הניגון המיוחד שלך

לכל אחד יש ניגון משלו. מה זה
אומר? זה אומר שאף אם אתה
חלק מתוך קהל גדול, יש לך דרך
משלך. נקודה אישית שהיא רק
שלך.

בגן החכמה – פרק 35

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כל אדם חייב למצוא את הנקודה שלו, את החלק שלו – את הניגון שלו, כמו שאנו אומרים בכל יום שלוש פעמים בתפילה: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב וגו’". ונשאלת השאלה – מדוע ישנו החילוק הזה – אלוקי אברהם, ושוב: אלוקי יצחק ושוב: אלוקי יעקב? הרי אפשר היה לומר – אלוקי – אברהם, יצחק ויעקב? האם לכל אחד מהם היה אלוקים משלו, ח"ו? אלא, שכל אחד מהאבות עבד את השם בדרך האישית שלו ולא השווה עצמו לשום אדם בעולם, אפילו לא לאביו שהיה גם רבו והיה אף צדיק עצום. אלא חיפש את הדרך האישית שלו, את שליחותו, את מה שהשם רוצה שהוא יעשה, ואת הדרך שהשם רוצה שהוא יעבוד אותו.

כל אחד מהאבות הקדושים עבד את השם בדרך שונה לחלוטין. ננסה להמחיש זאת לעצמנו כיצד זה נראה בפועל: למשל, יצחק אבינו ע"ה עבד את השם במידת היראה. מדוע לא הלך בדרכו של אביו? הלא אביו, אברהם אבינו ע"ה, עבד את השם במידת האהבה. וכי לא היה צריך יצחק ללכת בדרכו של מיסד האמונה באל אחד? מכאן אנו רואים שיצחק אבינו חיפש את השליחות שלו מבלי להשוות עצמו לאף אחד ולא הסתכל על שום אדם בעולם, אפילו לא על אביו הצדיק. כך זכה למצוא את שליחותו ולעבוד את השם בדרכו המיוחדת.

אילו היה מנסה לחקות את אביו, היה זה פגם גדול והוא לא היה זוכה להיות יצחק אבינו, ולא היו מזכירים אותו בתפילת ‘שמונה עשרה’. כך לגבי יעקב אבינו ע"ה – הוא לא הסתכל על אף אחד מאבותיו הקדושים, אברהם ויצחק, אלא רק חיפש את דרכו המיוחדת לעבודת השם שלו, לכן זכה למידת "אמת" ולשלמות שאין שלמות אחריה.

ואכן, יצחק ויעקב ירשו תכונה זו מאברהם, שגילה את האמונה באל אחד, וגילוי זה בא דווקא מכוח עמידתו האיתנה והמוצקה נגד כל העולם – הוא לא הסתכל על שום אדם ולא השווה עצמו לאחרים, אלא רק שאף להגיע לנקודת האמת לאמיתה. כך זכה שיתגלה אליו "בעל הבירה" – הקב"ה. בנקודה זו אנו מבינים כמה חשובה היא העבודה של כל אחד מול בוראו באופן פרטי ויחידי בשלמות. להגיע לעבודה האישית שלנו.

דרך המלך

כמובן שכל אחד חייב לקבל את יסודות התורה והאמונה מהגדולים ממנו ומקודמיו. זהו יסוד היסודות ביהדות – להסתמך תמיד על הקודמים והגדולים ממנו, כפי שניתן לראות בבירור בספרי מפרשי התורה וגדולי ישראל, שלעולם כל אחד נסמך על דברי הקודמים לו ומוצא אסמכתאות לשיטתו באופן שדבריו לא יסתרו ולו דבר אחד קטן מדברי התורה. על זה נאמר: עשה לך רב והסתלק מן הספק. אבל בכל מה שנוגע לשליחות האישית של כל אחד – אל לו לאדם להסתכל על זולתו, אפילו לא על רבו.

לכן עלינו להסתכל על הנתיב המיוחד לנו ולהתבונן על הכלים שקיבלנו מהשם, לצורך ההליכה בו, על שליחותנו, על התכונות שהשם נתן לנו. כמובן שדבר זה יכול להיעשות בדרך קלה ונעימה – בתפילה האישית (התבודדות), שם יכול כל אדם לברר, לחפש ואף למצוא, על פי כל פרטי חייו, מה השם מרמז לו ולאיזו שליחות הוא מכוונו. או, בקצרה, מה השם רוצה ממנו – ממנו ממש – בלי השוואות לאחרים.

כאשר אדם מבין נקודה זו, שהרי בודאי ישנה דרך מיוחדת לו לעבוד בה את השם, הוא לא חש חוסר ביטחון או רדיפה עצמית וחלישות הדעת. הוא כבר לא מקנא, עינו לא צרה באחרים. הוא בטח לא מתגאה ומזלזל באחרים. אדרבה, מחשבתו עסוקה בדבר אחד – מה השם רוצה ממני? זהו כמובן חיזוק עצום מאוד שמוכרחים להבין היטב.

אין הכוונה בדברים אלה שאדם יתנתק מהחברה והקהילה. זאת טעות קשה הגוררת עמה נפילות וכדומה, וכל הכיתות היוצאות אל החוץ ר"ל, התחילו מכך שפרשו עצמם מן הציבור. כוונת הדברים היא, שכל אדם במקומו ובתוך הקהילה אליה שייך צריך להתחזק בעבודה זו – חיפוש הנקודה האישית שלו, הן בהתבודדות והן על ידי הדרכתו של הרב, ועל ידי שיחה עם חבר.

הישיבה הקדושה

כי אין התורה נקנית אלא בחבורה, לכן מוכרחים לשבת בישיבה, כמו כל האבות הקדושים – שלעולם לא פסקה ישיבה מהם, כפי שמובא בדברי חז"ל:

"אמר רבי חמא בר חנינא: מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, היו במצרים – ישיבה עימהם, שנאמר: "לך ואספת את זקני ישראל", במדבר – ישיבה עימהם, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". אברהם – זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ואברהם זקן". יצחק אבינו – זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויהי כי זקן יצחק". יעקב אבינו – זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ועיני ישראל כבדו מזקן". אליעזר עבד אברהם – זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו". מהו "המושל בכל אשר לו"? המושל בתורת רבו, הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה תורת רבו לאחרים" (ילקוט שמעוני, חיי שרה, רמ"ז ק"ד).

אם כן, ישנה חשיבות עצומה להכלל בתוך הישיבה הקדושה, בתוך קהל יראי השם. אבל אסור לשכוח, שאף בתוך הישיבה ובתוך כל חברה או קהילה, יש לכל אחד את הדרך המיוחדת שלו.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)