החיים במתנה

מישהו אמר בצחוק שבמקרה של
פיגוע בבית הקפה שלהם, הבר-מן
יהיה במצב הבטוח ביותר, יהיה עליו
רק לעשות פזצת"א על הרצפה
ולהינצל… אבל זה לא מה שקרה…

כנרת בוסאני למדה במכללת "רידמן" רפלקסולוגיה. מה שלימדה המורה נירה, סתר לעתים את הבודהיזם שלמדה לפני כן והיא ביטאה זאת בשיעור. "יש לך מבט של מחפשת", אמרה נירה אחרי שראתה את המבט בעיניה והוסיפה: "אביא לך את הטלפון של המורה שלי".

כנרת התקשרה לאותו מורה, יעקב אנושי, והלכה לרמת-גן ללמוד אצלו "חשיבה הכרתית" עם החבר שלה, גל, סטודנט לפסיכולוגיה. יעקב היה איש חסיד עם כיפה, זקן ופאות שדיבר על שדה ההכרה, מבלי להזכיר את המצוות ושם ה’. דבריו החכמים שנאמרו ברוך, נבעו מדברי מורתו ימימה אביטל ע"ה ומתורת החסידות.

גם עליו הקשתה מהבודהיזם, אבל הוא לא ייסר את שומעיו. היה לה קצת קשה עם זה. באיזה מקום דווקא רצתה מישהו ש’ייתן לה על הראש’. קבוצת הצעירים שהשתתפה בשיעור התפרקה לאחר חצי שנה וכנרת חזרה לבודהיזם. באותה תקופה החלה כנרת לעבוד בבית הקפה "מיי קופי שופ" שברחוב אלנבי, מקום הפועל 24 שעות ביממה. מבחינה כלכלית היה זה מקום מצוין. הטיפים היו טובים בהחלט.

בליל חמישי, ליל סדר פסח, אירע הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו שלושים איש ונפצעו 155. מיד לאחר מכן החל מבצע "חומת מגן", שבו נכנסו כוחות צה"ל לערי הגדה. ביום ששי עבדה כנרת במשמרת הבוקר. בעקבות המבצע גויסו עובדים מבית הקפה ונוצר לחץ על השאר. באותה עת התרחשו פיגועי תופת כמעט מדי שבוע. מישהו אמר בצחוק שבמקרה של פיגוע בבית הקפה שלהם, הבר-מן יהיה במצב הבטוח ביותר, יהיה עליו רק לעשות פזצת"א על הרצפה ולהינצל…

בליל שבת לאחר המשמרת, טיילה עם גל בחברת שני הכלבלבים שלה. אחיו של גל גויס למילואים ואמו הייתה לחוצה מאוד. באוויר הייתה תחושת מועקה שמשהו רע מאוד עומד להתרחש. ביום שבת בבוקר שהו עם חברים בתל אביב. הנייד של גל צלצל. זה היה האחראי מבית הקפה שביקש לדבר עם כנרת: "הבר-מן, שהיה אמור לעבוד במשמרת של מוצאי-שבת הוקפץ לרמאללה. את חייבת להגיע!". כנרת מאוד לא רצתה לבוא למשמרת הזאת. מישהו הציע לה לסרב, אבל היא חשה שאין לה ברירה. היא התקשרה לאמה כדי לבטל את ארוחת הצהריים שתכננה לאכול אצלם. לאמה, יפה, הייתה תחושה רעה כבר חודש. נכנסה בה מחשבה שיתרחש פיגוע בבית הקפה של כנרת, והיא תיפצע, אבל קרוביה הרגיעו אותה.

כנרת הגיעה למשמרת בשעה ארבע אחר הצהריים. בשעה שמונה וחצי בערב קפץ למקום גל לביקור קצר.

בתשע וחצי נכנס ערבי צעיר לבית הקפה. הוא ניגש לדלפק הבר שמאחוריו עמדה כנרת וביקש ממנה כוס קפה. כאשר הסתובבה לעבר מכונת הקפה, נשמע קול מחריד…. בוםםםםםםםםםםםם…

כנרת עפה וספגה חבטה עזה בריאותיה וידה התרסקה. מקרר המשקאות נפל עליה, בקבוקי האלכוהול התלקחו עם הפיצוץ, הבעירו את העץ של הבר והיא החלה לבעור. אישה אחת נהרגה במקום משבר זכוכית שחדר לעורק הראשי בצווארה. ההדף העצום יצא ברובו החוצה ומנע אסון גדול עוד יותר. איש בטחון שעבר במקום חילץ את כנרת הבוערת ואז הגיעו כוחות הביטחון וההצלה. חובש טיפל בה באופן ראשוני, ואיציק, מתנדב מד"א המלומד בפיגועים, הסיע את כנרת ל"איכילוב". למרות שהייתה שרופה לחלוטין, אמרה לו בחיוך: "קוראים לי כנרת. קשה לי לנשום וכואב לי קצת הגב…"

כשהגיעה לבית החולים איבדה את הכרתה ואושפזה במחלקת טיפול נמרץ במצב אנוש. היא הייתה תפוחה לגמרי מרוב כוויות ונראתה כגוש בשר חרוך המחובר לאינספור צינורות. פרט לכוויות נפגעה קשה בריאותיה. הרופאים העריכו שסיכוייה לחיות אפסיים, ומצב כוויותיה הקשה חייב לחתוך את עורה. ד"ר אייל וינקלר, פלסטיקאי מומחה מ"תל השומר", הגיע בהתנדבות לאחר שיחה עם אחד ממכריה של כנרת וחתך את עורה. המצב הדרדר. מספר פעמים הייתה במצב של קריסת מערכות. בני משפחתה החליטו שלא לעזוב אותה לבד אף לרגע ונשארו לצידה במשמרות רצופות.

לאחר כשבועיים פקחה את עיניה. גופה היה מלא במורפיום. היא לא ידעה מה עבר עליה. היה נדמה לה שהייתה באיזו מסיבה, וכשחזרה מישהו חתך אותה. לא הייתה מסוגלת להוציא הגה. כאשר ראתה את הוריה, רצתה לומר להם: "זה לא אני!… אני לא אשמה…" היא ראתה את אבא, אמא, ענת וניצן, מלמעלה כמו נשמות, ואמרה לעצמה: "כנרת, תחזרי!"… כנרת עדיין לא זכרה מאומה. כל הזמן הסמוך לפיגוע נמחק מתודעתה. הכל היה אצלה הזוי ומעורבב לחלוטין. הייתה במאבק פנימי מטורף לחיות בכל מחיר. כל השדים שבקרבה צצו והנופים בתודעתה השתנו במהירות האור. היא לא ידעה באיזה עולם היא חיה, ורק ידעה שעליה להמשיך להיאבק כדי לחיות.

כאשר החלה לדבר, מלמלה "היפנים הגיעו…". הייתה בטוחה שיפנים ניסרו את גופה… פעם אחרת אמרה: "אוי ואבוי, הזקן הגיע! קחו אותו ממני, אני לא רוצה לראות אותו!…". היא פחדה מאוד להישאר לבדה ורצתה לחוש שקרוביה עמה.

כשהחלה להתעורר, שנאה כל שנייה. כאבי הקריעה של הצלקות היו נוראים. כל הזמן חיפשה אחרי קולה של אמה, שתמיד שידרה: "כנרת. את עוברת את זה! נקודה". האם, לאור המצב, עזבה את מקום עבודתה ועברה להתגורר עם בעלה במלונית בבית החולים.

לאחר תקופת שיקום מפרכת בת חצי שנה, עברה כנרת לבית הוריה והחלה בתקופה של אשפוז יום. היה עליה לבוא מדי בוקר, לקבל טיפולים כמקודם ולחזור לביתה בצהריים. ההתחלה הייתה קשה מאוד ולוותה בכעסים רבים. בתחילה כמעט שלא דיברה, אלא צעקה. חיפשו מטפלת שתסייע לכנרת, ולאחר קשיים מרובים נמצאה מישהי מתאימה. כנרת חזרה לביתה בתל אביב להתגורר עם גל. בגלל מצבה, היה צורך לסדר את הבית אחרת. גל היה מותש מהקשיים הרבים שהתעוררו, ומאידך לא היה מסוגל לעזוב אותה מבחינה מצפונית. היא ביקשה שיחליט אם הוא מוכן ללכת איתה עד הסוף, או שהוא מעדיף שייפרדו כדי שתדע איך לבנות את עצמה. לאחר חודש נפגשו שניהם עם יעקב ואז החליטו להיפרד.

כנרת הלכה ללמוד בקבוצה שבה למדה נירה מורתה, שהתקרבה בינתיים ליהדות. היא המשיכה גם ללכת לשיעוריו של יעקב. הוא נתן לה כוחות עצומים והעמיק את הבנתה שמה שהיא עוברת הוא שיעור, וכי ה’ רק רוצה להיטיב עמה.

אמרותיו, כמו "ה’ רוצה אותך בדיוק כמו שאת", ו"התרופה מסתתרת במכה", חיזקו אותה. הוא לימד אותה לקבל את המצב כפי שהוא, והכל השתלב במבנה החסידי של הבעל-שם-טוב, הכנעה-הבדלה-המתקה. הם החלו להעמיק בתורותיו של רבי נחמן מברסלב, ולמדו את תורה ו’ מליקוטי מוהר"ן על התשובה במשך יותר משנה. עוד למדה אצלו את תורת הלחימה בסוד צירופי האותיות "לוחם" ו"חלום". לאחר השיעור, שבו למדו את סוד הלוחם, ניגשה כנרת ליעקב ושאלה בתמימות: "האם הלוחם צריך לשמור שבת?". "האם את מסוגלת?" שאל. "לא!" ענתה. "הנה לך התשובה!" אמר לה.

כנרת החלה לחוש שקיבלה את החיים במתנה, ומאידך שהיא לא נותנת מה שעליה לתת. היא הרגישה שעליה לעשות משהו. יעקב עורר אותה להתבודד. בפעם הראשונה הקליטה את עצמה מדברת. היא דיברה לעצמה, דיברה לעולם, דיברה לה’, לא ידעה בדיוק למי היא מדברת, אבל הרגישה שהיא חייבת להוציא מה שבקרבה. לאחר כמה פעמים, כבר לא נזקקה למכשיר הקלטה. כעת החלה להבין שללא אמונה בבורא העולם, לא הייתה מסוגלת לעבור מה שעברה, ובכלל ללא אמונה, אין לאף אחד סיבה טובה לקום בבוקר. כשקוראים עיתון או רואים חדשות בטלוויזיה, העולם לא נראה יפה כל כך, בלשון המעטה. אם כן, בשביל מה לקום?!

היא החלה להדליק נרות שבת, להכין עוגה לכבוד שבת וגם קיבלה על עצמה לומר קריאת שמע על המיטה. מישהו הביא לה את חוברת "התיקון הכללי". היא קראה בה וצינורות רבים החלו להיפתח בנפשה. באותה עת גל חזר בתשובה ונסע לירושלים. הדבר הרתיע אותה והיא נסוגה מעט, אבל לא ויתרה על הדלקת נרות שבת והמשיכה ללכת לשיעוריו של יעקב וגם לשאול: "אתה מדבר באופן רוחני ונפלא על הלוחם, אבל תגיד לי תכל’ס מה לעשות? מה הא"ב של כל העסק הזה?"

"דבר ראשון. תפסיקי לעשן בשבת!".

כנרת חשבה שיהיה בלתי אפשרי מצידה לבצע זאת. חבריה נהגו להגיע אליה בליל שבת וחגגו עד אור הבוקר, אבל היא החליטה לשמוע בקולו של יעקב, דווקא מפני שנתן לדברים לבוא מתוכה ולא כפה עליה. בסופו של דבר הפסיקה לעשן בשבת בקלות מפתיעה. לאחר מכן שוחחה עם שכן, והוא ייעץ לה להתפלל ערבית בקביעות. היא ניגשה ליעקב ושאלה: "מה עם בי"ת? נראה לי שהודיעו לי משמים לבצע את בי"ת: להתפלל ערבית מדי ערב!"

"קבלי זאת. זה הבי"ת שלך!".

כעת החלה לחוש שהיא רוצה לשמור שבת, אבל מה תעשה, איך תאמר להוריה שלא תגיע אליהם לסעודת שבת המסורתית?! כנרת החלה לבכות בהתבודדות של יום ששי: "ה’, אני רוצה לשמור שבת, אבל לא מסוגלת לומר להורים שלא אבוא אליהם לסעודת שבת!…" הדבר התבשל אצלה יותר ויותר. אז החליטו הוריה לנסוע לארצות-הברית להנפש מעט. כנרת הבינה שזו הזדמנות פז להתחיל לשמור שבת. "אני רוצה לשמור שבת!" אמרה ליעקב בשיחת הטלפון שיזמה.

"יופי. הגיע הזמן! לא חזרת לעולם כדי לחיות את חייך כמו קודם". המשפט הזה נחקק בקרבה והפך למוטו של חייה. היא סיפרה לאחיותיה שברצונה לשמור שבת והן לא קיבלו זאת בקלות. היה עליה להיאבק עמן. וכשהוריה חזרו, המאבק רק החריף. הם השמיעו באוזניה משפטים כמו: "לשמור מסורת זה בסדר, אבל למה להגזים?!", "את נפרדת מהמשפחה! נאבד אותך!", "בסוף תהיי כמו גל. תלכי ל’מאה שערים’ ותיעלמי לנו…", "הדוסים עשו לך שטיפת מח!", "הם אוהבים לתפוס אתכם כשאתם במשבר"…

אלמלא למדה את דברי רבי נחמן, ש"עיקר התשובה היא לשמוע בזיונו, לידום ולשתוק", לא הייתה מסוגלת לעמוד בכך. אט-אט החלו לקבל זאת. הוריה אף הכשירו את מטבחם והוציאו את הפלטה מהבוידעם, וכנרת נסעה אליהם לפני שבת. האב לא רצה לקדש וכנרת קידשה במקומו וכאשר סיימה את הברכה, האב ענה "בסדר" במקום "אמן"… היו לה קשיים גם מול חבריה. החל אצלה מאבק פנימי בין הבוהמיינית שבה לבין המאמינה. היא החלה ללבוש חצאיות וחיפשה מקומות כשרים שניתן לאכול בהם. התהליך היה מאוד איטי, מדרגה אחר מדרגה, לא בבום, והעיקר: הכל בא מתוכה.

כנרת התחברה לחנה, כלתו של הרב בזאנסון, שהעניקה לה הרבה חום והנחתה אותה במידה ובהדרגה. היא הצטרפה אליה לבית-הכנסת של חסידי ברסלב בשכונת שפירא בתל אביב, והקהילה הצעירה והנחמדה מצאה חן בעיניה. בליל שבת, כאשר ראתה את השמחה והריקודים מרקיעי השחקים לאחר התפילה, החלה לבכות, אך הפעם מרוב שמחה.

* * *
יצירת קשר לסיפורי אמונה ותשובה – odedmiz@actcom.co.il
(ספרי "אור חוזר" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)