנן ויתחנן עד שיזכה לכל הישועות שלו, ובודאי יבקש רק מתנת חינם ולא יתלה בשום כוחי ועוצם ידי או בשום גורם, אלא רק ברחמיו יתברך, ואז אין שום דבר שיוכל למנוע את תפילתו מלהתקבל, כי הרי גזירה היא מלפניו יתברך לשמוע צעקת כל המתחנן לו. כמובן שאדם הפועל כך רק מתחזק ומצליח לפעול בתפילותיו, כי לא יהיה שום דבר בעולם שיחליש אותו.

עני מרצון

כדי למחיש כיצד נראה אדם שלא מאמין ביסוד זה, ולא מאמין במה שנכתב בתפילה: "הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמנו חסדיך", אספר משל:

בעיר אחת הסתובב בנו של העשיר המפורסם של העיר כשהוא יחף ורעב וחולה, בגדיו קורעים ושערו פרוע. שאלו אותו: אתה הוא בנו של עשיר העיר, לא? והוא ענה: כן, זה אני. שאלו אותו: אז למה אתה נראה כך? מדוע אינך מבקש מאביך העשיר נעליים לרגליך, בגדים חדשים, אוכל מזין…? הרי לא חסר לאביך דבר, הוא בודאי ישמח שבנו לא ילך כך מוזנח ואומלל. אך מה השיב הבן?: אין לי זמן לבקש מאבא… לאחר שענה כפי שענה הנידו אנשי העיר את ראשם ברחמים וחשבו: מסכן, כנראה "שהשתחרר לו הבורג"…

על פי משל זה אפשר לומר שלכולם בעולם הזה "השתחרר הבורג", שהרי אינם מבקשים מאבא שבשמים את כל מה שחסר להם והולכים כמו אותו בן – רעבים, צמאים, קרועים, חולים… לכולם יש אבא בשמים שהוא "העשיר של העיר" והוא כל יכול ורחום, הוא ברא את האדם רק כדי שבנו יבקש ממנו למלא את חסרונותיו, והוא ירחם עליו וימלא כל משאלותיו, כי כך הוא ייקרא רחום!

אמונה ברחמיו של השם, שהיא יסוד גדול מאוד בכל האמונה בכלל, משנה את חייו של האדם מן הקצה אל הקצה!

לכן עלינו להרבות בתפילה על יסוד זה, להאמין בפשיטות בדברי החומש שהשם שומע אותנו בלי שום תנאי, ולבקש: ‘ריבונו של עולם, תן לי אמונה שאתה שומע אותי תמיד כשאני מתחנן לפניך….’ כמובן שעלינו לזכור שכל פנייה אל השם צריכה להיות בבקשת רחמים למתנת חינם, כי ברגע שאדם מרגיש שמגיע לו משהוא – זה כבר אסור.

לשון תחנונים

בהלכות תפילה (שולחן ערוך) אני מקבלים הסבר כיצד צריכה להיות תפילתו של האדם: "יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש ליפטר ממנה" (או"ח צ"ח). כלומר, אדם צריך להתפלל ולבקש בקשתו כעני בפתח, שכמובן מבקש בנחת ובתחנונים מכיוון שהוא יודע שלא מגיע לו כלום, ולא כמידת העשירים הדורשים את מבוקשם בעזות, כמו שכתוב: "ועשיר יענה עזות" (משלי יח). וכן לא יתפלל כאדם הרוצה להיפטר ממשא כבד, כאילו הייתה התפילה איזה עונש כבד ח"ו, אלא יאמין שזו המתנה הכי גדולה ביותר שיש בחיים, לבקש ממלך מלכי המלכים הרחום והחנון, מי שיכול למלא כל בקשה של כל אדם, והכל כמובן מאוצר מתנת חינם. ונכתב ב"ביאור הלכה" על סעיף זה: "כמה מאוד צריך להיזהר בזה (לבקש בדרך תחנונים), כי יש כמה פוסקים שלדעתם צריכים לחזור על התפילה אם לא התפלל בדרך זו".

ה"משנה ברורה" מבאר: "רוצה לומר שיאמר את התפילה בנחת בדרך תחנונים, כמי שמבקש רחמים על עצמו, וישים אל ליבו שאין שום נברא, מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו – כי אם ה’ יתברך". כלומר, אף אחד לא יכול לעזור לאדם, רק השם!

בהמשך הסימן (סעיף ה) כותב מר"ן: "אל יחשוב: ראוי הוא שיעשה הקב"ה בקשתי כיוון שכיוונתי בתפילתי, כי אדרבה זה מזכיר עוונותיו של אדם (שעל ידי כך מפשפשין במעשיו לומר שבטוח הוא בזכויותיו), אלא יחשוב שיעשה הקב"ה בחסדו. ויאמר בליבו: מי אני, דל ונבזה, בא לבקש מאת מלך מלכי המלכים הקב"ה, אם לא מרוב חסדיו שהוא מתנהג בהם עם בריותיו". כלומר, אסור שתעלה מחשבה כלשהי בלב המתפלל שראוי שתתקבל תפילתו מכיוון שהאריך בה וכו’, כי אז פותחים את ספריו לראות אם באמת מגיע לו, ורואים שאוי ואבוי לו, כל כולו חובות ופשעים כאלו, שאפילו יעבוד כל ימי חייו לא יוכל לפרוע אחד מהם ועלולים להיפרע ממנו עליהם אחד לאחד. כי יאמרו, מכיוון שהוא טוען שמגיע לו, אז גם הקב"ה יטען שמגיע לו…

הבאנו דברים אלו כדי שיסוד זה יהיה ברור לכולם. כאשר באים לבקש מהבורא, ולא משנה איזו בקשה, עלינו לבקשה בגלל שהשם רחמן, כי רק למען זה הוא ברא את העולם – לרחם על בריותיו ולהתנהג בחסד עימן. לכן, בין אם מדברים על שלוש התפילות, בין על התהלים ושאר תחינות ובקשות כתובות, וכל שכן כשמדברים על ההתבודדות שאדם עושה – עלינו לזכור כלל זה: שאדם יתחנן לפני בורא העולם על העניות שלו במידות ובדעת, על צרות נפשו וכו’, ולא יניח את התפילה והתקווה עד שייוושע.

שאלת בני העיר (את בן המלך) צריכה תמיד להיות במחשבתנו: למה אני הולך יחף ורעב עם בלויי סחבות? יש לי אבא בשמים. אני יכול להיות צדיק אמיתי ולזכות לכל הישועות! למה הפה שלי סגור? הרי השם נותן לאדם לפי הפה שלו, מכיוון שבעזרת הפה הוא בונה את כל הכלים לקבל את הישועות והשפע של השם. הפה הוא הפותח את כל צינורות השפע מכל הבחינות – ברוחניות ובגשמיות. אם כן, כשהפה סגור זאת הבעיה והמניעה האחת והיחידה שיש לאדם כדי לקבל את הישועות להן נצרך. לכן תמיד נאמר "ושמעתי כי חנון אני", ולא רק, אלא נאמין ביסוד זה וכך נשיג את כל מבוקשנו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)