לא יורדת מהרכבת

יש מקרים שבהם לא צריך לקבל מכות,
או לחוות חוויות קשות בתוך כפר ערבי,
כדי לצעוק 'הצילו'. לפעמים מדובר באהבה
ונתינה ממש בתוך הבית. לי זה קרה
אבל לא הסכמתי לרדת מהרכבת. רציתי
להמשיך בכל הכוח ולתקן את שקלקלתי.
 
 
את הסיפור הבא שלחה למערכת שלנו אחת הגולשות. היא ביקשה להישאר אנונימית, אולם סיפורה הוא סיפור אמיתי ובו היא מעבירה מסר עצום. כאב, ייסורים והמון בכי היו מנת חלקה באותה תקופה. לקרוא ולהפנים.
 
* * *
 
אחת המכות הקשות שעם ישראל סובל מהן היא ההתבוללות. אני כותבת לכם מעומק ליבי, מניסיון שעברתי על בשרי.
 
יש מקרים שבהם לא צריך לקבל מכות, השפלות, צעקות, או לחוות חוויות קשות בתוך כפר ערבי סגור כדי לצעוק "שמע ישראל" – הצילו!!!
 
למה? כי אותו כפר ערבי יכול להיות הבית המוגן שלנו בעיר היהודית, במדינה היהודית שלנו. המצוקה שאדם חש בבית כזה היא לא השפלות והמכות, אלא את ההיפך המוחלט – אהבה, נתינה, הבנת קשר אסור בין יהודי/ה לגוי/ה, ואותה צעקת "שמע ישראל" – הצילני, שתגיע מתוך הכאב של הנתק מהמורשת והמסורת, מהתורה. אותו רגע שביר, מעין חלון הזדמנויות מצומצם בו הנשמה מתעוררת ומבינה את פשר המעשה, את משמעות הריחוק.
 
אם אתם שואלים אותי, הייתי אומרת שהתבוללות זה בתוכנו, בלב שלנו, הרבה לפני שזה מגיע למעשה של קשר רומנטי אסור. כי זה מתחיל במוסיקה של זמרים לא יהודים שאנו שומעים, צפייה בסרטים, סדרות, אכילת מאכלים לא כשרים – כמובן לפי צו השעה של המטבח הקולינרי התורן, קונים בגדים לא לנו עם מותגים לא לנו, בקיצור, חו"ל זה כאן. לא סתם תיקנו חז"ל הלכות שכל מטרתן להגן עלינו, לשמור עלינו ולהבדיל אותנו מן הגויים – יין נסך, פת עכו"ם, חלב נוכרי, בישול גויים וכו', כדי שלא תיווצר קרבה לבבית בין היהודי ובין הגוי.
 
בעולם המודרני של היום ההבדלים הגשמיים מטושטשים מאוד, דמוקרטיה ושוויון זכויות הם שם המשחק. הרבה תינוקות שבויים יש בנמצא, כאלה שאפילו לא יודעים ומודעים לכך שיש גם הבדלים רוחניים, ועד כמה הם עמוקים.
 
הכסף, המעמד והכוח הפכו לשחקנים הראשיים, אנחנו קורסים תחת עול הפרנסה, הבית והחיים בכלל… ולא נותנים את דעתנו למה שקורה איתנו, סביבנו ועם ילדינו. הילדים שלנו, הנשמות הקדושות שלנו מתבוללות בין אם זה בחלומות/שאיפות/מחשבות על כסף, בגד אופנתי, מה הייתי רוצה להיות כשאהיה גדול (אפילו שכבר גדלתי), באיזו מסעדה יוקרתית נאכל – הכל על פי תכתיבי החברה המודרנית.
 
ומחשבה מולידה מעשה…
 
את מרבית חיי, למעט התיכון, חונכתי בבתי ספר דתיים, כך שבסיס היה לי, רק ששכחתי אותו עם הזמן. כשסיימתי את לימודיי בתיכון הצימאון לרוחניות גבר, אבל לא ידעתי על קיומם של שיעורי תורה, ובכלל, איפה אני צריכה לחפש מזון לנשמה שלי. הדרך הפשוטה והכי מוכרת להשגת המזון הייתה ההליכה לקניון, לחנות ספרים רגילה בה חיפשתי את מדור "הרוחניות" המדומה, אפשר לומר שכמעט את כל ספרי העידן החדש רכשתי, קראתי, ובסוף חייכתי. אבל אף אחד מהם לא הרווה את הצימאון הזה, גם לא התקרב לזה.
 
תקופת החיפושים הובילה אותי להיכרות עם ג. מי שהפך לחבר טוב ואיתו הרגשתי חיבור מדהים, רק שהיה מכשול אחד – הוא לא יהודי. ידעתי שזהו קשר אסור, אבל באותו גיל, עם השקפת העולם שלי אז, כשהכל נראה לגיטימי – אדם הוא אדם, כולנו בני אדם שיצר בורא אחד, אז מה זה משנה אם הוא יהודי או לא?
 
מטבע הדברים, קמו מתנגדים לקשר אבל אף אחד לא הסביר את הבעייתיות בקשר כזה, כלומר ברמות הרוחניות. אבל אותי זה לא עניין, וויתרתי על הכל – כסף, לימודים אקדמאיים, והכי כואב – הקשר עם אבי ומשפחתו (הוריי גרושים).
 
בעין בשרית רגילה, אדם נראה אדם – יש לו גוף, אף, פעה, עיניים, אוזניים… אבל בעיניים חלביות – בעיני האמונה, לכל אדם יש נשמה. ולנו כיהודים יש נשמה גבוהה, ואילו לגויים יש נשמה עם תיקון ותפקיד אחר לגמרי. וכן, יש משמעות עמוקה לכל הזיווג הלא תקין הזה, דבר שלא ידעתי.
 
בגיל 20 נישאנו בחו"ל בנישואים אזרחיים עם כל התפאורה שרק היצר הרע יודע לארגן, וחזרנו לגור בארץ. כעבור שנה גיליתי שאני בהריון ופתאום התחלתי להרגיש את נפלאות הבריאה המתחוללות אצלי בגוף. כל אישה תדע לספר שחוויית הלידה, גם אם היא לא אישה מאמינה, היא דבר פלא ונס שרק בורא עולם יכול לחולל בעצמו. תשעה חודשים מתוקים עברו ונולד לנו בן. את הברית ערכנו באולם אבל אבי הבן לא יכל לקחת חלק בברית. הוא עמד בצד ובכה, הרגיש זר ולא שייך, אך ליבו בער בתוכו. חודש עבר ואת פדיון הבן לא יכולנו לערוך, שכן אין אבא יהודי שיכול לפדות את הילד. בנקודה זו התחלתי להרגיש את ההחמצה והריחוק מהיהדות.
 
עברו עוד כמה חודשים ואז בעלי זרק עלי את הפצצה: "אני רוצה להתגייר" הוא אמר לי. הייתי בהלם. ניסיתי להוריד אותו מהרעיון בטענה שהם יכריחו אותי לחזור בתשובה, וללבוש חצאית זה לא בדיוק מה שאני רוצה. ללא תמיכה מצידי הוא זנח את הרעיון "המטורף". אבל בורא עולם, שרואה ושומע הכל, הבטיח לאותן נשמות "לבל יידח ממנו נידח", וברגע שליבו בער להשם יתברך – הוא התחיל לצעוד אל היהדות.
 
ג. הוא אדם נפלא עם מידות טובות ואהבת ישראל מאוד גדולה. תמיד אמרתי שאומרים שהאישה היא המראה של הבעל, אבל אני עושה לו עוול. הוא אדם עם סבלנות, לא כועס ותמיד נכון לעזור לכל מי שרק אפשר. ההיפך הגמור ממני.
 
כשהייתי בחודש השביעי להריוני השני אימי נפטרה בפתאומיות. ההלם היה גדול לכל המשפחה. היינו שבורים. ג., שאימי הייתה כאמא בשבילו לכל דבר, עזר בכל מה שאפשר. בכל ימי השבעה הוא רץ אחרי רבנים ונתן צדקות לעילוי נשמתה של אימי. הגיש, פינה, ניקה ותמך. המשפחה המורחבת ראתה במו עיניה שמדובר באדם טוב, אבל תמיד הסתכלו על הקשר הזה בכאב – ג. לא יהודי…
 
כידוע, "סוף אדם למיתה", ואומר החכם באדם שלמה המלך ע"ה בספרו קהלת: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". ראיתי את זה במו עיניי כשישבתי שבעה. אחי אמר את הקדיש ואני חשבתי בליבי – מי יעשה את זה בשבילי? מה יהיה עם נשמתי? הרי אמרו חז"ל: "לאדם שלושה חברים בחייו: ממונו, בני משפחתו ומעשיו הטובים. הראשון עוזבו ביום פטירתו – זה ממונו. בני משפחתו מלווים אותו עד הקבר". אז מי הולך איתו הלאה לעולמות העליונים? "אלו מעשיו הטובים".
 
ממון, בני משפחה ומעשים טובים – כמה שזה עמוק!
 
תודה רבה להשם, תאוות ממון אין לי, אך מה יהיה על בני משפחתי? אימי נפטרה וראיתי מהו הגרעין האמיתי של המשפחה. כי משפחה, זה אבא, אמא וילדים, וברגע שההורים הולכים לעולמם, מי נשאר? הילדים. אם לא נשאיר ילדים טובים, יראי שמים, בעולם הזה, שיוכלו להעיד ולעזור לנו בעולמות עליונים – לא תהיה לנו זכות בעולם הבא. וההחלטה לא איחרה מלהישמע בקול רם: אני צריכה לשפר את הגרעין המשפחתי שעשיתי והרסתי במו ידיי.
 
אמא השאירה לי צוואה מיוחדת: את הספר בגן האמונה של הרב שלום ארוש. הספר היה מונח על השידה שלה. קראתי אותו בצימאון והתחלתי להבין היכן אני מונחת, באיזה גיהינום אני חיה. הנפש שלי התייסרה, אבל כמו שכולנו יודעים "אין ייסורים ללא עוון". מצד שני חיפשתי נחמה, ואז בא המשפט שזוהי מציאות השם, שהרי שום דבר לא קורה ללא רצון השם. אבל זה בעצם עיוות של המציאות. הבנתי שהדבר הנכון לעשות הוא תשובה. וזה כולל וידוי, חרטה, בקשת סליחה וקבלה לעתיד.
 
תשובה – הכרת החטא ועזיבתו. אני מתחרטת ורוצה לעשות תשובה, אבל יש לי בעיה עם עזיבת החטא – החטא הוא אדם בעל מידות טובות וחבילה של שני ילדים, בית ומשכנתא.
 
קבלה לעתיד – ברור שאני לא אעשה את הטעות הזאת שוב, לעולם. רק שכאן בא הקונפליקט האמיתי והייסורים שלי לידי ביטוי.
 
הייתה זו תקופה מלאה בבלבולים, מכיוון שפניתי לכל מיני יועצים בעניין והמצב הנפשי שלי רק החמיר. הם ציירו לי גיהינום מפואר שם בשמים בגלל מעשיי, ואמרו לי שאני חייבת לעזוב את החטא בכל מחיר, דבר שלא היה בכוחותיי לעשות. עליתי לקברה של אימי ואמרתי לה בבכי שאני אעשה מה שהשם רוצה, אבל שרק יראה לי את הדרך. אם הוא רוצה שאני אהיה גרושה עם שני ילדים, לבד ללא תמיכה, ללא גב כלכלי – אני מוכנה לעשות את זה, כי אני רוצה לחזור בתשובה. ומצד שני, אני לא יודעת איך ואם השם רוצה בכלל שבעלי יתגייר. ואם כן, אז שיראה לנו את הדרך.
 
השיחות עם בורא עולם התחילו (היום אני יודעת שקוראים לזה התבודדות, אחד הדברים העיקריים והיסודיים במשנתו של רבי נחמן מברסלב). שלושה ימים של ייסורים, ללא מנוחה, שתייה או אוכל בהם התפללתי להשם ואמרתי לו: "בורא עולם יקר שלי, אני מכה על החטא. רק אתה מסוגל להפוך את הקערה על פיה. אני ממשילה את המצב בו אני נמצאת לטביעה במצולות עם שרשראות שכובלות אותי, אני טובעת, אני לא נושמת, ואני יודעת שאני צריכה לעלות מעל פני המים אם אתיר את השרשראות הכובלות. אבל במקרה שלי אני לא יכולה, הן יקרות לי. אבא יקר, רק אתה יכול להעלות אותי מעל פני המים, רק אתה יכול לעשות את הנס הזה…" בקשה שלא נתפסת בשכל, אבל אמונה היא מעל השכל, ועם ישראל הוא מעל המזל, השכל, הטבע ומה לא! המשכתי לדבר עם בורא עולם ואמרתי לו: "אמרת לנו 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם כפתחו של אולם', אז בורא עולם היקר, אני פותחת פתח מאוד גדול, הרבה יותר גדול מחוד של מחט. תעזור לי". הבטחתי לו שקבלתו של בעלי תהיה קבלתי: קבלתו – קבלתי!
 
כל מה שקורה לנו בחיים הוא מציאות השם, וכל מה שקורה הוא לטובה. ואם כך, אסור לי ליפול לעצבות. שמתי את כל מבטחי והאמונה שלי בבורא עולם כי "אימי ואבי עזבוני וה' אספני". האמנתי בכל כוחי שהשם יעזור לי.
 
אחרי בכיות ותחינות פתחתי שוב את הספר בגן האמונה. הכל התחיל בגלל הספר הזה. מי כתב אותו? חיפשתי ומצאתי את שם הרב שחיבר אותו. אז גמלה בליבי ההחלטה ללכת אליו ולקבל ממנו את התשובה של השם. ידעתי והאמנתי שמה שהוא יאמר לי זה רצון השם. התפללתי על זה. אמרתי להשם שאני מוכנה להכל ושאת התשובה יגלגל בפה של הרב. באותה תקופה עדיין לא הכרתי את הרב שלום ארוש שליט"א, אבל הספר הזה היה סיבה מספיק טובה להבין את משחק החיים. והגיע הזמן לשנות מהלך.
 
אחרי שהרב שמע את הסיפור, הוא אמר שג. רוצה להתגייר מרצונו, לכן נוכל להקים בית כשר ונאמן בישראל. באותה רגע הבנתי דבר נוסף: יש אמת, אבל יש גם אמת לאמיתה. אמת – שהייתי צריכה לעזוב אותו, אבל האמת לאמיתה – שהנשמה שלו הייתה צריכה לחזור לעם ישראל. ענן שחור עבר ממני, אבן ירדה לי מהלב והייתי מוכנה לעשות הכל כדי שהתהליך יצליח. הכל היה בהשגחה הפרטית של השם. נרשמו לסמינר שמטפל בזוגות מעורבים הרוצים לחזור לחיק היהדות. ג. התחיל ללמוד עם רב יהדות, ואני התחלתי להתחזק בשמירת השבת, בצניעות וכדומה.
 
הכל היה בהדרגה ובאהבה גדולה לבורא עולם. בזמן הזה היו לנו ניסיונות גדולים. אני הרגשתי שהניסיון שלי הוא אם השם אוהב אותי, שהרי "חטאתי לנגדי תמיד". אבל התחזקתי באמונה, אחזתי בה חזק. שיננתי את דבריו של רבי נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן"! השם איתי בכל מצב. כך, הפכתי לתלמידה של הרב שלום ארוש. הגעתי לכל שיעור באזור מגוריי, שמעתי את הדיסקים, רכשתי ספרים וחוברות שלו, שתיתי בצמא גדול את דבריו. השיא היה כשנסעתי לאומן לפני שנתיים, לציונו של רבי נחמן מברסלב, לקבל ישועה.
 
תהליך הגיור, כידוע, לוקח זמן רב. אין לו זמן מוגדר משום שצריך לדעת ולדקדק בכל המצוות, אבל מאוד רציתי להיות אחריו ועל הצד הטוב ביותר, רציתי את זה כדי שנוכל לחיות בשלמות.
 
באומן, עשיתי פדיון נפש ולאחר מכן פתחתי את הספר "ליקוטי תפילות". "במקרה" (אין מקרה, יש רק מה'!) הספר נפתח בתפילה ק"ד שהתחילה בפסוק: "פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו. פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. אך אלוקים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה. תרננה שפתיי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית". בתפילה זו דובר על משה רבינו שהתפלל על הנידחים והרחוקים מהאמונה, ומסר נפשו לקרבם, לבטל את הכפירות והמינות מן העולם ולהעלות משמד לרצון, ולעשות גרים ובעלי תשובה הרבה בעולם.
 
קיבלתי את התשובה, את המסר מהשם בזכות רבינו המתקן את נשמות עם ישראל, שתיקן את נזקי העבר שלי. עשיתי וידוי על ציונו והרגשתי שהתנקיתי ופתחתי דף חדש. האמנתי שרבי נחמן 'מקצר' הליכים והוא יוכל לעזור למשפחתי ולי. הבטחתי לרבי נחמן שאחזור עם כיסוי ראש כבת מלך אמיתית להודות לו.
 
תוך שנה מאז חזרתי מאומן, בעלי סיים את לימודי הגיור שבסך הכל ערכו שנה וחצי, אבל היו מאוד אינטנסיביים. הייתי עדה ממש למעמד הר סיני. הוא טבל במקווה וקיבל את עול התורה והמצוות. כעבור מספר ימים זכינו לעמוד מתחת לחופה ולזכות לקידושין כדת משה וישראל.
 
לאורך כל התהליך היו הרבה ניסיונות של אמונה, והיריעה תקצר מלהכיל אותם, אבל על כולם התגברתי בזכות התפילה וההתבודדות מעומק הלב, וכך הצלחתי לנצח את כל הדמיונות, ותמיד ראיתי את השם לנגדי תמיד, לא אדם ולא ניסיון. בורא עולם רחום וחנון, ואין כמוהו. הוא נתן לי הזדמנות לתקן את מה שקלקלתי. ולא רק, הוא נותן לכל אדם אפשרות לעשות תשובה ומטווה לו את הדרך. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראו באמת"! ואני שואלת אותו: אבא, איך אוכל לגמול לך?
 
התשובה לשאלה ברורה: לשמור ולקיים את תורתו.
 
היום, ברוך השם, אנו משפחה שומרת תורה ומצוות. הילדים לומדים במסגרות דתיות.
 
מה שקרה לנו הוא נס, למרות שחז"ל אומרים לנו שאין לסמוך על הנס. לא כל אחת שמגיעה לקשר כזה (וכדאי לחשוב טוב טוב ולהתרחק מקשר כזה כמו מאש, לא תמיד הסוף הוא 'הפי אנד'), כי לא בטוח שגם אני הייתי זוכה. אי אפשר לדעת איזו זכות אבות עמדה לי ואיזו תפילה פעלה כדי להוציא אותי מהמעמקים בהם הייתי. מההתנסות שלי, אני מתפללת ומתחננת לבורא עולם שזה לא יקרה לאף אחת/אחד!
 
השם יתברך הבדיל אותנו מכל העמים, ולא בכדי. מסופר על צדיק מאנשי שלומנו שנפל לעצבות ולא הצליח להביא את עצמו לידי שמחה, עד שנזכר בדבר שלכאורה נראה פשוט ותמיד, בברכה אותה אנו מברכים בכל בוקר: "ברוך שלא עשני גוי".
 
יהי רצון שכולנו נתאחד ונעזוב את המחלוקות המיותרות, שנבין את המשמעות האמיתית שלשמה אנחנו נמצאים כאן, בעולם הזה, ונזכה להקים בתים כשרים ונאמנים בישראל.