על דעת ברורה לא מתפשרים!

גם אם אדם עדיין לא מצליח לקיים
את מה שהתברר לו כאמת, העיקר
הוא שהאמת ברורה לו והוא נלחם
עליה. אין זו נפילה ואין זה כישלון,
זה חלק מהעבודה.

בשדי יער – פרק 43

אמרו חז"ל: אמר רב הונא: כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – נעשית לו כהיתר (יומא פ"ו). מתי נעשית לו כהיתר? רק כאשר אין לו עבודה יומיומית על הדבר. אך כל זמן שנלחם ומתפלל ועושה חשבון נפש ותשובה, אז גם הכישלון הוא חלק מהעבודה וברור שאין העבירה נעשית לו כהיתר, שהרי אינו מעביר אותה לסדר היום, אלא רק מתחזק בתפילה ותשובה משום שרואה שעדיין נכשל.

לעומת זאת, כאשר אין לאדם התבודדות נכונה ואין לו בירור מוחלט שהדבר שהוא עושה הוא עבירה, ועדיין לא ברור לו שכל עוד הוא נכשל בדבר זה – הוא חייב להוסיף בתפילה, עבודה ותשובה, וכאשר הוא לא עובד על זה כל הזמן – אז בודאי נעשית לו כהיתר. כלומר, הוא לא מרגיש בכלל שהוא עבר עבירה.

זה הפירוש האמיתי למה שאמרו חז"ל: שנה בה – נעשית לו כהיתר. כלומר, דווקא כשלא היה הפסק של תשובה בין עבירה לעבירה. אולם אם עשה בינתיים תשובה אין זה נקרא ששנה בה בגלל ההפסק של התשובה מכיוון שהתשובה מחקה את העוון הקודם. וזו רק אחת מן המעלות הנפלאות של שעת ההתבודדות.

אף אם אדם עדיין לא מצליח לקיים את מה שהתברר לו כאמת, העיקר הוא שהאמת ברורה לו והוא נלחם עליה. ולא רק, אלא עושה חשבון נפש בכל יום. זהו חיזוק גדול למי שמתפלל ועובד ובכל זאת נכשל שוב ושוב ודעתו נחלשת, עליו לדעת שכל זמן שהוא עובד – אין זו נפילה ואין זה כישלון, זה חלק מהעבודה.

כך הוא הדבר בכל מצווה ממצוות התורה ובכל הנהגה, מידה ותאווה. כאשר אדם ירבה בהתבודדות על הנושא, עד שיברר לעצמו בבירור מוחלט שהתאווה/מידה/התנהגות הן שטות, וכן על דרך החיוב: על ידי מצווה מסוימת יזכה לשכר/תוצאה מסוימים – וירבה בהתבודדות על כל נקודה עד שיהיה לו ברור באופן מוחלט מהי האמת. לאחר מכן, ימשיך לעבוד על הנושא עד שייתנו לו משמים את המתנה. אז יזכה להיות צדיק אמיתי.

שמחו בה’ וגילו צדיקים

כאמור, ישוב הדעת צריך להיות חזק מאוד ותקיף. הוא חייב להיות קודם לעצם התפילה – הבקשות מבורא עולם לעזרה ולהיות כרצונו וכדומה. בלי ישוב-דעת כראוי, גם התפילה הנרגשת ביותר לא תעשה את פעולתה הרצויה.

כדי להמחיש מדוע התפילה אינה עוזרת בלי ישוב-דעת קודם לכן, נתבונן בסיפור הבא: הגיע אלי אדם והתלונן. הוא שמע דיסק בנושא הכעס והתעורר מאוד לעבוד על מידה זו. הוא לקח את הדברים לתשומת ליבו ובמשך תקופה התפלל והתחנן לא לכעוס, אבל הוא לא הצליח. ולא רק, אלא שהוא כועס כל הזמן והוא לא יודע מה לעשות! מה חסר לו בעבודתו?! הוא שמע, הפנים והתחיל לעבוד – מה עוד דורש ממנו הבורא? מדוע הישועה לא באה?

מה קורה כאן? מה הבעיה? מה חסר לאדם שהוא לא מצליח להשתנות למרות שהוא מתפלל? הרי למדנו על כוחה של תפילה. ואם כן, כיצד יתכן שאדם עושה את מה שמוטל עליו ולא רואה תוצאות? זה לא הסיפור הראשון שאני שומע, ישנם עוד רבים וטובים שנתקלים באותם קשיים ומניעות.

התשובה לשאלות הנ"ל מונחת בדבריו של רבי נחמן מברסלב: "מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר – להשתדל לישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל ענייני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה’" (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב תורה י). רבינו מבאר היטב שהפרט שחסר לאדם בעבודתו הוא ישוב הדעת. שהרי אמר בפירוש: "העולם רחוקים מהשם יתברך הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת". לכן, כל אדם שרואה שהוא רחוק מהשם יתברך, יכול לדעת בבירור שזה רק בגלל שאין לו ישוב הדעת.

לכאורה, גם זה דבר פלא. מדוע לא תלה רבינו את סיבת ריחוקם של בני העולם מהשם יתברך בחסרון התפילה? הרי במקומות רבים מצאנו בדבריו שכן תלה בעניין חסרון התפילה וזו הסיבה.

כדי להבין עניין זה עלינו להתבונן בשיחה המקבילה לדברים לעיל, בה מבאר יותר כיצד צריך להיות ישוב הדעת של האדם: "על כן צריכין להתגבר לראות ליחד לו פנאי לישב עצמו היטב על כל מעשיו אשר הוא עושה בעולם, אם כך הוא ראוי לו לבלות ימיו במעשים כאלו, ומחמת שאין האדם מישב עצמו ואין לו דעת, ואפילו אם יש לו לפעמים איזה ישוב הדעת, אין הדעת המיושב מאריך זמן אצלו ותיכף ומיד חולף ועובר הדעת ממנו, וגם אותו המעט הדעת שיש לו אינו חזק ותקיף אצלו, מחמת זה אין מבינים שטות העולם הזה, אבל אם היה להאדם שכל מיושב חזק ותקיף היה מבין שהכל שטות והבל…" (שיחות הר"ן מ"ז).

בשיחה זו אנו מוצאים הגדרה מאלפת ומאירת עיניים. רבינו כותב: "ומחמת שאין האדם מישב עצמו – ואין לו דעת…" משמע מדבריו, שאדם שלא מישב את דעתו אין לו דעת. ומהו הדבר שמראה שאכן יש לאדם דעת? רק כאשר יש לו ישוב הדעת! הגדרה זו חשובה מאוד ומאירה את עינינו למספר דברים.

לאחר שרבינו הגדיר את הדבר, אנו רואים שזה מובן מאוד. כל אדם מבין, אף אם הוא אדם שמבין בהמון דברים ותחומים, שכל זמן שדעתו אינה מיושבת אלא מבולבלת או מוטרפת – אין זה נקרא שיש לו דעת. בלבול או טירוף הדעת בודאי אינם נקראים "דעת". יתירה מזו, כל הבלבולים וריבוי המחשבות וחלוקת העצה שיש לאדם – כשפעם הוא חושב כך ופעם אחרת – הכל בגדר בלבול וטירוף הדעת. כלומר, לאדם זה אין "דעת".

למדנו מדברי רבי נחמן מברסלב ש"דעת" פירושה "ישוב הדעת". כלומר, כאשר ברור לאדם מהי האמת בכל מצב, מהי התכלית ומה עליו לעשות, מהי הדרך הנכונה ללכת בה וכן הלאה. זה נקרא שיש לו דעת. אמנם, גם כשיש לאדם דברים שאינם ברורים לו אבל לפחות הוא יודע שהם לא ברורים עד הסוף, והוא זוכר שיש כאן נקודה מסוימת שהוא צריך לברר אותה לעצמו ולישב דעתו מהי האמת במקרה זה – גם זה נקרא שש לו ישוב הדעת, וברור לו שבעניין זה או אחר עדיין לא בירר את האמת והוא שוקד לברר את הדבר.

דעת ברורה

כעת נוכל להשיב על אותה תמיהה שנחלקה לשני חלקים: הראשון – מדוע בני אדם מתפללים על דברים מסוימים – מידות, תאוות וכו’, ואינם משתנים? השני – מדוע תלה רבינו את ריחוקם של בני העולם מהשם בחוסר ישוב הדעת ולא בחוסר תפילה?

התשובה היא, שבלי ישוב הדעת שנעשה בצורה נכונה גם התפילה לא מועילה. כי התפילה, פעולתה להכניס את הדעת אל תוך הלב, ככתוב: "וידעת היום והשבות אל לבבך". אם אדם לא מישב את דעתו היטב ועדיין יש לו בלבולים וספקות לגבי האמת, פירוש הדבר שלמעשה אין לו דעת, כמו שדייקנו לעיל משיחת רבינו. אם כן, איזו דעת הוא יכניס אל הלב על ידי התפילה? ואם אין דעת אז יש את בלבול הדעת וזה הדבר היחיד שנכנס אל תוך הלב, וכמובן שלא יעזור לו לתקן את מידותיו. אם כן, האדם אמנם מתפלל אבל למעשה הוא מכניס דעת מבולבלת אל תוך ליבו ולכן ברור שבזמן ניסיון הוא נכשל… כי גם אם התפלל, עדיין יש לו ספקות ושם היצר הרע תופס אותו.

לעומת זאת, כאשר דעתו מיושבת, מבוררת ואותה הוא מכניס לתוך ליבו על ידי התפילה, אז יש לו שלמות הדעת. גם שכלו מיושב לגבי האמת והוא גם זכה והשיב דעת זו לליבו. מעתה הוא יתנהג על פי דעת זו, כמובא בדברי רבינו בכמה מקומות, שהאדם מתנהג על פי הדעת שבליבו משום שהלב הוא צייר המידות, וממילא מתקיים בו מאמר חז"ל: דעת קנית מה חסרת", והוא חי על פי דעת ברורה ומיושבת ואין ליצר הרע שום מקום להיאחז ולהכשיל אותו.

(מתוך בשדי יער מאת המחבר)