נקודות בגן המשחקים

בחיים יש כלל ברזל: אסור להתערב
במריבות בין הילדים. הם יודעים לעשות
התחלה חדשה, אבל אנחנו, ההורים,
שוכחים שצריך לשכוח מהמריבות…

אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם. אבל בעיני יש בשכחה מעלה גדולה. כי אם לא הייתה שכחה, לא היה אפשר לעשות שום דבר בעבודת השם. (רבי נחמן מברסלב, שיחות הר"ן כו).

* * *

מה משמעותה של השכחה עליה מדבר רבי נחמן? בתור חוזרת בתשובה זה היה ברור כשמש למה הוא התכוון, אבל האמת היא, שהשבוע גיליתי את המשמעות הנוספת.

אחר צהריים רגיל השבוע עם הילדים בגינה הציבורית קיבל משמעות אחרת.

בחיים, ישנו אותו כלל ברזל מפורסם שאומר: אסור להתערב במריבות בין ילדים. הם משחקים, רבים, שוכחים, משלימים… והגלגל חוזר לו במין סדר מופתי שכזה, כשהדגש הוא על שוכחים.

אבל הבעיה היא אצלנו ההורים. אנחנו, וכל אחד יכול להודות בזה עם יד על הלב ובכנות, מסרבים לפעמים לשכוח, לכן אנו מדביקים תוויות על ילדים שובבים, רכושניים וכדומה.

וכמובן, עם התווית על הילד מגיע גם משפט הקסם המפורסם: "זה החינוך של ההורים", ובדרך זו גם ההורים מוצאים עצמם מקוטלגים ברשימה כזו או אחרת.

בגן המשחקים (להלן הגינה) ליד הבית שלנו פגשתי ילדה מקסימה. פעם הילדים שלי היו משחקים איתה, וביום אחר רבים איתה. קורה. אחרי הכל מדובר בילדים. אבל תמיד הרגשתי שאמא שלה מסרבת לסלוח ולשכוח, אך בליבי תמיד לימדתי זכות עליה והייתי מנסה בכל פעם להיות נחמדה, גם כשלא הייתה היענות מהצד השני.

השבוע נפגשתי בגינה עם חברה שלא ראיתי הרבה זמן. הילדים שיחקו ואנחנו ישבנו ודיברנו. "שיחת נשים" רגילה שכזו. היה מקסים, האוויר היה טוב והילדים ברקע נהנים. זמן איכות שכזה.

פתאום שמעתי צעקה וקול עוין שאמר: "את יכולה להפסיק לדבר?! הילד שלך מרביץ לילדה שלי".

הסתכלתי וראיתי את אותה אמא שמסרבת לסלוח עומדת לידי.

לא, לא כעסתי עליה.

בדרך כלל אני נוטה "לא לראות" את העומד מולי, אלא רק את השם. אחרי הכל, בכל מצב האדם שעומד מולך הוא רק מקל של השם. אבל באותו רגע דעתי לא הייתה מיושבת, לכן לא ראיתי את המסר של השם. כנראה שנתתי את דעתי על המקל…

אבל לא עניתי לה, למרות הדרך שבה היא פנתה אלי. רק הלכתי לדבר עם הבן שלי ביחידות וחזרתי לספסל ליד חברתי. ופתאום, הבן של חברתי זרק כדור (בלי כוונה כמובן) על הבן של חברתה של אותה אמא. כמובן שמבטים זועמים היו מנת חלקנו וגם ‘זכינו’ לשמוע כמה ביטויים לא נעימים.

ועדיין, לימדנו עליהן זכות ולא הגבנו כלל. הרגשנו שכל הזרקורים מופנים אלינו. כאילו מישהו שם אותנו במרכז הבמה. שתי דתיות עם הילדים הדתיים שלהם…

הדבר היחיד שאמרתי לחברתי הוא, שמאור פניו של האדם כל כך חשוב, לכן צריך לחייך ולהאיר לסביבה! לא לצעוק על הילדים ליד כולם מכיוון שמסתכלים עלינו. (וגם אם לא מסתכלים צעקות הן לא הדרך לחנך, אלא דברי חכמים בנחת נשמעים. אך בכל זאת, גם את התוכחה לא עושים בצורה שיכולה לבזות ולהביך את הילד).

האמת היא, שלא רק בגינה מסתכלים עלינו כל הזמן. אבל מי אני בכלל שאשפוט? הרי רק לא מזמן, לצערי, גם אני הייתי מסתכלת ואומרת את אותו הדבר: "הדתיים האלה"… היום, ברוך השם, זכיתי להיות "אחת מהם", ואם שואלים אותי אם אני דתייה או חרדית או כל דבר אחר, אני עונה בפשטות שאני בכלל לא דתייה, אלא מנסה מאוד לחזור בתשובה בכל יום ויום על ידי ההתבודדות.

הגעתי להתבודדות של אותו יום והבנתי שלא צריך להיות פרופסור גדול כדי להבין מה היה המסר של השם. הוא בפירוש אמר לי להפסיק לדבר! שמירת הלשון היא דבר כל כך חשוב. נכון שבאותו רגע היה לי נוח להמשיך לדבר עם חברה שלי ולא באמת רציתי להבין את המסר, אך ברגע שזה נגרר למצב לא נעים, אז מן הסתם (או שלא) נהפוך לשליליים בעיני אנשים, ולא לחיוביים שמחים ומאירים את הסביבה. תובנה זו אומרת דרשני גדול מאוד.

זה מה שקיבלתי בחשבון הנפש שעשיתי עם השם יתברך. אך עדיין לא קיבלתי את התובנות על כמה חשובה אותה מעלת השכחה עליה מדבר רבינו, רבי נחמן מברסלב, שהיא לא רק בין אדם למקום אלא גם בין אדם לחברו, ובפרט בימים אלה – שלושת השבועות, כשי"ז בתמוז אמנם מאחורינו אבל תשעה באב לפנינו. ולא רק, אלא שאנחנו עם אחד! עם ישראל! עם יחיד ומיוחד!

כמה כואב לחיות עם תוויות. הרי כולנו בני אדם ולכל אחד יש את החבילה שלו, את הניסיונות והעומס הרגשי איתם הוא מתמודד, שלא פעם צפים במקומות לא רצויים. בקשת סליחה היא דבר גדול מאוד בין אדם למקום, קל וחומר בין אדם לחברו. אבל זה לא רק לבקש סליחה אלא לא לשמור בלב ובעיקר לשכוח. זה חלק גדול מאוד מהעניין.

כשם שאנחנו צריכים לשכוח את העבר על מנת להתקדם בעבודת השם שלנו, כך אנחנו צריכים לשכוח כדי להתקדם באהבת-חינם בינינו.

אומרת לנו הגמרא: "תנא דבי רבי ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה" (ברכות ג ע"א).

ודאי עשה תשובה!

נקודה חשובה זו אנחנו יכולים, ודי בקלות, למצוא בכל תחומי חיינו – עם הבעל, עם הבוס, עם הגננת, עם השכנים ואפילו עם עצמנו.

בכל רגע נתון אנו עומדים בפני אינספור ניסיונות אחד עם השני, והאמת, שאם היינו חיים באמונה שהכל מאת השם, לא היינו מגיעים בכלל למחשבות ומעשים לא טובים כלפי הסובבים אותנו, כי אנחנו חיים בידיעה שהכל מאת השם. והשאר? רק מקל, כפי שמסביר זאת היטב הרב שלום ארוש שליט"א בספרו "בגן האמונה".

אבל אם, חס ושלום, קרה מקרה – יש לשכוח! כך אומר לנו רבי נחמן, ולהתחיל התחלה חדשה. כי רק כך נוכל לקיים את דבריו, את אותה תורה שהוא ציווה ללכת איתה – תורה רפ"ב הנקראת גם "תורת אזמרה":

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה".

כאן אנו מגיעים לפלא הגדול שמגלה לנו רבינו: לא צריך להיות דרשנים גדולים או מרצים בסמינרים כדי לחזק אנשים ולעוררם לתשובה. רבי נחמן נותן לנו דרך פשוטה יותר: על ידי מחשבה טובה ודיבור טוב יש לנו את הכוח להשיב בתשובה! וזה לא בשמים. כל אחד יכול לעשות את זה! כולנו יכולים להיות מזכי הרבים ולקרב אנשים אל האמונה ולדרך התשובה בלי מאמץ. בלי למצוא תחבולות ודרכים ולחשוב איך עושים את זה. כל מה שצריך לעשות הוא רק למצוא נקודה טובה!

נקודה. זה הכל.

אם נסלח, אם נשכח ונחפש נקודות טובות, אין לי ספק שבאמת נוכל לחיות בגן עדן אחד עם השני, ויהיה שונה ככל שיהיה, וגם להחיש את הגאולה!

אהבת חינם, כבר אמרתי?