סודו של הים

הוא כבר עמד בניסיונות רבים בימי
חייו, והיה בטוח שיוכל להתמודד עם
כל דבר בחיים. הוא האמין שהים
אוהב אותו אהבה אינסופית ולא יבגוד
בו לעולם. עד לאותו יום…

מראשית ילדותו בעכו השוכנת לחוף ימים, חיפש גדעון דבר שייתן לו סיפוק בחיים. הוא הרגיש שהוא נמשך לדבר אחד בלבד – לים הכחול והאינסופי. כבר בנעוריו הייתה לו ספינת דייג והוא יצא להפלגות שנמשכו לפחות שבוע. כאשר נח מהפלגות הדייג, פנה מיד לתחביב השייט בקיאק. העבודה וגם התחביב היו כרוכים אצלו בים. הכל החל ונגמר אצלו בים.

ככל שחלפו הימים, כך חיפש אתגרי שייט גדולים יותר. גדעון החל לצאת עם הקיאק גם בימי החורף הסוערים. לעיתים יצא להפליג בים סוער לגמרי. הוא התנגח בגלים שהיתמרו לגובה ארבעה מטרים ונעו במהירות של עשרות קמ"ש, עם קיאק ששוקל שלושים וחימשה ק"ג. הגל התנגח בסירה הצרה שהתרוממה מעט באוויר ונבלעה בתוך לועו. לאחר מכן התמודד כנגד גל נוסף. כך שיחק עם החיים והמוות. אנשים רבים הזהירו אותו על הסתכנותו. ופעם אחת אפילו הגיע לחוף צוות של עיתונאים וצלמים, ואחד מהם צעק אליו: "מטורף! הים יבלע אותך, תחזור הביתה!" אך גדעון, צחק בליבו לשמע הצעקות המבוהלות. הוא האמין שהים אוהב אותו אהבה אינסופית ולא יבגוד בו לעולם.

בתקופת השירות הצבאי שירת כמובן בחיל-הים, ובסיום שירותו חזר לעבוד בספינות הדייג ולשוט להנאתו בקיאק.

פעם אחת יצא בקיאק בשבת לעבר חיפה. הים הירקרק היה שקט ורגוע, השמש עלתה מעל פני המים הקסומים, שני שחפים דאו ברקיע ודולפין גדול ניתר מעל לפני המים והותיר אחריו עיגולים הולכים ונעלמים. לאחר שנח בחוף שב לקיאק והחל לחתור צפונה. אז הבחין בכך שהים השקט החל להשתנות. הרוח הייתה כעת נגדית, הים רוגש יותר והשמש שקעה. ובכל זאת, במאמצים אדירים הצליח לשוב לעכו לפני השקיעה. אבל, אז הבחין בגוף שצף על פני המים במרחק של כעשרים מטרים ממנו. גדעון תיאר לעצמו שמדובר בגזע עץ שהושלך מאחת האניות וצף לעבר החוף. כאשר התקרב יותר הבחין, לתדהמתו, שמדובר בילדה קטנה שצפה על פני המים והגלים משחקים עמה כרצונם וסוחבים אותה ללב ים. בשארית כוחותיו העלה אותה לתוך הקיאק. הוא הביט בפניה וראה שפיה ואפה פולטים מים רבים. היא נראתה מתה. גדעון המשיך לחתור עד שהגיע לחוף. שם פגש בידידו פליקס ואמר לו, שיש בסירתו ילדה קטנה שכנראה מתה מטביעה. הוא ביקש ממנו לטפל בגופתה, מפני שאין לו כוח והוא חייב להגיע לביתו.

למחרת בערב הגיע פליקס לביתו של גדעון וסיפר לו בהתרגשות על השתלשלות העניינים מאז שמסר לידו את הילדה שטבעה. כאשר ניסה להזעיק עזרה, התקהלו אנשים רבים בחוף סביבהּ ושאלו: "מה קרה?" רופא שהגיע למקום, בדק את הילדה, וכאשר נוכח שאין לה פעימות לב, ניסה להחיותה, אך ללא הצלחה. אז ניגשה אישה אחת לעבר ההתקהלות ושאלה: "מה קרה?" ומישהו אמר לה: "יש פה איזו ילדה קטנה שטבעה, הרופא בדק אותה ואומרים שהיא מתה". האישה התקרבה לעבר הילדה והחלה לצעוק: "זאת הילדה שלי! אני לא מאמינה שהיא מתה!" אך הרופא ענה לה, בצער: "בדקתי וראיתי שהילדה מתה, אני מצטער…"

"אם היא מתה, אני מתה אחריה!… 16 שנים אני נשואה ויש לי רק את הילדה הזאת, אין לי אף אחד במקומה, היא החיים שלי…" הרופא נענה להפצרות האם, ושב לבדוק את בתה. לפתע נדהם לשמוע את דופק ליבה החלש. הוא פער את עיניו: הילדה נושמת… הילדה חיה! פליקס סיפר לגדעון שלא ניתן לתאר את השמחה שפרצה במקום, ובפרט שמחתה העצומה של האם.

לאחר תקופת מה, טייל גדעון ברחוב הראשי בעכו וראה אישה כבת ארבעים הולכת לקראתו. היא נעצרה, הביטה בו ושאלה: "אתה גדעון?"
"כן"
"אלוקים יברך אותך! אתה יודע מי אני?"
"לא".
"אני אמא של הילדה שהצלת בים. רציתי להודות לך, אבל אני לא יודעת איך…" גדעון הודה לה בחזרה והמשיך לצעוד בדרכו. לאחר כמה ימים, קיבל משלוח גדול לביתו – אופני ספורט משוכללים, בדיוק כפי שאהב. הוא יצא עמם לכבישיה הראשיים של העיר ורכב להנאתו.

לא עבר זמן רב והודיעו לגדעון כי הוא מוזמן להפלגת דייג שתצא מנמל אשדוד. כאשר הגיע, ראה כי הים רגוע. ארבעת אנשי הצוות התירו את החבלים והספינה, שאורכה 25 מטרים, ומשקלה תשעים טונות, יצאה לדרכה הכחולה. הם השליכו את הרשת כמה פעמים בהצלחה, ולאחר מכן החל הים לרגוש. אנשי הצוות ביקשו מגדעון ומאיש צוות נוסף לסדר את ארגזי הדגים בתוך חדר הקירור שבספינה, כדי לשמרם במלוא טריותם עד שיחזרו לחוף. גדעון נכנס דרך הפתח העליון לחדר הקירור עם החבר והם החלו לסדר את הארגזים. לאחר זמן-מה אמר החבר שהוא מעוניין לצאת לנוח. גדעון נותר לבדו בחדר הקירור שהטמפרטורה בו, כאשר הוא פתוח, מגיעה למינוס שלושים. הוא הזדרז לסיים את עבודתו, ביודעו שניתן להישאר בחדר הקירור כעשרים דקות בלבד. כאשר סיים את עבודתו, עדיין חש שהספינה מטולטלת. הוא רצה לצאת ונוכח לדעת שדלת חדר הקירור סגורה מלמעלה!

גדעון היה אדם חזק בגופו ובנפשו. הוא כבר עמד בניסיונות רבים בימי חייו, והיה בטוח שיוכל להתמודד עם כל דבר בחיים. הוא עלה על סולם וניסה לדחוף בכוח את הדלת עם כפות ידיו. אבל שום דבר לא זז. כעת הבין שמישהו מאנשי הצוות סגר עליו את הדלת בטעות. במצב כזה הטמפרטורה עלולה לרדת אף למינוס חמישים. הוא ירד בחזרה, לקח את הסולם והחל לדפוק בדפנות החדר בתקווה שמישהו מאנשי הצוות ישמע את הקולות, אבל מנוע הספינה פעל ברעש עצום ובלם לגמרי את קולות דפיקות הסולם. לאחר שאף אחד לא פתח את הדלת, החל לדאוג. לראשונה בחייו הרגיש שהוא חסר אונים, שום דבר, אפס גמור. ‘נראה אותך, יא גיבור, איך אתה יוצא מהפריז’ידר הזה…’ אמר לעצמו.

גדעון ראה שהתקווה מסתלקת ממנו. כעת הרגיש בצרה הנוראה אליה נקלע. איך יחלץ מחדר הקירור? ידיו נקרעו וזבו דם מהכאתו על דלת הברזל האטומה. הקור החל לפעול את פעולתו. רגליו קפאו והקור העז המשיך לעלות ולהתפשט ביתר חלקי גופו. הוא חשב מה עוד ניתן לעשות. אולי כדאי לעקור את הצילינדרים כדי לעצור את תהליך ההקפאה. כך הקור יפחת והוא ירוויח זמן יקר נוסף עד שמישהו אולי יכנס לחדר, אבל, הוא הבין שאם יעקור את הצילינדרים, מנורת החדר תכבה ואז הרהר: ‘למה שאמות בחושך? אמות באור!’

גדעון לא הכיר דבר שקשור ליהדות פרט ליום כיפורים. מבלי שיהיה מודע לכך, אמר חלושות בחלל החדר הקפוא: "ריבונו של עולם, אני יודע שאף אחד בעולם לא יכול להציל אותי כעת. רק אתה למעלה רואה אותי בתוך הפריז’ידר הזה. פעם אחת הצלתי ילדה ממוות, תציל גם אותי אבא שבשמים… תעשה לי טובה ותוציא אותי מכאן…" הקור העצום כבש את גופו. גדעון ניסה לקפוץ כדי לחמם מעט את עצמו. היה לו כוח סיבולת אדיר, אבל לכל כוח יש גבול בעולם הזה. הוא ידע שכאשר יעלה הקור למוחו והוא יירדם, יגיע קיצו. אז נפל ארצה והרגיש שהחידלון משתלט עליו. קול מסתורי הודיע לו: אתה תתעורר ותחיה מחדש…

עיניו של גדעון נפקחו והוא ראה אור חודר לחדר הקירור. האור מילא לא רק את המקרר, אלא את העולם כולו. לפתע ראה בתוך האור את כל מהלך חייו, מהרגע שנולד ועד לרגעים האחרונים של מלחמתו במוות. הוא ראה את עצמו הולך בשדות וקוטף פרחים, רוכב על סוסים, עוזר לאמו להרים סלים בשוק, רץ ומשתולל כנער מלא חיים. הוא חש תענוג רוחני שלא ניתן להגדירו כלל במילים, ורצה להישאר לנצח בתוך התענוג העצום הזה. הקול המסתורי הודיע לו שהאור עתיד להסתלק ממנו. ואז הכל נעלם כלא היה…

באמצע הלילה, בעוד הים סוער, החליט אחד מאנשי הצוות להיכנס לחדר הקירור כדי להכין ארוחת דגים לבוקר. לחרדתו, ראה בפנים את גדעון מוטל קפוא. הוא הזעיק את חבריו, והם הרימו אותו מהמקרר באמצעות חבל הצלה מיוחד והניחו אותו על גבי הסיפון. ספינת טילים חולפת לקחה את גדעון לחוף, ומשם אסף אותו אמבולנס לבית-החולים. הרופאים בדקו את גדעון הקפוא וקבעו שהוא מת, ויש להכניסו לחדר הקירור של המתים…

פרופסור אחד שהיה אמור לנסוע לחו"ל ומשום מה נדחתה נסיעתו, הגיע למחלקה. סיפרו לו שיש אדם קפוא ומאובחן כמת ועומדים להכניסו לחדר-מתים. הוא ערך בדיקה נוספת עם המכשירים, ונוכח שאכן גדעון מת. אך לפתע חלפה בראשו מחשבה לדקור את גדעון במחט. ואז ראה לפתע שהגוף מגיב ברפלקס קל. הפרופסור הנדהם קרא: "אל תכניסו אותו למקרר! הבנאדם הזה חי! רק צריכים להפשיר אותו…" לאחר שלושה ימים התעורר גדעון מקיפאונו. "היינו רק שליחים של משהו מעלינו" אמר לו הפרופסור שבדק אותו, "אתה לא חי לפי חוקי העולם שלנו, אלא של עולם אחר לגמרי…"

לאחר שהשתחרר, חש שעליו לעשות משהו עם עצמו. לא יתכן שלאחר שבורא העולם הציל אותו בדרך כה מופלאה, הוא ימשיך לחיות סתם כך. אביו הציע לו לנהל עבורו חנות ברמת-גן. דודו של גדעון, סוחר שחזר בתשובה, פגש אותו ושאל: "גדעון, מה אתה עושה עם עצמך?"
"אני מתכונן לפתוח את העסק של אבא, חנות דגים ברמת-גן".
"תעזוב אותך, אתה לא בשביל עסקים".
"ומה אני צריך לעשות בחיים?"
"תחזור לים".
"אני לא חוזר לים! הים בגד בי!"
"אתה יודע מה? לך לישיבה!"

גדעון לא ידע בדיוק מהי ישיבה ומה עושים בה. בוקר אחד התעורר ומבלי להבין את מעשיו, השאיר את מפתחות החנות על השולחן, כשאביו עדיין ישן. הוא הלך לבית דודו ואמר: "אני רוצה ללכת לישיבה!" הדוד סידר לו לימודים בישיבת "דיסקין" בירושלים, שם נשאר ללמוד כמה שנים והרגיש את נועם התורה, ולאחר מכן זכה להקים בית בישראל.

כיום ניתן לפגוש את גדעון על פתחו של מקווה האריז"ל בצפת, שר שירים שחיבר ומוכר את קלטות שיריו. יהודים באים במשך כל השנה כמו עדרי צאן כדי לטבול ולפני שהם יורדים לציון הקדוש, הם נשארים לָשֶׁבֶת עמו מעט כדי לשוחח ולהתחזק. פעם הגיעה קבוצת אנשים למקווה. אחד מהם נראה כמו זאב בודד. לאחר שכולם סיימו לטבול במים הקרים והלכו לדרכם, נותר האיש הבודד בפתח המקווה והתבונן בגדעון המזמר. גדעון תמה על כך שהאיש לא הצטרף ליתר בני החבורה, והמשיך לשיר. לפתע התקרב האיש לגדעון, תפס בחולצתו והחל לקרוע אותה… ואז החל לבכות ללא מעצורים כמו תינוק. גדעון לא הבין מה רוצה ממנו האיש המשונה הזה. לאחר כמה רגעים הסביר לו האיש בבכי: "יהודי, באתי לכאן היום לפני שאתאבד! רציתי ללכת למקווה של האר"י כדי להתוודות לפני מותי, אבל נעצרתי בדרך כדי לשמוע אותך. הרגשתי בתוך תוכי שאני מוכרח לשמוע את שיריך. כל הרע שהיה בי הלך ונעלם. תדע לך, שהשירה שלך הצילה אותי ממוות!"

גדעון נוכח, ששוב היה שליח להציל יהודי, אבל הפעם לא במרחבי הים שגורם לעתים צמצום וצער, אלא על סף המקווה הצר של האריז"ל, שאין רחב ממנו.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(מתוך ספרי "אור חוזר" מאת המחבר הניתנים לרכישה בחנות האתר)