זמן, זה כל העניין

שעה ועוד שעה, יום ועוד יום חולפים, והחיים עוברים להם כצל חולף.

נדמה שהכל עובר במין סדר מופתי כזה, מחזוריות שגרתית. אין חדש תחת השמש, רק השעה והתאריך שמתחלפים. הרגשה מאוד פסימית. אבל זה קורה לפעמים בחורף, כשהימים מתקצרים והלילות מתארכים.

אבל גם דבר מעניין קורה. פתאום, כל האבק שמצטבר ברחובות וגם בלב מתנקה עם טיפות הגשם הראשונות שהמטיר עלינו הבורא, הריח המשכר הזה של המים והאדמה המתחברים יחד.

יש נטייה יותר לחשוב על דברים שבלב. אנחנו יותר בבית והרבה פחות בחוץ, ואם באמת זכינו אז עמדנו דקה או שתיים והסתכלנו מבעד לחלון על הגשם שיורד. דבר כה פשוט, אבל גם לזה אנחנו לא מקדישים זמן.

זמן, זאת מילת המפתח. בלב רבים מאיתנו התאזרחה לה ההרגשה שאף פעם אין מספיק זמן.

מסופר שפעם ראה רבי נחמן מברסלב, שחלונות ביתו היו משקיפים לשוק, את אחד מתלמידיו שמיהר לדרכו. הוא קרא לו להיכנס פנימה ושאל אותו: "הסתכלת היום על השמים?"

"לא", השיב התלמיד הממהר. מן הסתם לא היה לא פנאי לזה…

"הבט לחלון ותאמר לי מה אתה רואה?" ביקש הרבי.

"אני רואה עגלות וסוסים ואנשים רצים הנה והנה".

"בעוד חמישים שנה", המשיך הרבי, "יהיה יריד אחר לגמרי, כל מה שאתה רואה לא יהיה עוד, רק סוסים אחרים ועגלות וסחורות ואנשים אחרים, וגם אני לא אהיה וגם אתה לא תהיה. כהיום אני שואל אותך – מה אתה כל כך בהול ומוטרד שאין לך אפילו זמן להסתכל על השמים???…" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן ה).

למה אין לנו זמן? ואולי יותר נכון לשאול – לְמה כן יש לנו זמן וכיצד אנחנו מנצלים אותו?

לעין הבשר-ודם שלנו המתבוננת על החיים, נראה שבאמת אין לנו זמן. שהוא בורח לנו מהידיים. אנחנו במרדף אחרי הפרנסה אבל העבודה לא נגמרת, מנקים את הבית אבל הבית אף פעם לא מספיק נקי… ייסורי מצפון שאין לנו מספיק זמן איכות עם הילדים שגדלים כהרף עין, גם לא לבקר חולה או להתבודד. "לב יודע מרת נפשו", כל אחד וחוסר הזמן שלו.

אבל אם רק נשנה את תפישתנו הבשרית-גשמית ונסתכל על הזמן בעין חלבית-רוחנית, נגיע להשלמה פנימית אמיתית בחיינו.

נסתכל מה כן הרווחנו היום – חצי שעה ששיחקנו עם הילדים מבלי שצלצול הטלפון יפריע ברקע. עשינו גמילות חסדים, שימחנו, התבודדנו, התפללנו בכוונה… וכן, נתחיל לזכור את הדבר החשוב באמת: "עלמא דאתי" – העולם הבא, ומהי המשמעות האמיתית של הזמן.

זמן זה דבר שקשור לשאיפות שלנו, אבל השאלה היא האם זה בכלל מתאים לנו מבחינת הנתונים הקיימים בשטח? לא פעם אנו רואים שאחד רוצה להיות עשיר בתוך שנה ואילו השני רוצה ללמוד את התורה כולה בתוך חודש… אם נתחיל לחיות עם אמונה אז נפסיק לרדוף את עצמנו, הרי אנחנו מאמינים שהמקום בו האדם נמצא הוא הטוב ביותר עבורו.

כשאני חושבת על דברי רבינו לתלמידו – מה כל כך חשוב שאין לך פנאי להביט אל שמים? – נראה לי שרבי נחמן מכוון אותנו למקום אליו אנו מחפשים את הישועה: היכן אתה מחפש את הישועה שלך?

וכל אחד והחיפושים שלו: אחד שקוע בחובות לכן הוא רץ אחרי הכסף. לשני אין שידוך אז הוא רץ אחרי שדכנים ונמצא בבלבולים. אבל באמת לאמיתה, תזכור להסתכל על השמים! הכל חולף. כל מה שאתה עמל פה – הכל לריק, למעט המצוות, התורה והמעשים הטובים – זה מה שילך איתנו הלאה.

בכל פעם שמתעורר קושי מסוים, תסתכל על השמים! אל תרוץ לבנק בחיפזון להפקיד כסף, כי אתה בחריגה. אל תתקשר לחבר כי אתה מרגיש חנוק נפשית, והוא בכלל 'תפוס' שעה. הכל בפשיטות. תביט לשמים, תזכור שיש השם בעולם. וגם כשמעונן, עדיין, קרן שמש חודרת מבעד לעננים. לא הכל אפור וקודר.

זה בעצם מוביל אותנו למהות של חג החנוכה. אחד הדברים הבולטים שמסמלים את חג החנוכה הוא פך השמן הקטן שהספיק בניסי ניסים להאיר את המנורה במשך שמונה ימים! לא יום אחד. אז גם אם אתה בחושך, האמן שיגיע האור. אני תמיד חושבת על חנוכה במובן של "תעוזה" – כמו היהודים העזו להדליק את המנורה עם פך השמן הקטן. הם לא ידעו שזה יספיק, מבחינתם זה אמור היה להספיק רק ליום אחד, אבל הם ניסו, ואלמלא היו מעזים לא היו זוכים לראות את הנס הגדול שנעשה בחסדי ה' יתברך לדורי דורות, הם בנו כלים לקבל את השפע. הם ניסו.

הצלחה בכל תחום שהוא לא שייכת לאנשים מצליחנים, זה דבר ששייך לאנשים שמנסים. זה יכול להיות כאשר אדם מנסה לפתוח עסק מסוים, או כאשר אדם מנסה לחזור בתשובה – כל אחד והניסיון שלו לפי תכליתו.

אני חושבת ששווה להשקיע זמן בלנסות: לנסות לבשל, גם אם אין לנו מושג איך מדליקים את הגז. לנסות לשמור שבת, גם אם מאוד קשה בלי טלוויזיה. לנסות להתפלל בכוונה, בלי הפרעות חיצוניות וכו'. בקיצור, לנסות ולהעז ברוחניות ובגשמיות.

יהי רצון שבזכות חג החנוכה ה' יאיר על עם ישראל שמחה, אושר והמון אור פנימי רוחני. חג שמח.