מוח בפול ווליום

יום אחד התעוררתי בתחושה
של כאב מסוג אחר, כאילו חונה לי
טרקטור על הראש. זה לא היה
בדיוק כאב, אלא תחושה שהמוח
עובד בפול ווליום…

בתקופת הבגרויות של כיתה י"ב נתקפתי כמה פעמים בכאבי ראש נוראים שלא חוויתי מעולם. הרגשתי כאילו שסורקים את ראשי במחטים. הכאב היה עצום ושיתק אותי לגמרי.

יום אחד התעוררתי בבוקר בתחושה של כאב ראש מסוג אחר. הרגשתי שחונה לי טרקטור על הראש. זה לא היה בדיוק כאב, אלא תחושה שהמוח עובד עכשיו חזק מאוד, בפול ווליום.

התחושה הזו ליוותה אותי במשך כיומיים. רוב הדברים שקרו לי באותו זמן נמחקו, אבל מספר דברים אני עדיין זוכרת.

הגעתי לבית הספר וראיתי את כל הנשמות של האנשים סביבי. המראה היה נורא עצוב. רובם נראו כבויים משהו. מכל תנודה הכי קטנה שמישהו היה עושה, היה יוצא ‘פלאש’ חזק, והיו מגלים לי למה דווקא הוא בחר להזיז את היד באופן הזה. בהרמת יד אחת יצאו כל כך הרבה פלאשים והסברים – שנקלטו בחלקיק שנייה. העין שלי הייתה כמו מצלמה. בכל מקום שהייתי מסתכלת, ולא משנה על מה: פרח, עץ, אדם, מה שלא יהיה, היה מאיר השורש הרוחני של הדבר.

העולם מצד אחד היה נראה מושלם, הכל היה קשור אחד לשני. הרגשתי כנשמה מהצד שמתבוננת בנעשה סביבי, הרגשתי תחושת צער נוראית כשראיתי אנשים שלגמרי לא מחוברים למהות הרוחנית שלהם. אני זוכרת נער אחד שהיה עסוק רוב הזמן בעישון סמים. הסתכלתי עליו והנשמה שלו נראתה כל כך כבויה, כאילו שאין שום קשר בין הגוף הזה לנשמה העלובה הזו.

אפיזודה נוספת שזכורה לי מאותה חוויה: שני ילדים רבו אחד עם השני, הרימו קול וידיים, ואילו הנשמות שלהן צעקו אחת אל השנייה "אני אוהב אותך… אני אוהב אותך…"

העולם היה נראה חי ונושם. מצד שני הרגשתי שאנחנו כל כך גסים לעומת העדינות המופלאה שהאירה במוחי.

צלצול. אני הולכת לכיוון מבנה בית הספר ורואה על הקיר באותיות קידוש לבנה אדומות ענקיות "לחזור בתשובה". ברגע הזה נפלה לי ההבנה שאני שלי ולא איזו נשמה מהצד. ומהם כל המראות הללו?! נבהלתי והתחלתי להתבלבל ולבכות. הסתובבתי במסדרון בית הספר, כשאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, בוכה וצוחקת. ניגשתי למורה לחשבון שהיה חבר’מן ואמרתי לו:

"אני לא יודעת מה קורה לי, אני רואה נשמות".

"כנראה שתצטרכי להגיע לטיפול באברבנאל…" אמר וחייך.

ברחתי ממנו והמשכתי לחפש מישהו שיוכל להבין מה עובר עלי. ניגשתי לחדר המורות. משום מה דווקא שם חשבתי למצוא מרגוע. הייתה שם רק המורה לדרמה. חשבתי לעצמי: היא טיפוס יותר זורם אולי היא תבין. היא באמת ניסתה לעזור. כפי הנראה חשבה שהשתגעתי לגמרי ושאלה אותי שאלות לגמרי מתבקשות כמו "מה את רואה בדיוק?" ועוד. הרגשתי שהשאלות שלה גורמות לי לכאבי הראש הראשונים. לא ידעתי מה לענות לה. זה היה כמו לשאול עיוור מה זה עץ. הראיה הרוחנית הייתה כל כך חזקה ואמיתית, ממש באופן של ראיה, אבל לא יכולתי להסביר, לא הבנתי בעצמי. ברחתי גם ממנה.

לאחר סיום בית הספר הלכתי לחברתי נאדין. סיפרתי לה בכמה מילים ובבכי מה שעובר עלי. היא חיבקה אותי ובכתה אתי.

לאחר זמן מה נשארתי ללא אורות, גשמית כבתחילה.

החוויה הייתה חזקה מאוד. כמעט שלא דיברתי על זה בכלל. זה הפחיד אותי. הרגשתי שלחזור בתשובה זה לא רק לקיים מצוות, אלא בעיקר להיות בן אדם טוב יותר. התחלתי ללבוש בגדים צנועים ולעבוד יותר על מידת הסבלנות.

כך החלה ראשית דרכי בתשובה.

* * *
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – mailto:odedm@neto.net.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)