“יציאת מצרים” מאתיופיה

"הלילה אנחנו עוזבים את אתיופיה
וצועדים לירושלים". שם התחילה
"יציאת מצרים" של משפחת עמרה,
שכללה מסע רגלי מפרך לגבול סודן,
המתנה במחנות, המטוס הנכסף ונשיקה
לאדמת ארץ הקודש. החלום התגשם.

מדי שנה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, הייתה מופיעה ציפור מיוחדת, צבעונית ומרהיבה ביופייה, בכפר קטן באתיופיה. השמועה על הופעתה הייתה עושה לה כנפיים, וכל יהודי הכפר היו מתאספים סביבה ומתבוננים בה נרגשים. זקני הכפר סיפרו כי הציפור הייתה מגיעה היישר מירושלים כדי למסור דרישת שלום ליהודי אתיופיה ולאחל להם שנה טובה.

"קשה לתאר את ההתרגשות שהייתה באותם רגעים", מספרת שושנה עמרה, שחוותה אותם כילדה, "כל מי שצפה בה הרגיש כאילו הוא נוגע בחלום הגדול ביותר – ארץ ישראל".

הכמיהה לארץ הקודש ליוותה את יהודי אתיופיה לאורך שנים, עד שמשפחות שלמות – נשים, קשישים ותינוקות – התארגנו בקבוצות קטנות ויצאו בסתר לכיוון גבול סודן, כשהם משאירים את כל רכושם מאחור. משם, לאחר שהייה ממושכת במחנות פליטים, עלו ארצה בסיוע מדינת ישראל. אחת מהן הייתה שושנה, אז ילדה בת 12.

"כבר כילדה קטנה שמעתי סיפורים מרתקים על ארץ ישראל. דיברו איתנו בלי סוף על הכמיהה לירושלים ועל החלום לעלות לארץ הקודש. ישראל הייתה מרכז החיים של כולנו, מבוגרים וילדים. עבורי ארץ ישראל הייתה אגדה מושלמת, אבל לא משהו שיכול אי פעם להפוך למציאות".

"החיים שם היו רגועים ושלווים", מוסיפה שושנה לתאר בגעגועים, "היינו תשעה אחים. הבנים עזרו לאבא שעסק בחקלאות ובגידול צאן ובקר והבנות סייעו לאמא בניהול הבית. כל תושבי הכפר היו יהודים, אבל היו קשרי מסחר גם עם התושבים הנוצרים בסביבה. כולם בכפר דאגו זה לזה והיינו כמו משפחה גדולה".

למדתם בבית ספר?

"עד כיתה ד’ למדתי בבית ספר יהודי לא פורמאלי שהוקם בכפר, באווירה חמה ותומכת. בשנים הבאות נאלצנו ללכת לעיר וללמוד בבית הספר הציבורי יחד עם תלמידים גויים".

ואיך קיבלו אתכם שם?

"מה שקרה הוא שלראשונה בחיי חוויתי על בשרי גילויי אנטישמיות. הילדים היהודים היו נטע זר. היחס שקיבלנו מהמורים ובעיקר מהתלמידים היה משפיל. הילדים הגויים היו צוחקים עלינו שיש לנו זנב מוסתר מתחת לבגדים וטענו שהיהודים הם טורפי אדם. זה מאוד פגע בי וסבלתי שם מאוד".

האנטישמיות הקשה פגעה גם בשלושת האחים הגדולים, ובשל חומרת המצב החליט אביה להבריח אותם לארץ ישראל דרך סודן. הפרידה מהאחים הייתה קשה ביותר, ובסופו של דבר הובילה את הוריה של שושנה להחלטה לעלות גם הם לארץ.

"אבא ואמא לא גילו לנו על ההחלטה והם התחילו לבד בהכנות לקראת הבריחה" מספרת שושנה, "אבא מכר בסתר חלק מהרכוש, אמא הייתה מכינה בלילות אוכל יבש וסוכריות ואורזת בשקים, ואנחנו, הילדים, המשכנו את חיינו כרגיל".

מתי סיפרו לכם על התכנון לברוח?

"רק בצהרי יום הבריחה אמא קראה לנו וביקשה שנלך לנוח כי בלילה אנחנו יוצאים למסע קשה לירושלים. היא הסבירה לנו שחייבים לשמור את זה בסוד, וכולנו הלכנו לישון נרגשים מאוד".

בארבע לפנות בוקר, בחסות החשיכה, החלה משפחת עמרה במסע רגלי ארוך ומפרך לעבר גבול סודן, בדרך להגשמת חלומם לעלות לארץ ישראל.

שודדים בדרך

"בלילות היינו צועדים בשקט בשקט וביום היינו מסתתרים במקומות מחבוא ומנסים לנוח ולאגור כוחות להמשך", משחזרת שושנה את אותה תקופה קשה, "הימים היו גשומים וקרים וכולנו סבלנו משפעת ומחום. בדרך נתקלנו גם בנחשים גדולים ועקרבים. כל הדרך היו לנו ממש ניסים גלויים".

למשל?

"קודם כל היו איתנו תינוקות וילדים קטנים שהתנהגו כל הדרך בבגרות. למרות שהתנאים היו באמת קשים ובקושי אכלנו, הם לא הרעישו או בכו ולא קיטרו שהם רעבים או שנמאס להם. כל הדרך נאלצנו לאכול מצות יבשות שאפינו ומעט סוכריות שאמא הכינה, אבל שאבנו את הכוח להמשיך ולהתקדם מהאמונה הפשוטה שאנחנו בדרך לארץ ישראל.

"לילה אחד תפס אותנו שודד ובאיומי נשק הורה לנו לתת לו את כל הרכוש שברשותנו, כולל החמורים והפרדות שעזרו לתשושים ולחלשים שבקבוצה להמשיך בדרך. השודד היה מאוד אלים וכולנו נכנסנו להיסטריה.

"לאבא שלי היה נשק, אבל אם הוא היה יורה בו מיד היינו נחשפים ונעצרים. אבא ניהל איתו משא ומתן ארוך באומץ לב תוך כדי שהשודד מכוון את הנשק לרקה שלו, כשבינתיים כולנו רועדים מפחד ומתפללים שהסיוט הזה ייגמר בטוב. לבסוף נתנו לשודד כסף רב והוא עזב אותנו לנפשנו. בת דודה שלי, מרוב פחד, הפילה בחודש שישי. בהמשך נתקלנו בעוד שודדי דרכים, אבל בעזרת השם ניצלנו גם מהם בניסים גלויים".

כמה ימים צעדתם לעבר גבול סודן?

"צעדנו ארבעים יום עד שהגענו לגבול. עמדו שם חיילים סודנים חסונים וקשוחים מצוידים בנשק. הם לא דיברו בשפה מוכרת וחששנו שהם עומדים להרוג אותנו. אבא שילם להם סכום נכבד כשוחד והם הסכימו להעביר אותנו למחנה המתנה, שם התכנסו יהודים אחרים שברחו מאתיופיה".

במחנה שהתה משפחתה של שושנה חודשים רבים בתנאי מחיה קשים. הם התגוררו באוהלים קטנים כשהחום הכבד קופח על ראשם, חיות וזוחלים מסביבם והם תלויים באספקה דלה של מזון ומים. התחלואה במחנה הייתה גבוהה, ולאחר תקופה לא ארוכה התמוטטה אמה של שושנה. מצבה הבריאותי הלך והידרדר עד שנשקפה סכנה ממשית לחייה.

מרפאה בטח לא הייתה שם…

"הייתה אחת בעיר הסמוכה, אבל היו שמועות שמזריקים שם רעל לחולים היהודיים ולא הסכמנו לפנות אותה. היינו ממש חסרי אונים. במחנה הייתה תמותה גדולה, וכל יום נאלצו המבוגרים לקבור כעשרים איש. המצב של אמא היה נראה בהחלט גרוע, אבל התפללנו לטוב וב"ה לאחר חודש מצבה השתפר.

"כך עברנו במחנה חודשים ארוכים מבלי לדעת מה יילד יום, עד שבאחד הימים חזר אבא הביתה וסיפר בשמחה על שמועות שמתרוצצות במחנה לפיהן באים לקחת אותנו סוף סוף לארץ ישראל".

לעת ערב אכן הגיעה שיירת אוטובוסים למחנה. כולם רבו על הזכות לעלות אליהם, נדחסו פנימה בכוח ונלקחו למטוסים שהיו מוכנים להמראה.

"עלינו למטוס והתיישבנו בכיסאות נוחים", נזכרת שושנה, "ולראשונה ראיתי אנשים לבנים שהיו נחמדים ודאגו לכל צרכינו. כשהגענו לישראל כולם התחילו למחוא כפיים, להתחבק ולבכות משמחה, וכשירדנו מהמטוס התכופפנו ונישקנו את האדמה. אחרי יותר משנה של תלאות ונדודים הגענו בשעה טובה הביתה, לארץ ישראל".

חלום מול מציאות

עמרה סיימה את לימודי התיכון באולפנת צפירה, ובהמשך הוכשרה כעובדת סוציאלית באוניברסיטת חיפה, וכיום היא מועסקת בתחום בבית חולים יוקרתי במרכז הארץ. 24 שנים לאחר עלייתה לישראל שושנה גם נשואה והיא אמא לשני ילדים.

עושה רושם שהשתלבת מצוין.

"נכון, ולמרות זאת אני מרגישה שגם היום אני חיה במלחמות. כל הזמן אני צריכה להוכיח שלמרות היותי אתיופית אני לא פרימיטיבית. אני צריכה להילחם גם על דברים שלכאורה מובנים מאליהם, כמו יחס הוגן ושוויון זכויות בעבודה, לצד מאבק באלה שמנסים לנצל אותי ומתייחסים אלי בהתנשאות רק בגלל שאני אתיופית.

"אבא שלי, שעובד כמנקה רחובות, מצליח לראות את חצי הכוס המלאה, ואומר לנו תמיד שאנחנו צריכים להיות מאושרים שזכינו לחיות בארץ ישראל, במדינת היהודים".

קיים פער בין ארץ ישראל כפי שדמיינת כילדה באתיופיה לאיך שאת רואה אותה כיום?

"תמיד ישנו פער בין חלום למציאות. באתיופיה תיארו את ארץ ישראל כמקום מושלם, מלא בקדושה, שכולם לומדים בו תורה ולבושים בצניעות. המציאות, כידוע, קצת יותר מסובכת. חלפו הרבה שנים מאז, אבל ההתמודדות שלי בארץ היא יומיומית. גם הילדים שלי שנולדו כאן נאלצים להתמודד עם קשיי קליטה וצרוּת אופקים של הסביבה. יום אחד הבת שלי יצאה לגינת המשחקים, וילדה אחת קראה לעברה ‘אני שונאת שחורים’. היא מאוד נפגעה. ישבתי איתה והסברתי לה שהשם ברא גם את הצבע הלבן וגם את הצבע השחור, וזה שיש לה צבע של שוקולד זה מאוד מתוק. בעזרת השם הילדים שלהם כבר יזכו ליחס שווה".

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)