תקנת חכמים

עצור לרגע ותחשוב על מה שאתה
עומד לקרוא: לחיות עם השוואות
לסובבים אותך זהו סבל נורא. אולם
חיים ללא השוואות הם התענוג הכי
גדול שיכול להיות. היית מוכן לפספס
את התענוג הזה?

בגן החכמה – פרק 38

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

כעת ניתן התייחסות לחכם ונעיין בדבר: מה למעשה מבדיל מבין החכם לתם? מה הדבר שגרם יותר מכל שהחכם רק ילך ויטעה? הלא לתם היה הרבה יותר קשה מלחכם – היה לו שכל פשוט ונמוך, ואם השיג משהו בשכלו זה, כלומר את נקודת האמת, הוא ידע שעל פי האמונה המציאות שלו, שהיא חסרה, היא הטובה ביותר בשבילו. כל שכן החכם, שהיה בעל שכל מהיר וחריף והיו לו כלים רבים להגיע לנקודת האמת ולהבין את השכל שאומר: שהמציאות שלו היא המציאות איתה הוא יכול להגיע לתיקון שלו. ורק איתה!

מכאן אנו רואים שעיקר נפילתו של החכם היא בגלל שהוא נפל ממידת האמונה! מדוע? מכיוון שהוא זקף את ההצלחה לעצמו והתגאה. לעומת זאת, התם, שלא נפל כלל לגאווה ולכפירה, נשאר כל הזמן עם האמונה שהמציאות שלו היא מציאות שהשם עשה אותה וזה הכי טוב בשבילו. החכם שהתגאה וחשב שהוא עושה את הכל, איבד כל קשר עם השם.

חשוב לחזור ולהדגיש, שלא יטעה הקורה ויחשוב שלחכם לא הייתה בחירה ובעל כורחו נגזר עליו להיות חוקר ופילוסוף, ולאבד את העולם הזה והעולם הבא. אין הדברים כך! אלא, אילו היה מחזיק במידת האמונה היה יכול להצליח אפילו יותר מהתם. הרי אדרבה, אדם שיש לו הצלחה וגם אמונה זהו מתכון מוביל ובדוק להצלחה. האם יש יותר טוב מזה? אם כן, מה היה על החכם לעשות?

בתחילת דרכו, החכם, כאשר עדיין היה נקי ובעל מידות טובות, היה צריך להתבונן גם על חסרונותיו. הרי לכל אחד מאיתנו יש חסרונות ואף אדם גדול בחכמתו צריך לדעת את החיסרון של חכמתו, כי בודאי עדיין לא השיג את הכל ויש עוד דברים רבים שעליו ללמוד ואף לא להשיג. עם שכל חריף כמו זה צריך להשתמש על מנת לעשות ישוב דעת נכון. זהו למעשה ההבדל בין התם לחכם – ישוב הדעת. גם התם, אם לא היה מיישב את דעתו נכון היה נופל מהאמונה הישר לזרועות הדיכאון, לחלישות הדעת ומי יודע לאן עוד היה מגיע.

מכאן אנו מבינים שכל אדם שעושה ישוב הדעת בצורה נכונה – לעולם לא ייפול! אם יש לו יתרונות, הוא ידע שהיתרונות שלו מאת השם ויזכור שהשם לא נתן לו אותם כדי להתגאות, אלא כדי שיודה לו עליהם וישתמש בהם לכבודו. כמו כן ישתמש בחכמה בה ניחן כדי לראות את החסרונות שלו, וכשיראה אותם ידע שהם מהשם והם נועדו לשליחות שלו. זהו ישוב דעת נכון שמקשר את האדם להשם. כך הוא מכיר בחסרונות שלו ויודע שהם הכי טובים בשבילו. הוא גם מכיר ביתרונות שלו, לכן מבין שעליו להשתמש בהם כראוי. אם כן, חוסר ישוב הדעת גורם לאדם להתנתק מהשם, ואילו ישוב דעת נכון מביא את האדם לדבקות בבורא. ישוב דעת זה צריך להיעשות בכל יום, ולא פעם בחודש! כל שכן לא פעם בשנה או פעם בחיים.

ועוד: למה לנו לדבר מאחרים?…

כאן אנו מגיעים ליסוד שאמרו חז"ל – שאין אדם נכשל בלשון הרע עד שכופר בעיקר. כל הדיבורים על אנשים אחרים נובעים רק מכפירה באמונה בהשגחה הפרטית שיש על כל אחד ואחד מאיתנו. הם נובעים גם מהסיבה שאדם לא מחפש את הדרך האישית שלו וגם לא חי את הדיבור של התם: "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי". כאשר אדם חושב שיש מקום להשוואה עם הזולת, הדרך לזלזל ולקנא בהם קצרה ואז הוא גם נכשל בלשון הרע.

אולם, אדם שחי את התכלית שלו ומתעסק ב"מעשה" שלו לא חווה ניסיון כזה, ובטח שלא מדבר לשון הרע או מקבל אותה. בשבילו, כל התייחסות למעשיהם של אחרים זה הדבר הכי מגונה שיש – כפירה מוחלטת בהשגחה, ה’ ישמור.

הסבר נוסף: כל דבר הוא חוץ מהשם נקרא "אחר", אל אחר, עבודה זרה, ובפרט בעניין השוואות שאדם עושה עם הסובבים אותו, דבר זה גורם לו לרצות לעבוד "עבודה זרה" – עבודה שהיא לא לפי המעשה שלו ולא לפי שליחותו, שהיא זרה ולא שייכת לו. לכן אומר התם: "למה לנו לדבר מאחרים?" התם יכול היה לומר באותה מידה: "למה ליפול לכפירה?", הרי לדבר מאחרים זו כפירה מכיוון שאין עוד מלבדו. ולא רק, אלא צריך ששם שמים יהיה שגור בפיו של האדם ולא שמם של הבריות, שכל דיבורו יהיה רק מהשם – תורתו ומצוותיו.

על זה נאמר ב"שיח שרפי קודש": "מהו הסימן למי שהתקרב לצדיק אמיתי? שלעולם לא תשמע ממנו לשון הרע!" ולפי סיפור המעשה בו אנו עוסקים, הדברים בהחלט מובנים מאוד. כאשר אדם זוכה להתקרב לצדיק והוא מקיים בכל יום שעת התבודדות (תפילה אישית) בה הוא מתוודה על חטאיו, אז הצדיק מאיר בו את התכלית ואת השליחות שלו, וממילא הוא חי את היסוד של "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי", לכן גם לא נכשל בלשון הרע.

זאת למעשה העצה העיקרית של הצדיק שמלמד את האדם: אל תיתן לשום יום לעבור עליך בלי התבודדות. על האדם לקשר את עצמו בהתבודדות לצדיק, מכיוון שעל ידי זה נחשבת לו ההתבודדות כוידוי לפני תלמיד חכם, ועל ידי זה הצדיק מפריש לו דרך תשובה לפי שורש נשמתו, מכיוון שרק כך יצליח לדעת מהו תיקונו ושליחותו בעולם.

…הלא נתחיל לחשוב כמה וכמה אני מרוויח במנעל זה מיד ליד: העור הוא בכך, הזפת והחוטים וכו’ – בכך, ושארי דברים כיוצא בזה – בכך, לאפקיס (המילוי שבין העורות) – בכך, ועתה אני מרוויח מיד ליד עשרה גדולים (סוג של מטבעות), ומה אכפת לי רווח כזה מיד ליד?! והיה רק מלא שמחה וחדווה תמיד…

התם שמח. הוא מחשב את הרווח שלו מעבודתו. ונשאלת השאלה: לשם מה התם עושה את החשבון הזה? האם הוא לא מודע להוצאות וההכנסות שלו, גם מבלי שיעשה זאת בפני אשתו? אלא, מכאן לומדים עד כמה צריך האדם להיות חזק בדעתו ולא לתת לשום מחשבה של חלישות הדעת להיכנס אליו. וברגע שמרגיש חלישות דעת, ולו הקטנה ביותר, הן מעצמו וממחשבותיו והן מאחרים שמכשילים אותו ביודעין ושלא ביודעין, עליו לחזק את עצמו ולעשות את החשבון האמיתי, ויראה את הנקודות הטובות שלו, את הצלחתו. לדעת שאחרי הכל תמיד יש רק רווחים. כך יוכל להמשיך בשמחתו ובחדוותו הגדולה בלי להיחלש. על דבר זה צריך כל אדם לתת את דעתו היטב.

עיקר חשבון הנפש הוא שהרווח של האדם הוא לא בהשוואה לאחרים, אלא ביחס לעצמו בלבד! כך תצליח לחזק את עצמך. הרי ממה נפשך, בכל תנועה שעושה האדם בשביל הקדושה הוא מרוויח הרבה מאוד, ואם לא ישווה את עצמו לאחרים הוא ירגיש את הרווח הזה היטב. אדם יכול להרגיש נחות, כאילו אין לו שום רווח, אבל זה רק בגלל שהוא מסתכל על אחרים.

אילו אדם היה חי לבדו בעולם, מן הסתם היה שמח בחלקו. הוא גם לא היה רוצה לעשות שום שינוי בחייו, ואם כן אז היה פועל להגיע לשינוי הזה בלי שום הרגשת מרירות – ‘למה אני ככה ולשני יש יותר’. דבר זה מובן לכל בר דעת, שכל קלקול השמחה הוא דווקא בגלל שהאדם משווה עצמו לאחרים, לכן הוא מרגיש נחות, לא יוצלח או חסר מזל. אולם, אדם שיש לו אמונה בהשגחה הפרטית יודע שהשם הוא הקובע מה יהיה לכל אחד ואחד. הוא לא רואה שום אדם זולת הבורא שמשגיח עליו ומיטיב לו באופן המדויק והנכון לו.

גם לאדם שמצליח אסור להשוות את עצמו לאחרים, או לבסס את שמחתו על היתרון שנראה שיש לו עליהם. הרי, אם השמחה שלו נובעת מהצלחתו, כלומר שיש לו יתרון על אחרים, זו אינה שמחה אמיתית מכיוון שברגע שאדם רק חושב על מישהו מיד הוא נופל מהאמונה בהשגחה הפרטית, והוא לא יכול להיות שמח בחלקו. השמחה היא השם יתברך בעצמו, וברגע שאדם רואה מציאות של מישהו אחר חוץ מהשם, אף אם משווה עצמו אליו כדי לומר שהוא יותר טוב ממנו, זו לא שמחה אלא גאווה. הוא משייך את ההצלחה לעצמו, לכוחי ועוצם ידי, ומתגאה על הסובבים אותו. ואין לך כפירה גדולה מזו, כי בודאי הוא מתנתק מהשם, וללא ספק מהשמחה.

לכן, השמחה האמיתית של האדם היא רק כאשר מחזק את עצמו בהשגחה שיש עליו, ורואה את הטובות שהשם עושה עמו, בלי שום השוואות. שמחה זו היא החיבור עם הבורא, שהוא מקור השמחה. וחיבור זה כמובן נעשה על ידי האמונה. כמו כן, שמחה זו שווה לחלוטין גם אצל אדם שמצליח וגם אצל אדם שלא מצליח, משום שכל אחד חי במסלול שלו, ולחיות במסלול שלך זה אומר לחיות בלי השוואות.

חיים ללא השוואות הם תענוג שלא ניתן לתאר, אך ברגע שאדם מתחיל לעסוק בזה, בכל צורה או דרך, זהו סבל נורא ואיום.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)