עלינו לשבח – פרשת צו

יציאת מצרים הייתה יכולה להישאר
בגדר של "סיפור נוסטלגי סביב מדורת
השבט", אך הדרך שקבעו חכמים יכולה
להביא אותנו להרגשה כאילו אנו יצאנו
ממצרים. לא אי שם בתחילת דרכנו
ההיסטורית…

פרשת צו

"אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן … "

הניצול מסכנה חייב להודות. חכמים חילקו את חיובי ההודאה לארבע קטגוריות. חולה שנתרפא ממחלתו, אדם שניצל מסכנה, כגון: יורדי הים, עוברי מדבריות, ומי שנשתחרר מבית הסוהר, וכן כל הניצול מתאונה, פיגוע וכדומה, היה חייב להקריב קרבן תודה בזמן שבית המקדש היה קיים.

בשונה משאר הקרבנות יש כאן חיוב מיוחד להביא ארבעים חלות בנוסף לקרבן. וכל כך למה? אומר הספורנו בלשונו: "וברבות הלחם יתפרסם הנס לאוכלים רבים". כלומר, כיון שיש כאן תוספת של אכילה, אליה יוזמנו קרובי משפחה וידידים, יספרו על האירוע, יזכרו אותו, ינתחו אותו מכל זווית, וכך על ידי זה מפורסם הנס יותר ויותר, כנאמר: "הודו לה' קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו" (תהלים ק"ה, א'), וכן "שיחו בכל נפלאותיו" (תהלים ק"ה, ב').

כל נס או חוויה שאדם חווה, הרי הוא לו מקור להתעלות ולהכיר בבוראו. אנשים שנתונים בסכנה ויודעים שאין בידם מוצא, פונים לשמים לבקש את עזרת הכל יכול. בחלוף הסכנה גם הרגשות לאט-לאט פגים וחולפים. זה תפקיד הקרבן – להעלות שוב ושוב את אותם רגעי הצלה מפחד וחרדה, כדי לחנך את הניצול ולהעמיק בהכרה כי הבורא הוא הרופא הנאמן לכל בשר הפודה מכל צרה וסכנה.

גם יציאת מצרים הייתה יכולה להישאר בגדר של "סיפור נוסטלגי סביב מדורת השבט", אך הצורה והתבנית שקבעו חכמים יכולים להביא אותנו להרגשה כאילו אנו יצאנו ממצרים. לא אי שם בתחילת דרכנו ההיסטורית. אנחנו כולנו פה והיום.

ניתן להגיע לכך בהכנה מתאימה, קריאה מוקדמת של ההגדה והתבוננות במפרשיה. ועל כן קבעו חכמים לקרוא בשבת זו (שבת הגדול) את ההגדה.