הצרכן הקטן וגלגל התעשייה

יש משהו שגורם לאורות בשוק התעשייה
והמסחר לא לכבות. הוא משגע מליארדי
אנשים, מרים לשמים גורדי שחקים שמאיימים
על כדור הארץ להיראות כמו קיפוד. הצרכן
הקטן וגלגל התעשייה.
 
 
שאלתם פעם את עצמכם מהו סוג המנוע שמניע את גלגלי האקשן התעשייתי? כלומר, איזה כוח אנרגטי אדיר הוא שמפעיל את ההתרחשויות המסחריות שלא מפסיקות לרחוש? בעצם, מי מדבר על מנוע, זו אמורה להיות טורבינה, כור אטומי.
 
תחשבו על המשהו הזה שגורם לאורות בשוק התעשייה והמסחר לא לכבות. משגע מיליארדי אנשים, מוליד רבבות בתי עסק חדשים בכל שבוע. מעביד מיליוני פועלים כל יום. מניע אוניות משא בים, מרים לשמים גורדי שחקים שמאיימים לגרום לכדור הארץ להיראות כמו קיפוד. תחשבו על המנוע התזזיתי הזה שמזרים אנדרלין שוצף של רעיונות ייצור חדשניים במוחותיהם היגעים של מלחיני ההמצאות בשוק התעשייה. על הצורך הבלתי נדלה שמוביל את אותם אנשים לערוך סיבוב קניות נוסף כל חצי יום. מאחורי המרוץ המטורף שכולנו נוטלים בו חלק פעיל, מסתתר מן הסתם מנוע, יצרן אנרגיה מקסים.
 
הצרכן הקטן
 
אין ספק שאת גלגל התעשייה מניע הצרכן הקטן. מובן מאליו, שהצרכן הקטן יוצר את תנועת הגלגל מתוך צורך קטן. הוא זקוק למשהו, ואת המשהו הזה הוא מחפש נואשות. מישהו חכם מבחין, מבין, ויודע שמכאן ממש ניתן להניב שטרות. הצורך הקטן שגרם לצרכן לחפש מוצר שעדיין לא קיים, מוביל את היצרן להביא לעולם עוד מוצר איכות מיותר. אבל החלק המדהים מתחיל בשלב הבא: כשהצרכן הקטן מוצא את מוצר חלומותיו, בזה הרגע נולד בבטנו הצורך הבא, זה שיגרום לו להתייחס ברצינות מסוכנת למודעת פרסום מרעישה ולרכוש את שסתום התשוקה שיוביל אותו אל הצורך המוחלט הבא, שיגרום שיתחשק לו עוד משהו קטנטן…
 
זה הסיפור בקיצור, צורך מוליד צורך ובאופק הזה אין אף פעם תחושה של שביעה. אם נתבונן מעט על האוכלוסייה שסביב, נגלה שהציבור כולו אחוז במין תזזית. אנשים משוטטים ברחובות מורעבים. ממש כך. חנויות המזון רק הולכות ומתרבות, וכמה שמספר החנויות עולה, כך מתרבה אוכלוסיית הקונים. הרחובות עמוסים בחנויות יותר מאנשים. באורח פלא בתי העסק כולם מלאים תמיד בצרכנים. הציבור לוטש עיניים לחלונות הראווה ברעבתנות של יליד גיטאות שדוף. זו המציאות.
 
שובע או גירוי
 
בהגדרתה המקורית, אכילה נועדה להביא שביעה. אדם אוכל על מנת לשבוע. ההתייחסות המודרנית לאכילה הובילה את התחום הקולינרי למקום אחר לגמרי. מסעדות וקיוסקים משתמשים יותר באמצעי גירוי מאשר במוצרי שובע. צורת ההגשה, המתכונים והריחות, כל אלה ממוקדים יותר ביצירת גירויי רעב. 'נעשה הכל כדי שלעולם לא תהיה שבע'.
 
כך גם בשוק הממון, בתעשייה ובמסחר. הרעב הוא המנוע שרוחש ומניע את גלגלי התעסוקה והמסחר. רעב תמידי, עמוק ונעדר תחתית.
 
חוסר שביעה הוא גדר תאווה. לאכול זה טוב. לעשות כסף – כמעט חובה. העיסוקים הללו הם צורת חיים תקינה. החלק התאוותני מתעורר ברגע שהמעשה המסוים איננו מוביל לשביעה. תאווה היא תשוקה נעדרת סיפוק. גירוי תמידי. לאכול כדי שיתחשק עוד, זוהי תאוות אכילה.
 
שובע – קדושה
 
"צדיק אוכל לשובע נפשו" – ההגדרה למהותו של צדיק היא שביעה. "בטן רשעים תחסר" – רשע יהיה תמיד רעב, חסר לו, בא לו, מתחשמק לו. לצדיק יש סיפוק: "איזהו עשיר – השמח בחלקו". השמחה והסיפוק בחלק שלי, לא משנה כמה ומה, רק החלק שלי הפרטי, זוהי שביעה. זוהי גם קדושה. להיות קדוש זה להסתפק.
 
הסיבה לכך שרשע איננו מסוגל לבוא על סיפוקו היא, משום שהוא איננו מחפש שובע, הוא מעוניין בגירוי, בתאווה, לא בשביעה. סיפוק יכול להיווצר רק מתוך הסתפקות במועט. ההתרכזות וההתמקדות בחלק שלי האישי. מתוך ידיעה שרק זה שייך לי וממילא אינני מעוניין בשום דבר אחר. זוהי קדושה.
 
אדם שבע חש גם ישוב הדעת, שלווה. טוב לו עם עצמו. מצוין לו היכן שהוא. הרעב גורם לחוסר שלווה, תשוקה נעדרת תחתית עלולה להטריף את הדעת. ואל המצב הזה בדיוק מאיים הרחוב המערבי להוביל אותנו. הגירויים האינסופיים שמרצדים מכל קרן רחוב נועדו רק לעורר בנו צורך, להזכיר לנו את כל מה שאין לנו. לשכנע את תת-המודע שהסיפוק נמצא בכל מה שמעבר לתחומינו.
 
הטעות הטראגית שלנו היא, שאת השובע אנו מבקשים למצוא במעגל הרחוק יותר. אם אין כסף, נעבוד יותר. אם אין אוכל, נחפש רחוק יותר. אם אין סיפוק, הוא נמצא מן הסתם בבית של השכן. הדמיון הזה גורם לנו לחפש את הסיפוק והשובע בכל מקום אחר, חוץ מהמקום בו הוא יושב וממתין שנבחין כבר קיומו. הסיפוק שלנו מצוי בדיוק במקום בו אנו יושבים, מורעבים ומעונים. משתוקקים לקורטוב של סיפוק ושמחת חיים. במקום הזה מצויה גם השלווה האבודה.
 
לשבות כדי לשבוע
 
יש דברים שניתנים להשגה רק מתוך שביתה. הרמת ידיים, הרפייה. התרגלנו לעבוד, וזה טוב. הסתגלנו להתייגע, וזה נפלא. אולם, את המשכורת, כלומר את הסיפוק והשובע, נקבל רק ברגע בו נרים ידיים למעלה, נרפה שרירים מתוך אמונה. רק אז תשרה עלינו שלווה, רק אז יבוא השובע.
 
רופאים יודעים להסביר היום את תופעת האכילה המופרזת, ככשל בהעברת מסרים מהקיבה למוח. כשאוכלים מהר מדי, הקיבה לא מספיקה לשדר תחושת שביעה למוח. כך, בעוד מערכת העיכול 'מפוצצת' ממשיך המוח לשדר רעב, והשיניים לטחון בלי סוף. רעב, אם כן, הוא תוצאה של עבודה ללא הפסקה. כשנעצור לרגע ונניח למסרים לעבור, נגלה שאיננו רעבים.
 
תופעת הרעב היא משל. בפועל כל חוסר שקט מקורו בסיבה הזו. אנו שקועים יותר מדי בחיפושי אושר ושלווה, והחיפוש האינטנסיבי לא מניח לנו להגיע אף פעם לתוצאה.
 
אנו מצווים "ששת ימי תעשה מלכתך". העבודה והיגיעה בעולם הזה היא מצווה. "אדם לעמל יולד" – כל הישג בעולם החומר חייב לעבור דרך מסלול יגיעה כלשהו. כך גם לגבי עבודת האדמה – "שש שנים תזרע שדרך", אבל "ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ". העבודה היא חובה ומצווה, המנוחה תביא את התוצאה.
 
בני אדם חוששים ממנוחה כמו ממוות. יש בנו פחד סמוי מהעדר תעסוקה, מהרגע בו נשב ולא נעשה מאומה. משום שהרמת ידיים והיסמכות על אמונה, מחייבת אותנו לגלות ולהכיר שאיננו עושים הכל. אנחנו יגעים, מזיעים ועובדים, אבל את התוצאה יכול לקבוע רק מי שאמר והיה העולם. שביעה וסיפוק, זה כבר עניין לאמונה. רק השם יתברך יכול להעניק לנו שובע ושמחה. וכדי שזה יקרה, מוכרחים לפנות עבורו את השטח.
 
העבודה חיונית לקיום העולם והאדם. שום תוצאה חיובית היא לא תוכל ליצור בלי שנעצור פעם בשבוע, ונכניס את העמל שלנו לכלי של אמונה. העצירה והשביתה של שבת, מחזירה את כוחות הנפש שלנו אל 'בסיס האם', אל האמונה והביטחון. במקום הזה מקבלים הכוחות כולם התחדשות והתרעננות.