הכל צפוי והרשות נתונה

אנחנו מתלבטים מתי ועם מי נתחתן,
באיזה מקצוע נעסוק, משקיעים מאמצים,
רצים ומשתדלים, אבל נשאלת השאלה:
למה להתאמץ אם הכל כתוב בשמים?
 
 
במשנה (אבות פרק ג) אומר רבי עקיבא: הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נידון והכל לפי רוב המעשה.
 
משנה זו נוגעת בשאלה מופלאה שאין לשכלנו האנושי יכולת לבררה על בורייה – שאלת הבחירה. מורכבות השאלה נמצאת בתוך המשנה:
 
מצד אחד – הקב"ה צופה בנו ויודע את כל מה שהיה הווה ויהיה. שום דבר לא מפתיע אותו, הוא יודע בדיוק מה נעשה ברגע הבא, עם מי נתחתן, במה נעסוק, כמה ילדים יהיו לנו, כיצד תהיה פרנסתנו, אם נהיה צדיקים או רשעים. שום דבר לא חדש ומפתיע בהיכלו.
 
ומצד שני, "הכל לפי רוב המעשה" – הכל תלוי בנו. בכל רגע ורגע אנחנו חורצים את גורלנו לחיים או למוות על ידי מעשינו, מחשבותינו דיבורינו ורצונותינו. רק אם נבחר בטוב ברגע הזה, או אז ברגע הבא נכלול את עצמנו עם חלק החיים, וחלילה אם נבחר ברע – כי ברגע הבא יהיה חלקנו עם עולמות הטומאה.
 
לעיתים אנחנו מתלבטים כל כך לגבי שידוך מסוים. שוברים את ראשנו ורצים לרבנים לשאול שאלה שתוציא אותנו מן הספק. כל כך מתאמצים לא לטעות כאשר כבר בשמים כתוב עם מי אנחנו אמורים להתחתן. או שאנחנו עוסקים ברפואות כדי לזכות לזרע של קיימא, כאשר מן השמים יתנו לנו רק מה שירצו.
 
יתירה מזו, כבר קבוע בשמים אם נהיה צדיקים או רשעים. אם כן, למה עומדים תלויים אנחנו בכל רגע בין פתחו של גן עדן לפתחו של גיהינום? כל מעשה יכריע אותנו לכאן או לכאן לאלתר לחיים, או חלילה למיתה, השם יצילנו, וכל השמים ושמי השמים עומדים וצופים בנו בנשימה עצורה – מה נבחר.
 
מצד אחד נשאלת השאלה – למה לנו להתאמץ? ממילא כבר הכל כתוב בשמים ומה שבורא העולם כבר קבע עבורנו הוא שיהיה.
 
ומצד שני – והרי הכל תלוי בבחירה שלנו ו"לפי רוב המעשה" שנעשה. נעשה את המעשה המדויק והנכון באותה צומת דרכים של חיינו – נזכה לרוב אור וברכה, וחלילה אם  נבחר בכיוון שאינו מדויק לאמת – כי אז נאלץ לשלם על כך מחיר של בלבול הדרך.
 
התשובה לסוגיה זו היא: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרככם דרכי" (ישעיה נה). רק בכוחו של בורא עולם לחבר את ההפכים ולהפכם לאחד. מצידו של הבורא האינסופי פרושה המפה כולה מתחילתה של הבריאה ועד סופה, מעל לזמן, טעם ודעת. חלקו של הבורא במשנה המובאת הוא – הכל צפוי – הוא צופה ומביט מתחילת העולם ועד סופו. אך מבחינתנו אנו החלקיים והסופיים – אנו אוחזים בחלק של "הרשות נתונה". מחובתנו לעשות את כל המאמצים לברור לנו את הדרך הנכונה, לשפר את מעשינו, מחשבותינו, דיבורינו ורצונותינו בכל רגע ורגע. להשביחם ולבקש עליהם עזרה ממרום, בתקווה שנזכה להגיע אל המטרה המיוחלת וה"צפויה" עבורנו לטובה.
 
עלינו לעמול בהשתדלות ובתפילה על מנת שנזכה לפגוש בסוף מסע חיינו את ה"צפוי" לו ייחלנו כל חיינו, ושלא נפגוש חלילה בסופו של המסע "צפוי" שלא אליו ייחלנו.
 
מכאן שחלקנו במשנה הוא "הרשות נתונה" כי "הכל לפי רוב המעשה", וכן "כי אדם לעמל יולד" (איוב), וחלקו של הבורא הוא לצפות על מעשינו ממעל ולאסוף אותנו חזרה לארמונו, שם הוא יושב וממתין לנו מן הרגע בו ברא את עולמו.
 
פן נוסף ומעמיק יותר של ביאור הדברים הוא: למרות שהרשות נתונה בידינו לשנות את חיינו בכל רגע לשביל הטוב והמואר יותר על פי רוב היגיעה, הכיסופים והתפילה, ובכל זאת, אין בידינו "להכריח" את הבורא לקיים את רצונותינו וציפיותינו. גם אם שיפרנו מעשינו וחזרנו בתשובה, אנחנו לא יכולים לגשת לבורא עולם ולומר: "עשינו את שלנו עכשיו עליך לפרוע את חובך ו'לכסות את הצ'ק'. עכשיו מחובתך לתת לנו בני חיי ומזוני" (בנים חיים ופרנסה). לא לכך התכוונה המשנה, אלא – למרות שיגענו ועמלנו ואת חלקנו קיימנו אנחנו אף פעם לא אדונים לגורלנו. יודע תעלומות אשר צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו הוא לבדו מחליט ברוב טובו – כמאמר המשנה "בטוב העולם נידון" – מה ראוי ושייך עבורנו, ומה לא. רק הוא יודע למי לתת מה ומתי, וכאמור, "לא מחשבותיי מחשבותיכם".
 
לעיתים, אף אם נראות הנהגותיו של הבורא מפתיעות ומבלבלות, עלינו להיאזר בכוח האמונה שיש בורא ומנהיג, אשר בטוב הוא דן את העולם. מצד אחד אנחנו מחויבים לעשות את חלקנו בהשתדלות, אך רק הוא לבדו יודע כיצד לשלם שכר בעת הנכונה ובאופן הנכון והמדויק ביותר ברוב רחמיו. כי רק בורא העולם צופה על כל התמונה כולה ורק הוא בטובו יודע מה באמת טוב עבורנו, ומה רק נראה טוב בעיני הבשר המוגבלות שלנו.
 
שנזכה לחיים מלאי ברכות ונמצא בדרכנו "מתנות" רבות ונרגיש את טובן על פי מוגבלות הבנתנו, אמן.