בשדי יער עמוד 133-134
הגן היומי בשדי יער, עמוד 133-134: עוֹד מוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁמִּי שֶׁעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כָּל יוֹם, אֵין עָלָיו שׁוּם דִּין, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה...
בשדי יער – בגן התפילה וההתבודדות עמוד 133-134
עוֹד מוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, שֶׁמִּי שֶׁעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כָּל יוֹם, אֵין עָלָיו שׁוּם דִּין, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה. וְכֵן מוּבָא בְּסִפְרֵי קֹדֶשׁ רַבִּים, בְּעִנְיָן מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל, הֱוֵי מְחַשֵּׁב שְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, וּשְׂכַר מִצְוָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת בְּכָל עִנְיָנָיו, מַה יּוֹצֵא לוֹ מִכָּל דָּבָר וְכֵיצַד צָרִיךְ לִנְהֹג בְּכָל חַיָּיו, בְּרוּחָנִיּוּת וּבְגַשְׁמִיּוּת, וְכֵן מוּבָא בְּשֵׁם הרה”ח הָרַב לֵוִי יִצְחָק בֶּנְדֵּר זַצַּ”ל זְקַן בְּרֶסְלַב, שֶׁקָּרָא לַהִתְבּוֹדְדוּת: “שָׁעָה שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת”, וְהָיָה אוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לָאָדָם יִשּׁוּב הַדַּעַת עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט בַּחַיִּים, כֵּיצַד יִנְהַג עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְכֵיצַד יְנַצֵּל אֶת זְמַנּוֹ, וְכֵיצַד יִתְפַּלֵּל וִיבָרֵךְ וְכוּ’ וְכוּ’.
כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ נִכְלָלִים בְּחֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הָאָדָם, וְצָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּכָל יוֹם חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, וִיסַפֵּר לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶה עָשָׂה מֵהַהִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל יוֹם הָאֶתְמוֹל וְעַד לְרֶגַע זֶה, וִיפָרֵט כָּל דָּבָר וְיַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אִם טוֹב עָשָׂה אִם רַע, וְאִם הַטּוֹב הוּא טוֹב מַסְפִּיק אוֹ צָרִיךְ שִׁפּוּר, וְיִתְוַדֶּה עַל כָּל פְּגָם, חֵטְא אוֹ עָווֹן שֶׁעָשָׂה כְּנֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְיִתְחָרֵט וִיקַבֵּל עַל עַצְמוֹ קַבָּלָה לֶעָתִיד, וְאִם יוֹדֵעַ שֶׁחוֹטֵא אוֹ פּוֹגֵם בְּאֵיזֶה דָּבָר שֶׁכְּבָר רָגִיל בּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּנּוֹת בּוֹ תֵּכֶף וּמִיָּד, יְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲבֹד עַל הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ, דְּהַיְנוּ לִלְמֹד וּלְהִתְפַּלֵּל לְהִשְׁתַּנּוֹת בְּדָבָר זֶה.
כָּאָמוּר לְעֵיל, זְמַן חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הוּא הַזְּמַן לְהוֹדוֹת עַל כָּל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שֶׁזִּכָּה אוֹתוֹ הַבּוֹרֵא לַעֲשׂוֹת בַּיּוֹם הַחוֹלֵף, וִיפָרֵט הֵיטֵב כָּל חֶסֶד וּזְכוּת שֶׁנָּתַן לוֹ הַבּוֹרֵא, אִם זֶה בְּרוּחָנִיּוּת: מִצְווֹת שֶׁזָּכָה לַעֲשׂוֹת, דְּבָרִים שֶׁהִצְלִיחַ לְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וְכַד’, וְאִם בְּגַשְׁמִיּוּת: הֲנָאוֹת וְהַרְחָבוֹת שֶׁהִרְחִיב לוֹ הַבּוֹרֵא וְהֵיטִיב לוֹ וְכוּ’.
וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה קַמְצָן וְחַסְכָן בְּמִלִּים, אֶלָּא יַכְבִּיר בְּמִלּוֹת שֶׁבַח וְהוֹדָאָה, וִיפָרֵט הֵיטֵב אֶת הוֹדָאָתוֹ, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כַּמָּה ה’ טוֹב וּמֵיטִיב, וְזֶה יוֹעִיל לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ בְּלֹא עַצְבוּת וּרְדִיפָה עַצְמִית וּבְלֹא תַּרְעֹמֶת עַל ה’.
עַל הַחֵלֶק הַזֶּה שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וּתְשׁוּבָה עַל הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אֵין לְדַלֵּג בְּשׁוּם יוֹם, כּוֹלֵל שַׁבָּתוֹת וְחַגִּים, וְכָךְ יִזְכֶּה לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁבָּת הִיא זְמַן שֶׁל עֹנֶג וְשִׂמְחָה, וְעִקַּר הַהִתְבּוֹדְדוּת בְּשַׁבָּת צְרִיכָה לִסְבֹּב סְבִיב הַהוֹדָאָה וְהַשֶּׁבַח לַה’, זֶהוּ רַק לְמִי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כָּל יוֹם, שֶׁאָז אֵין מִן הָרָאוּי שֶׁיַּעֲסֹק דַּוְקָא בְּשַׁבָּת בִּתְשׁוּבָה וְלֹא בְּהוֹדָיָה וְשֶׁבַח. אֲבָל מִי שֶׁרָגִיל בְּחֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ כָּל יוֹם, בְּוַדַּאי קָשֶׁה בְּעֵינָיו שֶׁיַּעֲבֹר עָלָיו אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בְּלִי שֶׁיַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ, שֶׁהֲרֵי הוּא רָגִיל “לְנַקּוֹת” כָּל יוֹם מִימֵי חַיָּיו, וּמַה יַּעֲשֶׂה עִם הַשַּׁבָּתוֹת וְהַחַגִּים? וְכִי הוּא לֹא עוֹשֶׂה בָּהֶם עֲבֵרוֹת וְנִכְשָׁל בְּמַה שֶּׁנִּכְשָׁל?
וּמֵאַחַר וּמוּבָא בַּפּוֹסְקִים, שֶׁאָדָם שֶׁזֶּה עֹנֶג לוֹ לִבְכּוֹת, מֻתָּר לוֹ לִבְכּוֹת בְּשַׁבָּת, וְכִלְשׁוֹן הָרַמָּ”א (או”ח סִימָן רפח סְעִי’ ב’): “מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֹנֶג אִם יִבְכֶּה כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ הַצַּעַר מִלִּבּוֹ, מֻתָּר לִבְכּוֹת בְּשַׁבָּת”. אִם כֵּן, כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁזֶּה עֹנֶג לוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְתַקֵּן אֶת מַעֲשָׂיו, בְּוַדַּאי מֻתָּר לוֹ וְהוּא אַף חַיָּב לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּשַׁבָּת. וַאֲפִלּוּ אִם עַל יְדֵי שֶׁיִּתְוַדֶּה עַל עֲווֹנוֹתָיו בְּשַׁבָּת וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עֲלֵיהֶם, הוּא יִבְכֶּה, סוֹף סוֹף, הוּא יָסִיר אֶת הַיָּגוֹן מִתּוֹךְ לִבּוֹ וְיִהְיֶה לוֹ עֹנֶג מִזֶּה.
וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן (פ’ טו) שֶׁאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְ”שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ” וְשָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו: וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ מָתַי יָמוּת? אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לָכֵן יָשׁוּב הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה. נִמְצֵאנוּ לְמֵדִים מִמִּדְרָשׁ זֶה, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּכָל יוֹם תְּשׁוּבָה, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ מָתַי יָמוּת, וּבְוַדַּאי שַׁבָּת הִיא גַּם בִּכְלַל הַיָּמִים, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם יָמוּת לְמָחֳרָתוֹ חַ”ו. לָכֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁל חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ וִדּוּי וּתְשׁוּבָה בְּכָל יוֹם וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת.
וּבִפְרָט שֶׁשַּׁבָּת זֶהוּ זְמַן הַיּוֹתֵר גָּבוֹהַּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל (בְּרָכוֹת לא.) “כָּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית בְּשַׁבָּת קוֹרְעִין לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה”, וְכֵן מוּבָא, שֶׁשַּׁבָּת זֶה אוֹתִיּוֹת תָּשׁוּב לְשׁוֹן תְּשׁוּבָה. לָכֵן, אַף שֶׁבְּוַדַּאי צְרִיכִים לָשִׂים דָּגֵשׁ בְּשַׁבָּת עַל הוֹדָיָה וְשֶׁבַח בְּהִתְבּוֹדְדוּת, עַל כָּל פָּנִים לֹא יְוַתֵּר עַל חֵלֶק הַתְּשׁוּבָה, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור