שחור ולבן והמסע חזרה

אתה אף פעם לא יכול לדעת
מהיכן האדם הזה הגיע ולאן הוא
ילך. אבל יהודי נשאר יהודי – גם
אם הוא צריך להגיע לנצרות כדי
להבין את זה!

כמה יהודים אתם מכירים שהתנצרו הרבה לפני שהבינו בכלל מה זה להיות יהודי?

אף פעם לא הייתי מחוברת ליהודיה שבי. המשפחה שלי נהגה לחגוג את החגים באופן סמלי ביותר. למשל, בפסח אכלנו מצות ובמקביל היה גם לחם שיפון על השולחן. וביום כיפור, נהנינו עם מרק עוף. כילדה, התפללתי בית כנסת רפורמי בפרברי קליבלנד ואחת לשבוע הגעתי לבית ספר שנקרא "סאנדיי סקול". שנאתי ללכת לשם בגלל שזה לא עשה לי שום דבר וגם לא הייתה לזה שום משמעות בשבילי. ברוב הפעמים שכן הגעתי לשם, חברותיי ואני התחבאנו בשירותי הבנות, שוחחנו על בנים ועישנו סיגריות. כאשר אימי כבר לא יכלה לשלם את התשלום השנתי ללימודי שם, בגלל הליך גירושין לא פשוט שעברה, מנהלי בית הכנסת הודיעו לי שאני לא יכולה להגיע לשם יותר. זאת בערך ההשכלה היהודית שהייתה לי.

כשהייתי בת 16, אפילו 'יהדות עם שלט' רחוק כבר לא נותרה בחיי. אבל עדיין, בתוך נשמתי התגעגעתי למשמעות אמיתית ועמוקה. לרוע מזלי, ללא כל השכלה בנושא והדרכה, התשוקה לעוד – לדעת ולרצות, הובילה אותי לפעולות של הרס עצמי שהשאירו בי רק כאב.

בשנה האחרונה של התיכון, הייתה לי חוויה רוחנית מיוחדת. זה היה יום אביבי, וחברותיי ואני ברחנו מבית הספר לבית של אחת מהן. בדיוק כשעמדתי לעזוב, הרגשתי סחרחורת ונפלתי על הספה. מסיבה מאוד מוזרה ולא מוגדרת שכבתי שם כשהראש שלי מוטה כלפי מטה, והרגשתי שאני נמצאת בקרב נצחי. אמרתי לעצמי שוב ושוב שאין אמת במצבים של נכון ולא נכון, אלה מושגים שהומצאו על ידי בני אדם, לכן לא היה אכפת לי מה אני עושה. אבל נאבקתי עם עוד קול פנימי בתוכי שאמר לי להפסיק להיאבק עם עצמי ולהקשיב, לשם שינוי, ללב שלי. אפשרתי למושג חדש להיכנס למחשבות שלי – אולי יש אלוקים בעולם, אחרי הכל. לפתע, הרגשתי התעוררות דרמטית. חוויתי תחושה של משהו שיוצא החוצה מעמקי הפנים שלי, מקיף אותי וסובב את כל כולי, מעין קדושה עצומה הקיפה אותי. אלוקים אמר לי לבטוח בו. הוא ידריך אותי ושהוא אוהב אותי. שמתי לב לכך שניתנה לי עוד הזדמנות, ובמקביל קיבלתי גם אזהרה – שאם אמשיך בדרך בה אני הולכת, אצטרך לעמוד מול ההרס שאני גורמת לעצמי. דמעות חמות זלגו מעיניי. הרגשתי שאני עולה למקום חדש שלא הכרתי מעולם. אני לא יודעת כמה זמן חוויתי את זה או כמה זמן שכבתי שם על הספה, אבל אחרי שעזבתי את הדירה באותו בוקר אביבי, ידעתי שהחיים שלי כבר לא יהיו אותו דבר. הם ישתנו. חוויה זו שינתה את כיוון חיי. קיבלתי פרספקטיבה חדשה על העולם והרגשתי שלמה ונקייה. היו לי כל כך הרבה שאלות על אלוקים ועל מטרת חיי. הרגשתי כאילו אלוקים הגיע עד למקום החשוך בו הייתי – והציל אותי.

באותו זמן, המקור היחיד לחכמה האלוקית היה מחברותיי, נערות בגיל הטיפש-עשרה עם כל ה'שיגעונות' שמתלווים לגיל הזה. אף פעם לא חשבתי להתעמק ביהדות. ניסיון העבר מהיהדות לימד אותי שמדובר בדת ריקה וחלולה.

יום אחד התוודיתי בפני חברתי על הרצון העז שלי ללמוד יותר על אלוקים, ולהכיר אותו. היא הייתה נוצרייה קתולית וגם לה היה רצון ללמוד ולהכיר את אלוקים. בעקבות הצעתה, שתינו הגענו לבית קפה נוצרי בליל שישי. הייתה שם מוסיקה רועשת ומקפיצה, אנשים שמחים ועוגיות שוקולד-צ'יפס. אדם מבוגר ניגש אלי וסביר לי ש'אותו האיש' הוא המשיח, ואת האלוקים היהודי שלי אמצא בנצרות. בגלל חוסר ההשכלה הדתית שלי הייתי מאוד נאיבית, לכן גם בקלות התפתיתי להצעתו. הוא התחיל לשכנע אותי שהחוויה אותה חוויתי היא בעצם התגלות נוצרית. הוא ציטט מתוך התנ"ך פסוקים (בלי שום קשר ובקושי יכולתי להבין אותם) כדי להמחיש את האמת שבדבריו. לא היה לי שום ידע תורני להבין באמת את מה שהוא דיבר עליו. אבל מצד שני, גם לא היה לי מה להפסיד. החיים שלי גם ככה לא היו מי-יודע-מה, הייתי נואשת. כל מה שרציתי הוא רק למצוא את הדרך ולהתחיל מחדש. אז החלטתי להקדיש את חיי לאלוקים. המטרה עמדה בפניי והייתי מאוד רצינית לגביה. אבל מימושה היה בהחלטה להיות נוצרייה מיסיונרית ובדרך זו לעזור לעוד אנשים למצוא "שלום פנימי", כמו זה שקיוויתי למצוא.

אחרי מספר חודשים הגעתי לבית הספר "המשולש הקדוש", קולג' של מיסיונרים בצפון דקוטה. תוך כדי לימוד הברית החדשה וההכנות לחיי כנוצרייה מיסיונרית, התחלתי להבין שמשהו ממש לא בסדר. היה זה המקום הראשון בו חוויתי אנטישמיות בוטה וגלויה לעין.

התלמידים בקולג' היו מכל רחבי המדינה. רבים מהם לא ראו אדם יהודי בכל שנות חייהם. בספרים ובהרצאות היהודים הוצגו עם הסטריאוטיפים הגרועים ביותר שיש, וכמובן, כל היהודים מועדים למקום אחד – גיהינום נצחי, בגלל שלא קיבלו על עצמם את הנצרות, את 'הדרך החדשה'. כמה אירוני. במקום הכי קרוב והכי אינטנסיבי מבחינה נוצרית, השורשים היהודים שלי החלו להתחזק. הייתי מבודדת, אבל במקום להרגיש בושה, התחלתי להרגיש גאווה עצומה.

אחרי שנה וחצי ב'משולש הקדוש' החלטתי ללמוד באוניברסיטה באוקלהומה, שהייתה שלוחה של קולג' נוצרי-דתי-קנאי. למדתי שם בתקווה שיום אחד אהפוך למיסיונרית בתחום הרפואה, וחיכיתי בקוצר רוח להשתלב עם קבוצת תלמידים גדולה. אף פעם לא העליתי בדעתי שאהיה היהודייה היחידה בין 10,000 תלמידים!

היועצים הנוצרים גילו בי פוטנציאל רוחני עצום, לכן בחרו בי כמנהיגת סדר התפילות בקפלה, וגם זו שתיתן שיעורים בתנ"ך לקבוצה. תוך זמן קצר הפכתי לאחראית על המעונות. אך במקביל, התחזקתי יותר ויותר כיהודיה. כשטבעתי בים הצלבים סביבי, החלטתי שאני רוצה לענוד שרשרת עם מגן דוד. אפילו ניסיתי לחגוג את ליל הסדר עם משפחה יהודיה, אבל לצערי, ישבתי שם והרגשתי בלבול ומבוכה עצומים, תחושת "לימבו" – שעל פי הנצרות זה האזור שבין גן עדן לגיהינום, מקום שמבדיל שני מצבים קיצוניים, מקום דמיוני לכל מה שאבוד. מצד אחד, לא הייתי מסוגלת להתחבר ולהרגיש מקושרת לנצרות, ומצד שני, לא מסוגלת להתחבר לעם שלי. התפללתי מכל ליבי שהאמת תתגלה לי. וזה קרה. האמת הייתה שלא האמנתי בהשקפות והעקרונות של הנצרות. ועוד יותר אמת – התגעגעתי לחברת בני עמי, להיות בקרבת יהודים. כשהייתי בקולג' הנוצרי, רחוקה מיהודים, התגעגעתי לשורשים היהודיים שלי בפעם הראשונה בחיי. אבל המשכתי להתפלל לאלוקים והאמנתי שהוא יעזור לי למצוא את הדרך חזרה הביתה.

באותו זמן, אחותי, שגרה במנהטן, החלה להעמיק את ידיעותיה ביהדות. היא הלכה לשיעורים שיועדו לאנשים שרוצים להתקרב וחסרים כל רקע מקדים בעניין, ובסופו של דבר הגיעה לארץ ישראל להמשך לימודיה. תוך כדי דיונים לוהטים בנושאי הדת עם אחותי, התחלתי ללמוד, אט אט, על חיי תורה ועל כך שהיהודים הם באמת אנשים מאוד רוחניים עם הכוח הנצחי להם יש שורשי אמונה עמוקים באלוקים. התחלתי לראות את היהדות מנקודת מבט מרעננת ואמיתית ומצאתי בה עומק מלא יופי ותוכן.

עזבתי את האוניברסיטה ועברתי לגור במנהטן. את כל האנרגיות שלי כיוונתי למקום אחד: להחייאת רצון ישן שהיה בי – אילוף סוסים, ומצאתי מקום עבודה בתחום למשך שנה. עדיין הייתה לי אמונה עמוקה באלוקים, אבל הרגשתי שנכוויתי מההתנסות הנוצרית. לאחותי היו ספרי יהדות אותם התחלתי לקרוא ובהמשך הצטרפתי לסעודות השבת אצלה, לשם הגעתי עם החבר שלי (שהיה יהודי). הסעודות היו נפלאות. אכלנו לאור נרות השבת, וכך, בעצם, גיליתי את היופי והעומק שחיפשתי תמיד, בדרך נעימה ושלווה. זה היה כמו לחזור הביתה אחרי מסע מעייף ומפרך.

בערב שבת החלטתי שאני רוצה להדליק נרות שבת, ונר חדש החל לבעור בתוך נשמתי. כך התחיל לו עוד מסע.

כעבור שנתיים, התחתנתי עם אותו בחור שיצאתי איתו והחלטנו שאנו רוצים לבנות בית של תורה. אני גרה בניו יורק עם משפחתי, משפחה יהודית של תורה ומצוות. אני מנסה לגדל את הילדים שלי הכי קרוב שאפשר להשם ועם הרבה אהבה ליהדות.

זה נס עצום, המקום בו אני נמצאת היום. אני מסתכלת על המשפחה שלי ואני לא מפסיקה להתפעל מחסדיו של השם. בכל יום אני מודה לו על החיים שהוא נתן לי. למרות שאני לא היהודייה היחידה שמעדה בדרכה והגיעה לדת הלא נכונה, אני מודה לא-ל שעברתי את זה ובסופו של דבר דחיתי את זה מעלי. ההכרה בתרמית האיומה רק הגבירה את הערכתי לאמת. לכל בעל תשובה יש את הסיפור המיוחד לו והסיבות שלו לחזרתו ליהדות. אתה אף פעם לא יכול לדעת מהיכן האדם הזה הגיע או לאן ילך. יש לנו מספיק מה לעשות! אנו צריכים לקבל ולאהוב אחד את השני על הצד הטוב ביותר. כי בכל נשמה יהודי יש ניצוץ קדוש שמבדיל אותנו מכל האנשים. זה לא משהו שיכולתי להבין באותה תקופה, אבל הרגשתי שהוא בוער בתוכי לאורך כל ההתנסות שחוויתי. יהודי נשאר יהודי – גם אם הוא צריך להגיע לנצרות כדי להבין את זה!