החיים כמחנה קיץ

באמצע החיים, הבינה נטע סיני,
שהחיים של כולנו הם בעצם קייטנה.
כך נולד ספרה המרתק "מחנה הקיץ
של אדון-הוא". בהחלט לא לנערים
בלבד.

פתאום, באמצע החיים, הבינה נטע סיני, שהחיים של כולנו הם בעצם קייטנה. כך נולד ספרה המרתק "מחנה הקיץ של אדון-הוא", העוקב אחרי חבורת נערים שיוצאת למחנה קיץ וטומן בחובו אין-ספור תובנות על החיים בדרך קלילה של משל. בהחלט לא לנערים בלבד!

מכירים את זה שאתם קוראים ספר, ומיד בסיומו אתם נתקפים דחף עז להכיר את האדם שכתב אותו? כך בדיוק קרה לי כשסיימתי לקרוא את הספר "מחנה הקיץ של אדון-הוא". וכך גם הגעתי לנטע סיני, הסופרת שעומדת מאחורי הספר המרתק, שהותיר אותי עם רושם התובנות שבו, עוד הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו.

"מודעה בעיתון מפרסמת מחנה קיץ. למחנה אין מחיר, וגם לא תאריך סיום. חמישה תלמידי בית ספר נכנסים למחנה, והדבר הראשון שהם נתקלים בו הוא איש סלע. הוא מורה להם לבחור אחת משלוש דרכים: הדרך הקלה, הדרך המהירה והדרך החכמה". כך פותחת נטע סיני בהקדמה לספרה, "מחנה הקיץ של אדון הוא".

מחנה קיץ, חבורת נערים, בית ספר. על פניו, זה נשמע כמו עוד ספר נוער נחמד, אך מקריאה בו, מתגלה בקלות כי ספרה של סיני מכוון הרבה יותר רחוק והרבה יותר רחב, וגם מצליח לפגוע. זהו ספר על החיים שלי ושלך, של ההורים שלנו, ושל הילדים שלנו, ושל כל הסובבים אותנו, שיוצאים ל"מחנה קיץ", שהוא בעצם החיים שלנו.

"חשבתי על החיים וקלטתי שהם בעצם כמו מחנה אחד גדול, עם הרבה תחנות אישיות לכל אחד, ועם תכלית. הרגשתי בעצמי ובאנשים שאני פוגשת מבוכה ותהיות, וחשבתי שאולי יהיה לתועלת להעלות את התובנות על הכתב, באופן שיוכל להועיל לאנשים בזמנים של בלבול, ולתת להם איזשהו כיוון" תאמר לי סיני השבוע. "הספר מיועד לכל מי שהוא תולעת ספרים, לכל מי שאוהב לחשוב, שאוהב לדמיין, ששואל את עצמו שאלות על החיים, או שמחפש את ריבונו של עולם. לא משנה הגיל או הסיווג הדתי או הלא דתי שלו".  (בתמונה משמאל, כריכת הספר)

"על הכל חתמתם בכניסה!"

"אי אפשר לדלג על תחנות בדרך" מקבלים גיבורי הספר כלל ברזל בכניסתם למחנה, "מי שמנסה לעקוף תחנה – היא תבוא אליו בדרך אחרת. איש לא יצליח להתחמק מהתחנות שהוא צריך לעבור". ולמי שמתייאש בדרך, יאמרו אנשי המחנה: "את כל המסע האישי שלכם ראיתם עוד טרם כניסתכם למחנה, ועל הכל חתמתם".

כבר מקריאה ראשונה קשה שלא לשים לב להקבלות שסיני עושה בין "החיים במחנה" לחיים שלנו. כך למשל, "אדון הוא", הוא נמשל לאדון העולם. וכשהגיבורים עוברים ב"תחנות" שלהם, ולומדים על עצמם, ומשתפרים, גם אם בדרך הם מתנגשים, ונופלים, ומפחדים, ושוב קמים, קשה לנו לצפות בהם בגיחוך. כי הם בעצם המראה שלנו. כל אחד מהם – זה אנחנו. בדרך קלילה ומשובבת לב מפליאה סיני להעביר מסרים ותובנות נפלאות בדרך נעימה של משל, על "הנערים ההם". לדון לכף זכות, גאווה, אנוכיות, ומידות אחרות משתקפות בדמויות הנעריות, שכל אחת מהן משקפת "טיפוס" אחר מאיתנו, והמשלים עושים היטב את העבודה. ועל כך כבר אמרו חכמים – טוב משל אחד, מאלף שיעורים.

התובנות בספר מאוד עמוקות. כיצד הגעת אליהן?

"’הוריו’ של הספר הם בעצם ניסיון חיי וניסיון חייהם של אנשים רבים שזכיתי להכיר. קלטתי סביבי התמודדויות של אנשים, שדרשו מהם כוחות נפש מיוחדים והתבוננות עמוקה כדי לנצל את מהלך חייהם – שלא תמיד היה קל, ולצמוח ממנו. הזדמן לי לשמוע אותם מתלבטים, נלחמים, כואבים, מקווים וגם גדלים באופן מדהים, מתוך החיים. חלק מה’נשמה’ של הספר בא מתוך דברים שלמדתי מאנשי-שם שאני מעריכה מאוד, אבל רובו נוצר דווקא מתוך היכרות עם אנשים שנקראים פשוטים, אבל למעשה, מדובר באנשים גדולים – גדולים מהחיים, שיודעים לקחת את החיים שלהם בפשטות כאתגר וכבית ספר. התפעלתי מהם, והרגשתי שאני יכולה ללמוד מהם, וזה עדיין כך, הרבה. קיבצתי את התובנות שספגתי משיעורים, מסדנאות, מהאזנה לאנשים, מתפילות, מהיותי בן אדם, אישה ואם, ומהם שאבתי את הדיבור של הספר".

אדון-הוא, איפה אתה?

את המחנה מנהל "אדון הוא", וגם אם הנערים לא פוגשים בו לאורך המחנה, נוכחותו מורגשת שם היטב. כשיש להם שאלות על אופן ניהול המחנה – הם תוהים אודותיו, כשקשה להם – הם קוראים לו, ולאורך כל הדרך הם פוגשים ב"אנשים שלו" – איש הענן, חמוריש, רומח, פיתה, פינג’אן ועוד, שמכוונים כל אחד בדרך המיוחדת לו.

"בספר מסופר על אנשים בעלי אופי שונה ומרקע שונה, על הדרך שעליהם לעבור בעולם ועל האופן שבו הם מתמודדים עם האתגרים שלהם", מתארת סיני, "הוא מספר גם על הגילוי, שנעשה במהלך המסע שלהם, שמנהל המחנה העלום – שהוא בעצם לא כל כך עלום ולא כל כך רחוק".

סיני היא סופרת, יועצת וציירת וכתבה עד היום בעיקר לילדים. בגיל 14 חזרה בתשובה, בגיל 18 נישאה ואת יום הולדתה ה-19 כבר חגגה כאם. "נטע סיני" זהו שם-העט שלה, ואת ספריה הקודמים פרסמה בשם עט אחר. את מקום מגוריה היא מסרבת לחשוף, כמו גם פרטים אישיים על אודותיה. "האם במקום גיל אני יכולה לתת לך את מידת הנעליים שלי? 39, וזה לא רחוק מהגיל", היא משיבה בהומור כשאני שואלת לגילה.

למה בחרת לכתוב בשם עט ולא בשמך האמיתי?

"כדי שכשקוראים לי בשמי בקופת חולים כדי להודיע לי שהגיע תורי להיכנס לרופא או לבדיקת דם, לא כל העולם ידע שזאת שכתבה את "אדון-הוא", צריכה למדוד מה מצב ההמוגלובין שלה".

"הספר כתב את עצמו"

הספר "מחנה הקיץ של אדון הוא" המתין שנים במגירה של סיני, עד שיצא לאור, ומסתבר שהסבלנות השתלמה. לבד הכתיבה, אמונה סיני על כל האיורים בספר.

"כתיבת הספר ארכה כשנה, ועוד חמש שנים של בישול על אש נמוכה", מספרת סיני חוויות מתהליך הכתיבה, ומפתיעה: "אני יכולה להגיד דבר שיישמע מוזר או אולי רהבתני למי שלא חווה אותו, אבל מי שחווה דבר מעין זה, יבין: כמעט לאורך כל הדרך הרגשתי שלא אני כותבת את הספר. אני רק העט. לא ידעתי מה יהיו המהלכים שהנערים יעברו. גם לא לגמרי הכרתי את הנפשות הפועלות, והתוודעתי אליהן רק תוך כדי כתיבה. קרה לי לא פעם שעמדתי והדחתי כלים, ופתאום קלטתי לאן אחד מהם ממשיך ללכת, למרות שלא תמיד ידעתי מה הסיבה לכך. וגם קרה שהתיישבתי להמשיך לכתוב בלי לדעת מה, והאצבעות שלי זזו על המקלדת בלי שידעתי מה בדיוק אני הולכת לכתוב, ואחר כך פשוט קראתי מה שכאילו אני כתבתי".

"מחנה הקיץ של אדון-הוא הוא מקום שנראה דמיוני כל כך, אבל ככל שתקראו בו, תגלו כמה אתם חלק ממנו" חותמת סיני על גב ספרה. "דלתות לא נעולות לאין-ספור נמצאות בו. המפתח, גם אם עדיין אינכם יודעים זאת, נמצא – בידיים שלכם. וכמו ש’חמוריש’ אומר: אדון-הוא מחכה".

לרכישת הספר "מחנה הקיץ של אדון הוא" בחנות האתר לחץ כאן

(באדיבות שבועון מעייני הישועה)