קשר אמיתי

דווקא אמירת תודה על החסרונות
ועל הדברים שמעיקים לך בלב, היא
זו שבונה את הקשר האמיתי שלך
עם בורא עולם.

בשדי יער – פרק 31

אחד היסודות החשובים ביותר וההכרחיים להתבודדות נכונה הוא יסוד ההודיה.

עבודת ההודיה (אמירת תודה) להשם היא העמוקה והאמיתית ביותר שיש בהתבודדות. ולא רק בהתבודדות, אלא בכל החיים. הודיה לבורא היא הקשר הכי אמיתי שישנו, וכל זמן שעבודה זו לוקה בחסר גם הקשר עם השם לוקה בחסר. אין זה מעשה רק של יושר ודרך ארץ, אלא ביטוי של שלמות האמונה – ראיית כל הטוב שהשם עושה עמנו בכל עת ורגע. וכאשר אדם מודה להשם, סימן שהוא רואה את ההשגחה השלמה שיש עליו, ורואה שהכל לטובה. זאת נקראת שלמות האמונה – להאמין שהשם אוהב אותי ומשגיח עלי.

לכן, ההודיה חייבת לבוא לפני כל סוג של תפילה, וידוי ותשובה. לפני שמבקשים בקשות, לפני שמתחננים, לפני הכל – צריכים להודות.

ההודיה הכרחית מהרבה בחינות, כגון: משום שזו דרך ארץ מינימאלית לומר תודה על כל דבר שאתה מקבל. זהו יושר מינימאלי להודות למי שמחיה ומפרנס אותך. זו הכרת טובה מינימאלית למי שמיטיב איתך. לכן צריך להודות להשם בכל רגע ורגע, לפרט את הטובות ולהרבות בזה כמה שיותר. ולמרות שכתוב: אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו כהמון גליו וכו’ אין אנו מספיקים להודות לך ה’ אלוקינו על אחת מאלף אלפי אלפים, רבבות הטובות ניסים ונפלאות…. כי באמת, גם מיליארד שנים לא יספיקו להודות לבורא על טובותיו, אבל על כל פנים, בלא כלום אי אפשר. לכן עלינו להשתדל ולהודות עד להיכן שידינו מגעת.

מילה אחת – תודה, פותחת את כל השערים של מעלה כמובא בזוהר, שעל ידי ההודיה האדם נכנס לפני ולפנים למחציתו של הקב"ה. היא מבטלת את כל הקטרוגים, כי הדבר שהכי הרבה מעורר על האדם קטרוגים הוא כאשר אינו מודה. היא תכלית כל בריאת האדם, כמובא ברמב"ן, שלולא ההודיה לא היה חפץ לקב"ה בעולמו. אבל מלבד כל זאת, ואף יותר, ההודיה היא העבודה הראשונה של האדם בעזרתה יוכל להגיע לאמונה שלמה. כלומר, שאין לו חילוק בין דין ורחמים והוא יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו, וזה קורה דווקא כאשר מודה על חסרונותיו.

להגיע לאמונה ולהירגע

כאשר אדם מגיע להתבודדות ומתבונן על כל הנקודות שגורמות לו צער וייאוש, לחץ ולחלישות הדעת, כאשר מתבונן על כל הדברים שגורמים לו לא לאהוב את עצמו ולא לאהוב את החיים – ומודה עליהם! זה עיקר העבודה בעזרתה יזכה לאמונה. כשיאמין שכל מה שהיה עד לרגע זה – הכל מאת השם והכל לטובה. כל אדם צריך בראש ובראשונה להתפלל שיזכה לדעת הזאת ולהודות ולהלל את השם על כל החסרונות והקשיים, הבעיות והצרות, ורק לאחר מכן ימשיך בהתבודדות – וידוי, תשובה ויבקש מהשם שיקרבו. כשדבר זה קבוע בליבו של האדם – שהוא רוצה לחיות את האמונה שהכל לטובה, שאין שום רע בעולם, עבודת ההודיה תתבצע על הצד הטוב ביותר.

לכן, למרות שיש בהודיה את כל המעלות שהזכרנו, ויש עוד המון, דווקא הודיה מהסוג הזה – אמירת תודה על החסרונות – היא זו שמובילה את האדם לאמונה שלמה בהשם יתברך, והיא זו שבונה את ההתבודדות על יסודות חזקים ואיתנים. היא, למעשה, בונה את כל החיים בצורה הנכונה. נכון, דבר מתבקש הוא להודות, לפחות על פי המינימום, על הטובות והחסדים הגלויים. אולם, כאשר מדובר בחסרונות, בדברים שמעיקים תמיד על לב האדם זו הודאה עצומה ועמוקה מאוד, היא האמונה שהכל טוב, האמונה האמיתית והקשר הישיר – פנים אל פנים – עם הקב"ה. לפני שאדם מדבר בשיחה האישית שלו עם בורא עולם על כל נושא שיהיה, תחילה עליו להאמין בו. ורק כאשר הוא מאמין שהכל לטובה, אז נרגע האדם מכל הצער של החיים. כעת, כשאתה מאמין בהשם אתה יכול לדבר אתו.

כאן אנו מגלים שההודיה היא המפתח של ההתבודדות, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן, י), שרק על ידי שמחה אפשר להגיע לישוב הדעת. אדם ללא שמחה לא יכול לדבר בכלל עם השם. לכן ההודיה חייבת להיות קודמת לכל עבודה שאותה עושה האדם במהלך ההתבודדות. מדוע? כי כאשר הוא מתבונן בכל הטוב שהשם עושה עמו ומודה לו, כולל על הדברים אותם חשב כלא טובים, על ידי זה מתמלא בשמחה ויכול לדבר עם השם כשהוא מרגיש משוחרר, ויוכל לקיים את מה שאמר רבינו לרבי נתן – שצריך לדבר עם השם כמו עם חבר טוב.

ששון ושמחה ישיגו

רבינו כותב (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, כג): "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה". כלומר, צריך לרדוף אחר היגון והאנחה ולהכניסם אל מעגל השמחה.

הרבה פעמים אדם מגיע להתבודדות כשמשהו ‘לוחץ’ על ליבו. לא פעם הוא נוטה לראות את הכל בצבע שחור בלי שום נקודת אור. ברור שבמצב כזה לא טוב לא בחיים וקשה לו לומר תודה אפילו על הדברים שהם אכן טובים.

יש פעמים בהן אדם מנסה להודות על כל הטובות ובליבו הוא חושב, שאחרי שיודה עליהן מיד יתחיל להתפלל על אותו חסרון ויעשה חשבון נפש: מדוע יש לו את החיסרון הזה? כיצד ימלא אותו וכו’. אך לא זאת הדרך. תחילה עליו לטפל באותה מועקה ולישב את דעתו ולנסות להבין מהי האמת. להתפלל על זה ולאמין באמונה שלמה שחסרון זה לטובתו. יתירה מזו, עליו להתעקש ממש כדי להאמין שזה לטובה. וכאשר זוכה להאמין שזה אכן לטובה, אז יודה להשם.

נמצאנו, אם כן, שעל ידי ההתרכזות תחילה, כדי להגיע להודיה על הדבר שמציק לו, אדם מגיע למצבו בו הוא מתפלל על האמונה שהכל לטובה, ובעצם זכה לדעת להודות על זה בלב שלם. כעת, יוכל גם לעשות את עבודת חשבון הנפש והתשובה משום שהוא נמצא במצב של אמונה שלמה.

ודע נאמנה, שללא ההודיה אי אפשר לעשות חשבון נפש אמיתי או להתפלל כראוי על חסרון ממנו אתה סובל, מכיוון שהאמונה לוקה בחסר. רק לאחר אמירת תודה וכאשר אדם שמח ורגוע אפשר לעבור שלב נוסף בהתבודדות.

ישרי לב וישראלים

העצה להודות על כל החסרונות חשובה מאוד למי שמכין את עצמו להתבודדות עמוקה של חשבון נפש, שהרי בלעדיה חשבון הנפש יהפוך לרדיפה עצמית ומשם הנפילה לעצבות ולייאוש קלה. עצה זו אף שייכת לכל מי שרוצה להגיע להתבודדות נכונה, ובפרט למי שקשה להתבודד. ומדוע קשה להתבודד? התשובה לכך די פשוטה – מכיוון שאדם עצוב, וכפי שאומר רבינו (שיחות הר"ן אות כ): שעל ידי שהאדם בשמחה כל היום, אזי בנקל לו לשבר את ליבו לפני השם. אבל מי שכל היום רודף את עצמו, וכל היום הולך במרה שחורה ובדאגות, לא יכול לדבר עם השם כלל.

העצבות היא ההוכחה לכך שאין לאדם אמונה כלל מכיוון שהוא שקוע ב"אני" שלו. לכן זו העצה בשבילו: לקחת את כל הנקודות הכואבות והמדאיגות ולדבר עליהן עם השם ולבקש ממנו להגיע לאמונה שלמה שגם הן לטובה, ויודה בלב שלם עליהן. כי כל זמן שאדם לא יכול להודות בלב שלם עליהן אין לו על מה להתבודד, אלא רק על עניין זה. להתרכז אך ורק באמונה שהכל לטובה.

לכן, השלב הראשון של ההודיה הוא לא רק עצה למי שרוצה ללכת בדרכי ההתבודדות היותר עמוקות של חשבון נפש והארכה בתפילה על נושא אחד, אלא גם העצה הטובה ביותר לכל מי שקשה לו או שעדיין לא הרגיל את עצמו להתבודד. וידוע שעיקר הקושי לדבר עם השם נובע רק משום שאדם מרגיש שלא טוב לו והוא לא שמח בחלקו. מצב זה נקרא שיש לו עקמומיות בלב על השם, והרגשה מרה זו מובילה את האדם לכפירה ח"ו.

עבודת ההודיה מובילה את האדם לאמונה ואף מחזקת אותה. רק כך יוכל לדבר עם השם באמת, ועל זה נאמר (תהלים): "ולישרי לב שמחה". העקמומיות שבלב היא העצבות, הדיכאון והייאוש. ויושר לב – זו השמחה. וזה מרומז בשם "ישראל" – ישר-אל. חיבור ישיר עם השם. לכן אדם שאינו ישר לב, כלומר שאינו בשמחה וליבו עקום, לא נמצא בדרגת "ישראל" והוא לא יכול לדבר עם השם.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)