נקודת מבט

"אנחנו רואים את הצד החיצוני של הדברים המתרחשים בעולם הזה, את הקליפה, את השקר. איננו רואים את העיקר. אבל ניתנה לנו דרך לראות את האמת עם אור האמונה… ובאמונה זו אנחנו יודעים כי השם הוא האלוקים ואין זולתו, אפס הכל בלעדיו"! – אלה הם חלק מדבריו של פרופסור סויטברט סידל, מאוניברסיטת זלצבורג, אוסטריה, שאינו יהודי, על מאורעות העולם באור האמונה.

הייתה זו תקופה של הפיכות עצומות. תרבויות עתיקות – תרבות מצרים במערב, והתרבות השומרית–אכדית בין הפרת לחידקל – שעשו גדולות ונפלאות, ושלטו בכוחן על העולם הקדום קרוב לאלפיים שנה, בא קיצן.

כבר מאה שנים לפני התקופה שאנו מדברים עליה, נוצחה המעצמה המסופוטמית השנייה, הדרומית, על ידי שיתוף פעולה צבאי-מדיני של בבל עם הכוח החדש בצפון, עם מדי. נכון שבמלחמה זו עוד עלתה ונתחזקה ממשלת בבל ועליונותה הצבאית והמדינית, הכלכלית והתרבותית, ובכל זאת, היו אלה הלהבות האחרונות של אש שקרבה לדעיכתה.

אנשי תקופה זו, שראו בשמחה את גודלה של מדינתם, או שסבלו סבל רב על ידי כיבושי בבל, אולי כמעט לא הבחינו מה עמד להתרחש. או אולי כן? ואם כן, לא הייתה זאת אלא הרגשה כהה של העתיד לבוא. כי עדיין נראתה בבל מעצמה צבאית בשיא כוחה, ללא כל אפשרות של עם אחר להתגבר עליה. המסחר היה פורח. התרבות הבבלית, אמנותה ומדעה שגשגו. עדים לכך האזרחים הבבליים. עדים לכך המון אנשים אחרים: בני העמים הרבים שנמצאו אז בתוך גבולות בבל רחבי הידיים, עבדים זרים, אנשים שנעקרו בכוח ממקום מגוריהם וממולדתם, המונים ממש, כי לא רק אנשים יחידים נסו בעקבות המלחמה או נאלצו לעזוב את בתיהם, כי אם גם עמים שונים, כל כולם נעקרו ממולדתם והוגלו לבבל.

בין ההמונים האלה – גם ישראל – עם קטן מוקף מעצמות – הוכה קשות. רק שארית תשושה מישראל נשארה על אדמות מולדתם השרופות, שארית משועבדת ללא רשויות. ולארץ ישראל נשלחו עמים אחרים ויושבו שם, ולעם ישראל לא נשארה זכות למולדת. חלק קטן מישראל קמו ונסו למצרים, וחיו שם חיי עוני ודיכאון וסופם היה מר. ואילו רובם הוגלו לבבל לפי התכנית: מבצע "התיישבות חדשה". התיישבות בעל כורחם, כמובן, לפי תכנית שלטונות בבל. אחדים מן המוגלים האלה תפסו מעמד נכבד בבבל והגיעו למצב כלכלי לא רע. רק אחדים. רובם של בני גלות בבל היו אז במצב דל, עניים ללא זכויות. וכולם, כולם סבלו סבל רב של געגועים צורבים לב אל מולדתם בזוכרם את ארץ ישראל, את ירושלים הכבושה, את ציון ההרוסה והשרופה.

אך מה נחשב בעיני מעצמות גורל עם קטן וחירותו? ובכלל, דווקא ישראל? הלא עמים אחרים ללא מספר, עמים חזקים וגדולים מישראל, הלא נפל גם להם אותו הגורל, הלא גם מנת חלקם וכוסם היה שעבוד, גולה ואבדון. טבעי היה הדבר ורגיל עד מאוד. כך הן דרכי ה"פוליטיקה". והפוליטיקה, מאז ומתמיד נחרצה על ידי המעצמות. דברי ימי עולם, שלום ומלחמה וגורל העמים הקטנים – הכל נחרץ על ידי המעצמות.

באמת על ידי המעצמות?

אז, בגלות בבל, עבר טקסט אחד מיד איש יהודי ליד חברו, מיד ליד… בסוד… ורבו אנשים מישראל היודעים את הטקסט הזה בעל פה, השומרים אותו בליבם. וגם נעשו ממנו העתקים, והעתקי העתקים – והטקסט הגיע עד זמננו ולידינו. וכה אמר הכתוב, וזו בשורתו: "כה אמר ה’ למשיחו לכורש, אשר החזקתי בימינו, לרד לפניו גויים, ומתני מלכים אפתח, לפתוח לפניו דלתיים ושערים לא יסגרו. אני לפניך אלך, והדורים אישר, דלתות נחושה אשבר, ובריחי ברזל אגדע. ונתתי לך אוצרות חושך, ומטמוני מסתרים, למען תדע, כי אני ה’, הקורא בשמך, אלוקי ישראל. למען עבדי יעקב, וישראל בחירי, ואקרא לך בשמך, אכנך ולא ידעתני. אני ה’, ואין עוד, זולתי אין א-לוהים, אאזרך ולא ידעתני. למען ידעו, מזרח שמש וממערבה, כי אפס בלעדי, אני ה’ ואין עוד. יוצר אור, ובורא חושך, עושה שלום, ובורא רע, אני ה’ עושה כל אלה" (ישעיהו מה, א-ז).

לפתע פתאום, במהירות רבה, ובלא שציפו לכך קרה הדבר. מדי, בעל ברית בבל, הפר את בריתו וכרת ברית אחרת עם פרס, ותוך זמן קצר מאוד הייתה ממלת פרס-ומדי המאוחדת המעצמה העליונה. איך זה קרה? מצד אחד, בפרס, צבא עצום ומזוין להפליא, ותורת מלחמה מצוינת, ומן הצד השני, בבבל, עייפות חברת העושר הנתונה לתענוגות, פה ושם תנועות מרי ומחתרת, בגידה אחת… הנה אלה הגורמים החיצוניים. ותוך פחות מעשרים שנה (550-530 לפה"ס, לערך) השתרעה ממלכת פרס-ומדי מהודו ועד מצרים. בקנה מידה של אותה תקופה זהו כמעט שלטון עולמי. ובכן, מה נאמר? מאורע מדיני-צבאי "רגיל" – עליית מעצמה לעליונות.

מי שאינו רואה בדברי הימים כי אם השתלשלות עובדות ומאורעות חיצוניים, לא יוכל לחשוב אחרת. אין לו שום אפשרות להבין יותר מזה. אך לא יסתפק בהסברה "חילונית" של דברי הימים אדם שיש לו רגש של אמונה וחוש לעובדה, כי העולם הזה קשור הוא קשרים פנימיים עמוקים לעולם השמים, ושהכל תלוי ברצון הקב"ה.

מין רגש של אמונה היה גם לכורש, אותו מלך עובד כוכבים ומזלות שהביא את ממלכתו למצב של מעצמה עליונה. כך, למשל, לא חשב כורש שניצחון-הבזק על בבל בא כתוצאה מתורת המלחמה שלו וכוח צבאותיו העצום, כי אם בראש ובראשונה חשב אותו לתוצאה של רצון מרדוך, האל העליון של בבל. כורש חשב שהיה ברצונו של מרדוך לשחרר את עמו מיד מלך בבל הנתון לתענוגות מגונים, ומידי השרים והמנהיגים הבבליים המושחתים. למען עשות זאת – חשב כורש – בחר בו מרדוך ושמו לרועה צדיק על בבל. ובכן, חש כורש, מלך פרס, לפחות שמץ מן המציאות הפנימית שבדברי הימים. אך כורש לא ידע את השם אלוקי ישראל. אבל לעם סגולתו של השם, לעם ישראל נתן לחזור לארץ ציון וירושלים, והוסיף עוד לתת להם רשות לבנות את בית המקדש. לא רק את השם לא ידע, אלא לא ידע בכלל שמטרת כל המאורעות האלה, שבמרכזם הוא עמד, רק אחת היא בעיניי השם ובכוונתו – שחרור ישראל ושיבתו לארץ.

גם אנחנו לא היינו יודעים לולא הגיעה לנו בשורת השם ביד ישעיהו הנביא, בשורה שנכתבה בספרו (פרק מ"ה). הכתוב מעיד כי הקב"ה קורא לכורש "רועי" ו"משיחי", וכי הוא בחר בו דווקא בכוונה זו למטרה זו של שחרור ישראל.

במסגרת מאמר זה, אוסיף רק מחשבות אחדות בנוגע לפסוקים א-ז אשר כבר בהם נכללת עיקר הבשורה של הפרק הזה בישעיהו. בשעת שלוותך, תוכל אתה, קורא נכבד, להמשיך ולקרוא את הפרק כולו. תמצא בו חומר רב להתבוננות ולהסתכלות. בינתיים, נשאלת השאלה: מה מלמד הכתוב בפסוקים הנ"ל?

בראש ובראשונה הבשורה הזאת היא הכרזה חגיגית ופומבית של עליונות השם המוחלטת והשלמה: "אני ה’ ואין עוד… זולתי אין א-לוהים… אפס בלעדי… אני ה’ ואין עוד".

הפרק כולו מעיד על עליונות זו של אלוקי ישראל: אפס בלעדיו! (ראה גם את הפסוקים יט, כא-כב). הנה זה הדבר הראשון שאותו מלמד אותנו הכתוב. אמרתי "מלמדנו", ולא "לימד את כורש". ברור שלא לימד את כורש – בימי חייו לא ראה את ספר ישעיהו. אותו הכתוב אף מעיד שכורש לא ידע את השם ("ולא ידעתני" – פסוקים ד, ה). הפסוקים לא נועדו רק לגלות בבל. אילו הבשורה הזאת הייתה חשובה רק בשביל אנשי גלות בבל בתקופת כורש, לא הייתה שום סיבה מדוע הכתוב הזה נכנס לתנ"ך, שהוא קובץ כתבי הקודש לאורך ימים, קובץ שהגיע אל ידינו למן נהיה גם אנחנו מלומדי השם.

ובכן, עלינו להאמין שהכתוב הזה מלמד גם אותנו, והייתי אומר: דווקא אותנו. אפשר שבתולדות המין האנושי, מבראשית ועד ימינו, לא הייתה אף פעם תקופה כמו תקופתנו, שבה כה גדולה היא הסכנה שאדם – אפילו בעל אמונה – ישכח חלילה את אלוקים בורא הכל. סכנה זו קיימת מפני שבכל ימי חיינו ובכל מקום משאירים עלינו רושם עז כוחות שונים הפועלים, לכאורה, באופן עצמאי בתחומם. סביבנו מרבים לפעול גורמים בעלי כוח: כוח צבאי ומדיני, כוח טכני וכלכלי, כוחות העיתונות, הרדיו והטלוויזיה – היוצרים את דעת הקהל הנחשבת כבר כמעט כל-יכולה – וכוחות מפחידים של האפשרויות הגדולות שפיתחה היכולת המדעית של האדם בתחומים רחבים. כוחות וגורמים אלה, אנחנו מוסגרים לידיהם כמעט בלא כוח של עצמנו.

כוחות העולם הזה מרשימים אותנו, ברושם עז כל רגע. מה קל לאדם השקוע בעסקי העולם הזה לא לזכור את הכוח העליון! יש השוכחים את ההשגחה העליונה מתוך שׂשׂונם בשימוש כוחות העולם, מרוב עונג בשלטונם על מרחב פעולתם. ויש השוכחים את ההשגחה העליונה מתוך מצב דיכאונם, כי מרגישים הם את עצמם כמוסגרים לכוחות ולגורמים העזים הפועלים עליהם ללא כל תקוות שחרור וישועה. במצב העולם הזה, שם שמים נדמה כל כך רחוק, וכל כך ללא השפעה על מה שקורה בדברי ימי העולם. הלא, לכאורה, הכל עשוי וכפוי על ידי המעצמות – על ידי מרכזי הכוח? הקטנים, הדלים והעניים – בני אדם, עמים, מדינות – מה הם יוכלו לעשות? קשה להם אפילו להבין מה בעצם מתרחש בעולם, מה בעצם תכניות המעצמות, תכניות הגורמים בעלי הכוח האחרים, האנונימיים. ועל אחת כמה וכמה, לא רק קשה אלא אי אפשר, להשפיע על מה שקורה בפוליטיקה העולמית.

היכן הקדוש ברוך הוא?

כיצד נרגיש אנחנו, אנשי הדור המתקדם הזה, את כבודו והודו, את השגחתו העליונה?

נסתר מעינינו. לא רואים את השם. לא רואים את דרכי פעולתו. אנו רואים את הצד החיצוני בלבד של הדברים המתרחשים בעולם הזה, את הקליפה, את השקר. איננו רואים את העיקר. איננו רואים את אמת הדברים הפנימית, לעת עתה. בעולם הבא, בעזרת השם, נראה את העצם, את המהות הפנימית של כל דבר ומאורע, באור השמים… ובכל זאת, גם לעת עתה, ניתן לנו לראות ולדעת את האמת באור האמונה. אבל האור הזה הוא חושך בשביל השכל הטבעי הרואה רק סיבות ותוצאות חיצוניות. ובכל זאת, באור האמונה נתון לנו ביטחון אמיתי בליבנו – הביטחון הפנימי העולה על כל ביטחון של היגיון ושכל. ביטחון זה נתון לנו בחסד אלוקים על ידי דבריו, אם רק מקבלים בלב שלם את כל מה שכתוב בתנ"ך.

באמונה זו ובביטחון זה יודעים אנו כי הוא האלוקים ואין זולתו, אפס הכל בלעדיו. אין כוח בעולם – אפילו לא כוח המעצמות הגדולות ביותר – העומד בפני רצון השמים. ואין כוח בעולם – אפילו לא כוח המעצמות הגדולות ביותר – היכול למנוע מהיעשות רצון השמים. הוא "יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע". הנה דברים טובים, דברי ניחומים, טוב לנו לדעת ולשמור אותם בליבנו. נכון, כוח הרע והחושך לעיתים עז ונורא עד להפחיד, ושאלתנו "מאין הרע"? היא בעיה עצומה, וקשה לליבנו למצוא פתרון. אין תמה שחכמי פרס, כאשר חיפשו פתרון לבעיה זו, הגיעו למסקנה שישנם שני אלים עליונים: אל טוב – מקור הטוב והאור, ואל רע – מקור הרע והחושך. ונדמה שלא במקרה, דווקא במקום בו כתוב על ממלכת פרס ועל מלכה, מדגיש הכתוב שדעה זו לא אמת היא, כי אם השם הוא האלוקים ואין עוד, וגם החושך והרע משועבדים למלכותו.

השם יתברך כל כך גדול הוא, שתמיד בידו כל מאורעות עולמנו וכל מה שמתרחש בו, והוא מנהיג את הכל באופן שתמיד מתוך הסרבול והמסובך של דברי ימי העולם תופיע בדיוק התוצאה שהשם ירצה בה. בכל נקודה ונקודה ובכל עת שרירה וקיימת השגחתו הפרטית של ריבונו של עולם.

ובכל זאת יש הבדל. שרירה וקיימת השגחה מיוחדת של הקב"ה כלפי עם סגולתו, כלפי עם ישראל אשר הוא בחר בו להיות לו לעם סגולה (שמות יט, ה, דברים ז, ו ועוד). גם בכתוב הנ"ל (ישעיהו מ"ה) ברורה מאוד בשורתו בעניין זה: דברי ימי העולם משרתים הם לתולדה הפרטית המתרחשת בין השם האלוקים ובין ישראל עמו. מרכז דברי ימי העולם ומרכז תולדות הישועה – תולדות ישראל. המקרא מדגיש את האמת הזאת במקומות רבים. פרק מ"ה של ספר ישעיהו הוא רק דוגמה מדוגמאות, אחת מן הרבות הנמצאות בתנ"ך כולו.

באותו אור אמונה עלינו להסתכל על המאורעות שבהם מעורבים היום כוחות המזרח וכוחות המערב, המעצמות של עולמנו, באזור תבל זה שבין הפרת ובין היאור, בין עיראק למצרים, באזור שבמרכזו ציון וירושלים.

השקפת דברי ימי העולם הזאת – באור האמונה – היא הנותנת לנו לראות את הדברים המתרחשים באזור זה ללא נטייה פוליטית חד צדדית, ונותנת לנו להבין, תחת הקליפה והשקר של הפוליטיקה המסובכת של מעצמות ומדינות אחרות המתעניינות במזרח התיכון, את העיקר ואת המציאות האמיתית הפנימית: התולדה הפרטית המתרחשת בין השם אלוקים ובין ישראל עמו.

זהו אחד התפקידים החשובים ביותר של הנביאים עבדי השם: לפקוח את עינינו על עיקר הדברים והמאורעות, כדי שנלמד לראות את הקשרים הקיימים בין דברי ימי העולם לבין קונה שמים וארץ.

(קטעים מתוך מאמרו של פרופ’ סידל, שאינו יהודי, ראה אור בעברית ב"ברקאי" (תשל"ד). המאמר באדיבות "עת לחשוב" – כתב עת לחשיבה יהודית).