המלאך הטוב של סבתא

 

 

מיקי עמד ונקש קלות על דלת העץ הישנה של סבתא חביבה. ריחות התבשילים שבקעו מחלון המטבח התגרו בו בחציפות, והוא התקשה לעמוד בפיתוי ולפתוח את הדלת כדי להתחקות אחרי מקום.

 

תמיד אהב להציץ בסירים המהבילים שעמדו במטבחה של סבתו תדיר על פתיליות עתיקות אבל נקיות להפליא, ולטעום מן המאכלים האוטנטיים של "פעם". שוב ושוב נקש, אולם סבתא לא הגיעה. שם לב שבזמן האחרון נעשו תגובותיה של סבתא איטיות יותר. שיני הזמן נגסו בה ללא רחם והיא הולכת ומזדקנת. דווקא עכשיו השתוקק שתפתח מהר מהר, ותספר לו את הסוד החשוב שהבטיחה לגלות לו היום.

 

סוף סוף נפתחה הדלת בחריקה. "זה אתה מיכאל, בוא חמוד תיכנס, חיכית הרבה זמן?" קיבלה אותו בחמימות ונשקה על מצחו. תמיד התעקשה לקרוא לו מיכאל ולא מיקי, מכיון שהוא טוב כמו מלאך.

 

חביבה סידרה את השביס שעל ראשה, והזמינה אותו למטבח. "בוא חמוד שלי! הכנתי לך משהו שאתה אוהב". היה זה טקס קבוע, שבו ישב מיקי ואכל את האוכל הביתי שבישלה, והיא היתה יושבת לידו מתענגת מכל נגיסה ונגיסה של נכדה האהוב ביותר. אחר כך השאלות הסטנדרטיות על אבא ואמא והאחות הקטנה. מיקי סיפר לה על בית הספר והחברים עד שסבתא היתה נרדמת לה על הכורסה, כשחיוך מאושר על פניה.

 

אבל היום בער לו למיקי לדעת מה סבתא רוצה לגלות לו, והוא האיץ בה לעשות זאת. "קודם תסיים לאכול, מיכאל, אחר כך נדבר". אמרה בסבלנות ששמורה לזקנים שעתותיהם בידם.

 

לאחר שסיים, התיישבה על הכורסה העתיקה שלה, אחזה בידו ואמרה: "תראה מיכאל שלי, תודה לא-ל, יש לי הרבה נכדים ואת כולם אני אוהבת, אבל אתה, אתה מיוחד! יש לך נשמה טובה. עליך אני יכולה לסמוך בעיניים עצומות, מלאך שלי. אני צריכה שתעשה משהו חשוב עבורי. בן אדם לא חי לעולם, ואני מרגישה שכוחותיי אוזלים, ועוד מעט בדרך כל בשר אלך", אמרה תוך שאצבעה מורה כלפי מעלה.

 

"סבתא, איך את מדברת? את צריכה להמשיך לחיות עוד הרבה שנים!", נבעת מיקי מתוכן דבריה.

 

"הלוואי מיכאל, הלוואי", הרגיעה אותו וליטפה את ראשו. "אבל בכל זאת אני צריכה להתכונן גם לגרוע ביותר. התפקיד שלך, שכאשר אפטר מן העולם, תלך לחכם ששון בבית הכנסת ‘שערי תפילה’ של עדת הבבלים ברחוב אבן ספיר. בבית הכנסת הזה סבך התפלל עד יום מותו. אתה תודיע לו שסבתא שלך, חביבה צדוק, הלכה לעולמה, וצריך להתחיל להגיד עליה קדיש. אני כבר שילמתי לו שידאג לי ושמונה אנשים יגידו קדיש לזכות נשמתי במשך השנה הראשונה.

 

"אתן לך מאתיים שקל שיהיה לך למוניות כדי שתוכל להגיע מן הבית. תשמור עליהם במקום בטוח ובבוא העת, מיד כשייוודע לך שהסתלקתי מן העולם, תיסע לשם ותוודא שיעשו כבקשתי. אני יודעת שאתה רק בן 12, אבל יש לך בגרות וחכמת חיים, ואתה תהיה לי לעזר ביום צרתי".

 

מיקי היה מבולבל. היו לו הרבה שאלות, ולא היה בטוח שהכתפיים שלו מספיק רחבות בשביל לעמוד במשימה שהטילה עליו סבתו.

 

"סבתא חביבה!"

 

"כן מלאך שלי".

 

"מה זה קדיש?"

 

למרות הנושא הרגיש שעליו שוחחו, רק עכשיו החלו עיניה זולגות דמעות. "סבתא, למה את בוכה?" נבהל מיקי.

 

סבתא חביבה קינחה את עיניה אבל לא ענתה. ‘הנכד של הילל צדוק, ולא יודע מה זה קדיש’, הרהרה לעצמה, ובכל זאת ניסתה להסביר. "קדיש אומרים הבנים אחרי שההורים הולכים לעולמם במשך 11 חודשים. יש בזה תועלת גדולה לנשמתם, ככה המנהג היהודי מדורי דורות".

 

מצחו של מיקי נחרש תלמים. הוא התקשה להבין מה הבעיה של סבתא. הרי יש לה 11 ילדים, מתוכם שמונה בנים, ביניהם אבא שלו. למה צריך לשלם לאנשים זרים שיגידו קדיש? "סבתא, הרי יש לך שמונה בנים, אז מה הבעיה? שהם יגידו קדיש!" הקשה בתמימות.

 

חביבה נשמה עמוק. מהשאלה הזאת תמיד חששה. תמיד הדחיקה את הנושא הכאוב הזה ולא דיברה על כך, אבל עכשיו היא חייבת להעלות אותו על פני השטח.

 

"תראה מלאך שלי, כשעלינו ארצה מעיראק בשנות החמישים היינו כל המשפחה שלנו, שומרי דת ומסורת. בהשפעת הסביבה התרחקו ילדינו מהדרך שלנו, וניתקו מחיי הדת. לסבא ולי זה היה קשה מאוד, אבל לא הצלחנו להחזיר את הגלגל אחורנית. ונכון להיום, עם כל הכאב שבדבר, אינני יכולה לסמוך על צאצאי שידאגו לגן עדן שלי. הם כל כך רחוקים מן הדרך שלי", גילתה בכאב.

 

ליבו של מיקי נצבט בקרבו. כמה עצוב. "אם זה חשוב לך כל כך הקדיש הזה, אני יכול להגיד אותו!" הציע הנכד ברוב נדיבות. חביבה נחרדה מעצם המחשבה. "חס ושלום! שיאריכו ימים אביך ואימך בטוב ובנעימות. כל זמן שהם חיים אסור לך להגיד קדיש". ביטלה את הרעיון המבהיל הזה.

 

עכשיו ישבו ושתקו. כל אחד התכנס במחשבותיו. "סבתא, בעיראק הייתם דתיים חזקים?" שבר מיקי את הדממה.

 

חביבה הזדקפה בעוז וקמצה את אגרופה. "חזקים? ועוד איך!" התקוממה הישישה. "לא זכית להכיר את סבך. היית תינוק כשסבך נפטר. אם היית מכיר אותו לא היה לך ספק. בוא אני אספר לך עד כמה היינו בעלי אמונה חזקה שם בעיראק".

 

מיקי היה חובב גדול של סיפורים, ובעיקר אהב לשמוע את זיכרונותיה של סבתא. עתה שש על ההזדמנות. חביבה התרווחה בכורסתה והחלה לגולל לפני נכדה פיסה מיריעת חייה:

 

"זה קרה באחת השבתות, כשהרב של העיר בצרה, חכם שפיק עדס הי"ד, חזר מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. שוטרים של המשטר העיראקי תפסו אותו, כשהוא עטוף בטלית שעליה מצויר סמל מגן דוד. הוא נעצר בחשד של ריגול ומרד, והוטל עליו עונש מוות בתליה. גזר הדין הכה בתדהמה את הקהילה היהודית ברחבי עיראק. חכם שפיק עדס התחנן לרשויות שימירו את עונש התליה במוות בירייה, משום שהיה בזה בזיון עצום עבור התורה והרבנים. הוא הבטיח לעיראקים הון עתק ובלבד שייעתרו לבקשתו, ולמרות שחתמו תלייניו על הסכם לקיים זאת, בסופו של דבר, למגינת ליבנו, נתלה בחוצות העיר בצרה.

 

"באותם ימים הייתי ילדה קטנה, אבל לעולם לא אוכל לשכוח את שראו עיני. ישבנו בבתים, שבורים ורצוצים מהמכה שנחתה על יהדות בצרה באובדן יקיר שביקיריה, והנה מיד לאחר התליה הגיעו שוטרים וחיילים עיראקיים, פרצו לבתי היהודים, וציוו על כולם – גברים נשים וטף, לצאת לרחבת העיר ולחזות ברב התלוי. היתה פה כוונה זדונית של אותם רשעים ארורים, לשבור את רוחה של יהדות עיראק המפוארת ועתיקת הימים. כששמענו את הצעקות הבוקעות מהרחוב, ניסינו להסתיר את הילדים הרכים. שני אחי הקטנים הוטמנו במאגר של גרגירי חיטה שהיה בצמוד לבית, ורק ראשיהם הציצו מעל הגרגירים.

 

"הדלת נפרצה בקתות הרובים, ומיד פקדו עלינו חיות האדם לצאת. אבי ואחי הגדולים סירבו, ובכך שימשו דוגמה לשאר. הם הוכו מיד, תוך שבירת רגליים וידיים והצעקות עלו עד השמים. אחותי הנשואה, שהיתה מעוברת סירבה לצאת. היא התריסה בעוז כנגד הגלקסים שיהרגו אותה ביחד עם עוברה, והרשעים הניחו לה לנפשה. גם אני ספגתי מכות, ובעל כורחי יצאתי אל הרחוב, גררו אותנו עד למקום התליה. היהודים, בעקשנות הסבו את פניהם ממראה רבם הנערץ התלוי, אבל העיראקים לא וויתרו וקשרו אותנו בידיים וברגליים אל נוכח עמוד התליה.

 

"וכך בכוח הזרוע נאלצתי לראות את מראה גופת הקדוש התלויה, ופרצתי בבכי נורא עד שכלה מעיין הדמעות. המראות והקולות של אותו ליל בלהה לא ימושו מנגד עיני כל ימי חיי. הנה אתה רואה מיכאל שלי, עד כמה היינו חזקים באמונה ובדת, ומסרנו את נפשנו על כבוד הרב שלנו וכבוד תורתו".

 

* * *

 

חביבה הציצה בנכדה. חששה אולי עברה את גבול המידה וחשפה אותו לחוויה קשה מדי עבור גילו, ובעיקר שידעה את נפשו הרגישה. עכשיו שלפה מטפחת מחיקה, הוציאה מתוכה שני שטרות של מאה שקל, ותחבה אותם בידו של נכדה. "טוב מלאך שלי, בוא נעזוב את הדיבורים של רצינות", היא ניסתה לשוות לקולה נימה של עליצות. "עכשיו תיסע הביתה ותחביא את הכסף מכל משמר".

 

מיקי הטמין בכיסו ונפרד מסבתו. במשך נסיעתו הביתה היה אחוז הרהורים על סבתא חביבה. הדיבורים שלה על המוות היו לו כחלום רע, אבל בכל פעם שמישש את הכסף בכיסו חזר אל המציאות. הוא לא ידע עד כמה מהר יזדקק להשתמש בהם למטרה שיועדו….

 

* * *

 

שלושה חודשים לאחר מכן החזירה סבתא חביבה את נשמתה הטהורה לבורא עולם.

 

כשנודעה למיקי הבשורה המרה היתה כבר שעת בין הערביים. הלוויה תוכננה לצאת בשעות הלילה, אבל למיקי היתה משימה. לא עת לבכות עכשיו. הוא חשק שיניים ויצא לדרך.

 

המונית הביאה אותו לשוק מחנה יהודה, והוא מצא את עצמו פוסע במהירות בסמטאות הציוריות של שכונת נחלאות, עד שאיתר את בית הכנסת של סבו. בית הכנסת היה באותה שעה כמעט ריק מאדם. רק המנקה סובב בין הספסלים וניקה את המקום.

 

"ילד, מה אתה מחפש? עכשיו מוקדם מדי לתפילה!"

 

"אני צריך את חכם ששון, מתי הוא יבוא?"

 

"חכם ששון? הוא כבר לא יגיע לפה אף פעם", הגיב באדישות, אולם משראה שהילד נבהל הסביר לו בעדינות "חכם ששון, הרב של בית הכנסת נפטר. מנוחתו בגן עדן".

 

"מה?!" נבעת מיקי, "אבל הוא צריך לסדר לסבתא חביבה את הקדיש!" אמר כשדמעות נוצצות בעיניו.

 

איש טוב היה המנקה, אולם מה יעשה בילד שיושב ובוכה על הקדיש של איזה סבתא חביבה. "חכה, חכה ילד, עוד מעט יגיעו הגבאים, והם יעזרו לך", ניחם אותו, והמשיך לטאטא את המקום.

 

הערב נטה לרדת, ואט אט נקבצו המתפללים והגיעו לבית הכנסת, וגילו את הילד העצוב ומעורר הרחמים. סוף סוף הגיע אחד הגבאים שהכיר את סבו של מיקי – הילל צדוק, ומיד נרתם לעזור לו. "לחכם ששון רב בית הכנסת שנפטר יש בן, ואולי הוא יודע מעניין הקדיש של סבתא חביבה", אמר. מיקי נסע אליו בליווי הגבאי ושם הציג לו הנער את הבקשה של סבתא חביבה לפני מותה.

 

"כן, כן", נזכר בן הרב, "מורי ורבי אבי ז"ל העביר את עניין הקדישים לטיפולי. נער יקר, עשית מעשה חשוב למען סבתך, והשם ייתן לך כגמולך. ראה את העניין כסגור. אני אדאג לשמונה אנשים שיגידו קדיש לסבתך במשך השנה הראשונה".

 

הוא ליווה את הנער עד למונית, ובירך אותו בחום. המונית התרחקה, ובן הרב נד בראשו לעברה. ‘חביבה, חביבה, מנוחתך עדן, 11 ילדים גידלת, ואין לך אפילו קדיש אחד….’ הרהר בליבו.

 

בעת שהגיע מיקי לביתו היו כולם בלוויה. הוא צנח על המיטה ובהה בתקרה. לרגע הניח לעצמו לחוש קורת רוח על שסידר את העניין עבור סבתא חביבה, ואחר כך התנפל על הכרית והתמכר לצער ולבכי.

 

ביום השלושים עלו בני המשפחה להר המנוחות, לטקס גילוי המצבה. היתה זו הפעם הראשונה שבה נחשף מיקי להוויה של בית הקברות. הוא עמד בסמוך למצבה, ועיניו עקבו אחרי האותיות שזה מקרוב נוצקו על גב המצבה: "פה נקברה האישה היקרה מרת חביבה בת"…וכו’ וכו’. כל כך מעט מילים על אישה כל כך גדולה שהצניעה את עצמה.

 

הוא שמע את דודו הגדול נושא דברים, אבל הכל חלף מעל ראשו. היו לו שאלות שטרדו את מוחו. האם סבתא רואה אותו עכשיו? האם היא יודעת שסידר לה את עניין הקדיש? ולפתע הרגיש שגם הוא מוכרח לדבר עם סבתא. הוא ניצל רגע של דממה, ולהפתעת הנוכחים קרב אל הקבר בצורה ספונטאנית ואמר:

 

"סבתא חביבה! באתי לספר לך שקיימתי את הצוואה שלך. הלכתי לבית הכנסת של סבא, אבל חכם ששון נפטר, ואני בכיתי מאוד, כי פחדתי שלא יהיה מי שיגיד קדיש עליך, ואת כל כך רצית. אבל האנשים הטובים בבית הכנסת לקחו אותי לבן שלו, והוא אמר שיטפל בכל – שמונה אנשים יגידו קדיש במקום הילדים שלך שלא יכולים. הוא אמר לי שעשיתי מצווה גדולה וה’ ייתן לי פרס, אבל אני עשיתי לא בשביל פרס, רק רציתי שתהיי שמחה שם בגן עדן שלך ביחד עם סבא, ולא תצטערי שאף אחד לא אומר עליך קדיש. עכשיו את יכולה להיות רגועה, אני יודע כמה זה חשוב לך עניינים של דת. סבתא חביבה – כשמך כן היית, ולוואי שנהיה ראויים לך – יהי זכרך ברוך!"

 

התרגשות אחזה בכולם מהדברים היוצאים מליבו התמים של הילד, אבל שגרת החיים נשפה בעורפם של בני המשפחה, ואט אט התפזרו, איש איש לעיסוקיו. רק מיקי התקשה להינתק מן האותיות המרצדות על גבי המצבה. היה ברור לו שלעולם לא יחזור להיות אותו מיקי שהיה לפני כן.

 

 

(מתוך "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית)