אני ארז כהן, מיסיונר לשעבר

מה מביא בחור צעיר להפנות עורף
לדרך אבותיו ולחפש את דרכו בין אנשי
‘היהודים המשיחיים’? ארז כהן, שהיה
עד לא מכבר חבר בכת המיסיונרית,
הוא היום אחד מן הלוחמים הגדולים
בפעולות נגד המיסיון.

אם תשאלו את ארז כהן, פעיל ידוע ב’יד לאחים’, למהותו המדויקת של תפקידו בארגון, הוא עשוי בהחלט להשיב לכם בפשטות: "אני? אני שייך לאיזו מחלקה זוטרה". עצה טובה: אם רצונכם לשמוע סיפור מיוחד, שלא שומעים בכל יום, כדאי שתתעקשו על הסבר. אם לא תוותרו, זה יגיע: "אני פשוט בא לעשות סדר בראש של יהודים שנפלו לזרועות המיסיון. הם מציגים קושיות השקפתיות או סתם חוסר ידיעה תיאולוגית, ואני פשוט מסייע להם להבחין היכן נמצאת הטעות שלהם ביחס ליהדות, ולהבדיל – לנצרות. לא אחת בני שיחי שבים אלינו, לעם שלנו, ולפעמים אף מקבלים על עצמם עול תורה ומצוות".

המילים האלה כבר גורמות לך להישיר מבט מעמיק יותר בקלסתר פניו של ארז. אבל גם אם תביטו היטב בפניו שלא ארז, קשה יהיה למצוא רמז כל שהוא לכך שהוא בעצמו היה נתון בעבר הלא רחוק באותו חוסר ידיעה, כשהוא תוהה ומחפש אחר דרכו, ואף מגיע למקומות רחוקים מאוד מדרך ישראל סבא. את הראיון הוא מתנה בכך שתמונתו (פניו) לא תפורסם מהסיבה הפשוטה – שהוא עדיין חושש ממעקב אנשי המיסיון אחריו.

"גדלתי ברמת השרון, במשפחה חילונית, עם סממנים בודדים של יהדות, בדמות החגים שהיינו מציינים בבית", הוא מתחיל לספר לנו. "החגים נתפסו אצלנו כמשהו תרבותי, כשמה שמציין אותם בעיקר היו הארוחות המשפחתיות, כשלעניין הדתי לא היה משמעות רבה בכל זה. עברתי את המסלול המקובל של צבא ואוניברסיטה, שם למדתי ‘תולדות האמנות’ ואחר כך פניתי למדרשה לאומנות ב’בבית ברל’. הייתי, למעשה, מה שניתן להגדיר, כבן לתרבות המערבית – אותו מושג שכולנו הישראלים, מנסים להתהדר בו. במסגרת הרדיפה אחר הזהות הזו, אנחנו לא שואלים את עצמנו מה הם המאפיינים של אותה תרבות, מה תוכנה של המילה הזו? הרי לכל הגדרה יש יותר מסך החלקים הממלאים אותה. יש לה ערכים מסוימים. כשאתה מסתכל במילה ‘תרבות’ ואתה מנסה ללמוד אותה, אתה אומר: או-קי. תרבות זו פילוסופיה ושירה, קולנוע ותיאטרון, מוסיקה וציור… אבל חייבים לדעת שבתור אמן, למשל, אם האמן נוצרי, נניח, והמתבונן ביצירה שלו הוא יהודי, הרי שהוא נחשף לאותן שאיפות דתיות והשפעות דתיות שהכניס האמן ביצירתו, לאותן השפעות רגשיות שלו ולאותו טירוף או אי-השפיות החברתית שלו", פורש ארז את משנתו בבהירות מפתיעה.

"כשאני מנסה לתרץ לעצמי כביכול, מה יכול להוביל בחור יהודי חילוני לאותה כפירה מוחלטת שאליה הגעתי בהמשך, לאותה עבודה-זרה", אומר ארז, "אני חושב כך: אמנות זו שפה, וכמותה, היא דבר שנבנה בהדרגה. יש את ‘תולדות האמנות’, יש את ראשית האמנות, ויצירה אוונגרדית-חדשנית, לא נובעת דווקא מפרי היצירתיות האינסטינקטיבית, אמנים גדולים הם אנשים שלמדו את ההיסטוריה של האמנות, ורק אז יכלו ליצור חדשנות. ההיסטוריה של האמנות היא הלניסטית-יוונית נוצרית. תרבות הרנסנס (‘התקופה המתחדשת’, במאה ה-17 למניינם) מעוררת עד היום התרגשות רבה כל כך, אך בלי להבין את הנפח המשמעותי שלאותם ערכים קלאסיים. יוצרי התרבות הזו התעסקו באסתטיקה שיונקת מאותם שורשים שהיו לאורך כל ההיסטוריה, מנוגדים לכל מהות יהודית, וזה חודר לתוך רעיונות מערביים, ואלינו כבני אדם בכלל.

חושש להיחשף. ארז כהן ליד שלט ארגון פעילים "יד לאחים".

"כואב לומר זאת, אבל רוב הציבור היהודי החילוני הינו בגדר ‘מתייוונים’, במובן התרבותי. נקודת ההיפוך מתרחשת כשאתה מתחיל ומבקש לקחת אחריות, כשאתה מבין בעצם שכל מה שמסביבנו הוא לא מקרי, ויש אלוקים שיצר הכל ואותנו. כיום, מתוך הניסיון שלי ב’יד לאחים’, אני יכול להעיד כמה זה מסובך. אתה רוצה לחזור, אבל הסיטרא-אחרא (הצד האחר, כוחות הרוע) מעמיד בדרכך ניסיונות קשים". ארז מדבר בהחלט מניסיון. כשאתה מביט כעת בדמותו, קשה להאמין, אבל ארז היה, עד לפני שנים ספורות, חבר הכת המיסיונרית ‘היהודים המשיחיים’.

טשטוש סמלים

איך בעצם, הגעת אל הכת הזו?

"הכרתי במקרה מספר חברים שהיו קשורים בכת הזו, ודרכם הגעתי אליה", הוא אומר. בתבונה חדה הוא מנתח את הצלחתה – הכואבת כל כך לעם היהודי – של הכת הידועה לשמצה. "הם העניקו לעצמם שם שהוא פיקציה, המצאה וסילוף מוחלט של האמת, תוך כדי ניסיון להחדיר בתודעה הכללית שהם זרם בעם ישראל. הרי ברור להם כי כל עוד הם נתפסים כנוצרים, הרתיעה היהודית מפניהם היא חזקה במיוחד. הם נותנים לך אלמנטים יהודיים מוכרים, ‘תרבותיים’. נרות שבת, הם אומרים: אתם יכולים להמשיך להדליק נרות, רק מעתה עשו זאת בשם ‘אותו האיש’ ימ"ש. בעצם, כשמביטים לאחור עניין זה כבר טמון בראשיתה של הנצרות שהיא בעצם סילוף היהדות, מין טשטוש סמלים. לכם היהודים יש ‘מקווה’? נייצר לכם מקווה גם אנחנו. יש לכם טקסים המלווים במצוות שתיית יין? גם אצלנו יש…

"המיסיון המודרני צעד עוד צעד מסוכן קדימה, והם אימצו גם את הטלית, את הציצית ואת הכיפה. היום, במקום להשתמש במונח ‘כנסייה’, הם משתמשים במונח יהודי, או הקרוב יותר ליהדות: ‘קהילה’. ה’כומר’ של העבר הוא ‘רועה הקהילה’ של היום, גם זה מושג בעל קונוטציה יהודית, ואת מקום הצלב תופס סמל ה’מגן דוד’.

"כיום אני הולך לשטוף את הארץ בהרצאות הסברה נגדם", אומר ארז בנחישות. "מה שהם משליטים כאן, זה פשוט טרור רוחני", הוא מוסיף בכאב, משתמש במונח שאותו טבע, והעולה על לשונו פעמים רבות. "הם טרוריסטים, כשתוצאות המעשים שלהם נוראות יותר מאלה של הטרור שאנחנו מכירים. כבר אמרו חז"ל: ‘גדול המחטיאו יותר מן ההורגו’".

ארז שב ומספר לנו על הדרך בה הכיר את אנשי הכת, ואף הצטרף לפעולותיהם. הוא מספר לנו כי אנשי הכת נוהגים לשכור מבנה באזורים מסוימים בארץ ולפתוח בסדרת שיעורים ב’ברית החדשה’, המתקיימים מספר פעמים בשבוע, לכל המעוניין. "מתל אביב הייתי נוסע בקביעות לשיעורים האלה, שהתקיימו ב’קהילה’ בצפון", מספר ארז. "התהליך הוא הדרגתי. הם מתחילים ב’טריקים’ הרגילים, המתבססים על חוסר הידיעה שלנו בתנ"ך. רובנו לא מרבים לעסוק בלימוד התנ"ך עצמו, וגם כשכן, לא עושים זאת מתוך חשיבה מעמיקה. וזה לא רק זה. כדי להבין את התהליך שעברתי, צריך לזכור את משמעותו של הפן הרגשי, שנובע מהאמנות שבה עסקתי. כמו גם העובדה שאותו יהודי שנקלע לזרועותיהם שם לב שהערכים שעליהם מדברת ‘הברית החדשה’ מוכרים לו וקרובים לליבו. הוא רק שוכח דבר אחד: הערכים האלה מוכרים לו – כי הם לקוחים מהיהדות".

וכשעברת את כל התהליך המחשבתי הזה, האם לא התלווה לכך היסוס, רעידת הידיים בעת שאתה מחליט ‘לעזוב’, כביכול, את העם היהודי?

"בודאי שהתהליך הזה מלווה במאבקים פנימיים בלתי פוסקים. כי גם אם הנשמה שבגוף לא כל כך מבינה, הנשמה שלמעלה לא מוותרת בקלות רבה כל כך. משמים רוצים להעמיד אותנו בניסיון, אבל רוצים שנעמוד בו, לא שניכשל. זה בא לידי ביטוי בתחושות לא נעימות, בחוסר בהירות כלשהו. במשך התקופה הזו לא ניסיתי לחשוב איפה יהיה לי טוב יותר, רק רציתי לדעת שאני עושה טוב מבחינת עבודת ה’. למעשה, הדת הנוצרית היא דת של ‘מכירות’. יש להם ‘אנשי מכירות’, והם מספקים ל’לקוחות’ שלהם, לכל אחד מהם את רצונו. לאדם שמתחבר להפחדות, הם ימכרו הפחדות. מי שמתחבר לחסד, לעזרה אמיתית, יראו לו דברים דומים. אני התחברתי מאוד לערכים אוניברסאליים, הומאניים, וזה מה שהדגישו בפניי. וממש כמו בביזנס, הנצרות יודעת גם לשלול את ה’עסקים’ האחרים. הם מנסים להחדיר לך שהעסק שלהם הוא הטוב ביותר. כאן זה נוגע גם לאנטישמיות, לשלילת היהדות".

זעקה גדולה ומרה

וכך, צעד אחר צעד נסחף ארז לעבר תהום פעורה. אנחנו מנסים להבין ממנו כיצד מגיבה משפחתו, אמנם משפחה חילונית, אבל יהודית עם שורשים יהודיים לתהליך שעובר בנם, וארז מספר לנו: "במשך רוב הזמן, המשפחה שלי כלל לא הייתה מודעת למה שקורה איתי. הם התוודעו לכך בשלב מאוחר, בשלב ההטבלה. וכאן הם הקימו קול זעקה גדולה ומרה. הם פנו מיד לכתובת הידועה, ל’יד לאחים’, ונפשם בשאלתם: ‘הבן שלנו נלכד בציפורני המיסיון. עזרו לנו!’. ב’יד לאחים’ יצאו מיד לפעולה. פעיל שלהם יצר איתי קשר טלפוני והציע שניפגש לשוחח על הנושאים התיאולוגיים. באותה שיחה קצרה הוא כבר נתן לי מספר נקודות למחשבה. אבל כאן נכנסו ‘היהודים המשיחיים’ לתמונה ודאגו לבטל את הקשר. הם שלחו אותי לחוץ לארץ, אולי כהכנה למעבר לבית ספר לכמורה".

ארז מצטיין בהבעה בהירה הנוגעת בשיתי הנפש, אבל נקל לשער כי אין אפשרות של ממש לתאר את חיבוטי הנפש הנזרקת בכף הקלע ומתקשה למצוא את מקומה. "בשלב הזה, אדם מתקשה להיפרד מהתהליך הפסיכולוגי שאותו הוא עובר", הוא מנסה להסביר את מה שעבר.

בינתיים, הוריו הנסערים של ארז לא מניחים למצבו הרוחני להתדרדר, ובמקביל לקשר עם ‘יד לאחים’, הם פונים גם לרב חב"די, מאחד מ’בתי חב"ד’ בארץ. "אם ארז שלי ישוב", אומרת אמו של ארז בדמעות לאותו רב, "אני מבטיחה שאתחיל לשמור שבת". "התהליך הוא הפוך", משיב לה הרב, "תתחילי לשמור שבת ואז ארז יחזור…"

שנתיים וחצי שהה ארז באותה ‘קהילה’, ורק קרוב היה היום שבו הוא בעצמו יתחיל לעשות ‘נפשות’ לרעיון בו שכנעו אותו, ויצטרף לפעילות המיסיונרית של הכת. "ברוך השם, לא הספקתי לממש זאת", מספר ארז, "אבל בהחלט הייתי חדור רצון ‘לעשות נפשות’ למיסיון. למעשה, אין אדם שהוא יהודי משיחי, או בעצם נוצרי, שהוא לא מיסיונר. המיסיונריות נמצאת במהות האמונה שלהם, אם בהשפעה פאסיבית, על ידי התנהגות של חסד, של חמלה, כביכול, במטרה לגרום לאדם לחשוב שזו תוצאה של הדת שלהם, או באופן אקטיבי יותר, וזה מה שקורה בישראל. יש להם את מה שהם קוראים לו ‘מְבשרים’, אנשים שמנסים בפועל ללמד אנשים נוספים את הנצרות. לפעמים הם מנסים לפתות אותך בהבטחה שימנו אותך ל’רועה קהילה’, לראש קהילה. זה מה שהציעו לי. התחלתי כבר לעמוד בקשר עם בית ספר לכמורה, לקבל את המינוי הזה".

אבל ההורים, שאף שאינם שומרי מצוות, אך היהדות היא חלק בלתי נפרד מהם, מסרבים לוותר או לשקוט על השמרים. אמו של ארז אכן החלה להקפיד על שמירת השבת, כעצתו של הרב, מזוזות הבית נבדקו, והמטבח הוכשר. כשנבדקו התפילין של ארז, שנותרו בבית, כמובן, נותרו הנוכחים פעורי פה – על הקלף החיוור הם הבחינו כי האות ד’ של ‘אחד’ ב"שמע ישראל… ה’ אחד", התחלפה באות ר’, השם ישמור. בכל אותה עת, התפילות, הזעקות ופרקי התהלים ממלאים את הבית, מתוך ליבם הקרוע של ההורים. "זה היה מדהים", אומר ארז. "הקשר עם ההורים באותה העת לא היה הדוק, אבל כנראה, משהו התעורר בשמים… ואלו היו בודאי הבכיות הנוראות, התפילות והתהלים ללא-הפסקה של אמא. בכיות של אמא, מעוררות רחמי שמים בצורה שלא תאמן. התחלתי פתאום לחוש תחושה מאוד לא טובה בקשר למיסיון, כעין צחנה באוויר.

כמו ילד שהולך ומתבגר – ארז כהן בשכונת גאולה בירושלים

"האנשים ב’קהילה’ שמו לב למה שעובר עלי. ‘אתה צריך להירגע קצת מהמשפחה המלחיצה שלך’, הם אמרו לי. נשלחתי לחופשה, לצורך ‘חיזוק רוחני’ ביוון. המטרה הייתה לשהות בסמוך לבית ספר לכמורה שהיה שם, אך גם לקחת ‘חופש’ מן ההורים ומהחברים בארץ, וכנראה גם להתנתק מהם. אני ועוד כמה חברים בקהילה קיבלנו בית פרטי בהרים ביוון, ושהינו שם. במקביל, ההורים שלי באותה עת התחזקו ביהדות. ואני שם, מרגיש כביכול במאבק הזה בין שמים לארץ, ונתקל פתאום במספר מקרים יוצאי דופן, שאני מפרש כסימנים משמים לעורר אותי לתשובה.

"באחד הימים, כשאנחנו – אני ועוד מספר חברים שהגיעו למקום במשך הזמן – מגיעים לדירת הנופש, אני רואה נחש ארסי ליד הדלת. החבר’ה נבהלים עד עמקי נשמתם, ואילו אני, שמכיר את עצמי כאחד שפוחד מנחשים, ועוד איך, פתאום לא פוחד… בדיעבד אני יכול לומר, ‘אין הנחש ממית, אלא החטא ממית’… אני עומד במרחק סנטימטרים ספורים מהנחש. לחברים שלי אני אומר, ‘זוזו מכאן, הוא לא בא בשבילכם. הוא בא בשבילי’. ולנחש אני אומר: ‘או-קי. אתה יכול ללכת. הבנתי את המסר שלך’. מול עיניהם המשתאות של החברים, הנחש פשוט מקפל את זנבו ומסתלק משם…

סימן שני בשבילי הייתה העובדה, שהתחלתי להרגיש בבירור בכוחות שליליים שנמצאים בבית בו שהינו. התחושות מאוד לא נעימות, מרגישים את מ"ט שערי הטומאה. מין תחושה של בית מכושף. התחושה הזו הגיעה לשיא כשלילה אחד התעוררתי משנתי אחוז-בעתה, מתוך תחושה מציקה כאילו מישהו עומד או חולף ליד המיטה שלי. מתוך פחד האימים שגאה בי, פרצו ממני אינסטינקטיבית המילים היהודיות כל כך: ‘שמע ישראל…’ כשהתעוררתי למחרת, התייחסתי לכך כאל חלום מפחיד ותו לא. לא הייתי מודע לעובדה שהיה זה יום שישי, ערב שבת קודש. כחילוני אתה לא ממש מרגיש את השבת, ועוד שם, כשאתה בין ההרים ביוון, הימים מתבלבלים לך עוד יותר". אבל פתאום, באופן בלתי מוסבר, שמע ארז מין קול פנימי האומר לו, שזהו יום שישי. הוא ממשיך לסייר במעגן עם חבריו, ופתאום מבחין בריצוד שלהבת נר מתוך אחת היאכטות.

"מצד אחד זה הזכיר לי מיד נרות שבת. מצד שני – נרות שבת כאן, בסוף העולם? אני מציץ פנימה ורואה שני נרות נתונים בפמוטים. אבל קול אחר בתוכי מנסה להתנגד: ‘אם אילו נרות שבת, מדוע הם מונחים כך בצד?’ בחוצפה תמוהה אני מציץ עמוק פנימה, ורואה לתדהמתי משפחה יהודית, אבן אם ובן, המתיישבים לשולחן השבת. האב עורך קידוש… ופתאום בוער בתוכי רצון נורא להיכנס פנימה, אף שאני יודע שהחברים לא יניחו לי לעשות זאת, וידאגו לקחת אותי משם במהירות. אמרתי לעצמי: כאן, בתוך מעגן סירות ענק, הסתכלת בדיוק לתוך אותה יאכטה מסוימת, וראית את נרות השבת ואת המשפחה העומדת ב’קידוש’. מה זה, תגיד לי, אם לא סימן משמים? אני מנסה להסביר לחברים שלי מה ראיתי, אבל אפילו לא מסוגל להתבטא. ‘אבל זה כבר לא שייך אליך’, הם אומרים לי בדאגה, מתחילים להבין שהם מאבדים אותי".

לוט יוצא מסדום

אחרי סדרת החוויות הללו מחליט ארז לשוב ארצה, לדירה שסידרו עבורו אנשי המיסיון עוד קודם לכן, כדי שלא יצטרך לחיות בבית ההורים. "אבל כשאני מגיע לארץ, מקום של קדושה, אני מרגיש בקושי רב, להמשיך לשהות בדירה הזו. הרגשתי שאני קרוע בין שני עולמות. החלטתי ללכת להתבודד בהרים ופשוט להתפלל. בתחילה לא ידעתי למי להתפלל", הוא אומר היום בחיוך, "לה’, או לאותו האיש, חס ושלום. לבסוף התפללתי לה’, אמרתי ‘אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב’ – על זה הרי אין ויכוח גם בנצרות. ארבע שעות ארכה התפילה המיוסרת הזו, אי-שם בהרי ירושלים. ארבע שעות חלפו עלי בלי שאשים לב. ארבע שעות של זעקות מעומקא דליבא, בבכיות נוראות. זעקתי לריבונו של עולם: ‘אלוקים, ענני. אין לי כוח להוציא את עצמי מהמצב הזה, אבל אנא, כמו ששלחת את המלאכים להוציא את לוט מסדום, תוציא גם אותי מכאן, אנא, אולי בזכות כמה דברים טובים שעשיתי בחיי, אולי רק במידת החסד… אבל בבקשה תוציא אותי, ואחר כך ‘נסתדר’…"

תשוש מן התפילה הארוכה שפרצה פתאום מליבו, שב ארז לדירה, אבל הוא לא מוצא מנוח. האוכל דוחה אותו, השינה ממנו והלאה, האנשים מאוסים בעיניו. מגיעה השבת, והחברים מתכננים לנסוע ל’קהילה’ בצפון. כאן, ארז פשוט קם והולך, לא יכול לשאת את התחושה שהוא צריך לנסוע עמם. "פשוט יצאתי מהבית ונעלמתי. החברים מתקשרים אלי ודורשים לדעת מדוע לא הגעתי. כשאני חוזר לדירה, הם מתחילים ללחוץ עלי להמשיך להישאר שם איתם, אבל אני מתחיל לגבש עמדה ברורה ורק רוצה ללכת. הם מנסים להציע לי דירה חדשה. ‘איך אתה לא מעריך את כל הדברים הטובים שאלוקים נתן לך?’ הם אומרים לי, ‘יש לך דירה, רכב חדש, עבודה עם משכורת מכובדת מאוד בחברת היי-טק…’ ואז אני רק רואה בבירור רב יותר את גודל הפער בינינו, בין בני העם היהודי לבני האומות האחרות. הם מציעים לי גשמיות, אבל זה לא יכול לספק אותי. והם פשוט לא יכולים לקלוט זאת".

ובכל זאת, למרות התחושות העזות הללו, ארז עומד עדיין כמסומר בתוך הדירה, מתקשה להתנתק ולצאת. מבט בחלון מגלה לו שהשמש שוקעת, השבת הולכת ומתקרבת אל סיומה. "זעקתי שוב בתוך ליבי אל ה’: אנא עזור לי. אין לי כוח לצאת מכאן בעצמי, וקול פנימי אומר לי: ‘יש לך הזדמנות לצאת מפה, עד שקיעת השמש. זכות השבת תעמוד לך… אם תישאר פה רגע לאחר מכן, כבר לא תוכל לצאת…’ השמש ממשיכה לשקוע, ופתאום אני קולט מה אני עומד לעשות. יהיה עלי להישאר בחוסר כל. אצטרך להחזיר להם את הרכב, לעזוב את מקום העבודה שסידרו לי. אני מאבד את ארמון פרעה, אבל בעצם, אומר הקול שבתוכי, הרי כל זה היה לא יותר מאשר כלוב של זהב. אני יודע שאני הולך לצאת אל המדבר, מדבר של חוסר ודאות, של גירעון כלכלי, של חסכים רגשיים ורוחניים. אבל קול אחר מתגבר בתוכי, אני אדם שמסוגל לקחת אחריות על חייו. גם ‘אותו האיש’ ימ"ש לא ניסה לטעון שאין אלוקים, הרי יש אלוקים, והוא מצפה שאעשה משהו עם חיי. נולדתי כיהודי, וזה התפקיד שלי. אני לא רוצה לברוח עוד מהאחריות הזו, גם אם היא כרוכה בקבלת עול.

"זהו. החלטתי התקבלה. אמרתי לחברים: ‘אני עוזב’. הם הגיבו באיומים: ‘אם תלך, לא תוכל לחזור לפה לעולם’. אבל לי זה כבר לא משנה. עם ארנק קטן ביד, מרוקן מכסף, רק עם מפתחות הבית של ההורים ותעודת הזהות, אני יוצא משם, אל החירות. יוצא ומרגיש ‘יציאת מצרים’ כפשוטו. אני מגיע לאחד הצמתים בירושלים, השמש שוקעת מול עיניי, והארה גדולה של הקלה ושל שחרור מציפה אותי. הגעתי הביתה בטרמפים, אל זרועותיהם הפשוטות של ההורים. התרגשות נוראה, בכיות, והמון תהיות ושאלות – איך יצאת מזה? זה לא יכול להיות…"

כבר באותו ערב מתקשרים ההורים אל הרב אלכס ארטובסקי, פעיל המחלקה למאבק במיסיון של ‘יד לאחים’. הרב ארטובסקי הוכה בהלם – "לא כל אחד זוכה", הוא יאמר מאוחר יותר לארז. "יש לך זכות אבות. לא קל לצאת משם, זה לא צחוק…" הרב ארטובסקי ממהר אל הבית, ועד שלוש לפנות בוקר השניים, הרב וארז, שקועים בשיחה מעמיקה. "הוא הסביר לי את הטעויות התיאולוגיות שבעניין. השיחה עמו מחזקת אותי מאוד ועוזרת לי להתגבר על הרגש. וכך, למעשה, נוצר הקשר המעשי, הנמשך מאז ועד היום, עם ‘יד לאחים’".

כמו ילד שהולך ומתגבר

אתה שב הביתה, במלוא מובנו של הביטוי. מהן הרגשות שמלווים אותך באותם ימים?

"הייתי נתון בשבר רוחני של ממש. גמרתי ספרי תהלים פעמיים רצוף, יום ועוד יום. הייתי הלך-מדבר שחש צימאון אדיר למים. ההליכה הממושכת במדבר הולידה בקרבי צימאון רוחני נורא, מה שהוליך אותי בדרך של החזרה בתשובה, כך התחלתי לשנות את כל ההרגלים שלי, אפילו הבסיסיים ביותר, כמו הרגלי האכילה. הייתי כמו תינוק שעושה את צעדיו הראשונים. זה מעורר אותי למחשבות על כל אותם ‘תינוקות שנשבו’, כל אותם יהודים שגדלו ללא כל ידע ביהדות. חשבנו פעם מה הם מרגישים, כל אותם ‘תינוקות’? הרי הנשמה שלהם שבויה, מתייסרת…

מאז שבתי לעסוק באמנות. זו הייתה תרפיה מעולה בשבילי. וכפי שציינתי כבר, היצירה מושפעת מהערכים התרבותיים ומהתחושות של היוצר. התחלתי להעמיק בזהות היהודית שלי, כדי ליצור, בעזרת השם, יצירות ראויות, תרבות אמיתית. כמו ילד, שהולך ומתבגר, הולך ומתגבש…"

(באדיבות מגזין "שעה טובה")