כת הסימנים

בכל רגע נתון נערכת בתת המודע
שלנו הצלבת מידע. מחפשים בנרות
סימנים ואותות ל'מה הולך לקרות?' כת
הסימנים, אפופת המסתורין ועטורת אגדות
עתיקות, שבמקום כלשהו גם הריאליים
שבינינו משתייכים אליה.
 
 
כולנו, וגם הריאליים שבנינו, במקום כלשהו משתייכים כמאמינים אדוקים, לכת עתיקה ואפופת הילת מסתורין, 'דת האותות והסימנים'. אגדות עתיקות ועתירות דרמה, אימה, ומוסר השכל, מלוות את הדת הקשישה הממשיכה ועושה גם היום רבבות נפשות לשורותיה. על ברכי האמונה הטפלה הזו גדלנו, את אגדות האימה שמענו וגם שיננו הלאה לבנינו.
 
קשישי העדה, המאמינים הפרימיטיביים של הדורות הקדומים, יסדו את הכת על עקרונות הזויים ומעוררי תימהון. הם קבעו הגדרות מעוררות גיחוך בנוגע לתחזית העתיד השחור והוורוד. חתולים שחורים, פת שנופלת מהיד באופן פתאומי, או צבי שצץ לפתע וחצה את הדרך. תסמינים שכאלו עוררו דאגה של ממש בחוגי המאמינים במאות הקדומות. בתקופתנו לבשה דת הסימנים פנים הרבה יותר סימפטיות והגיוניות.
 
בספר הכללים כתוב לאמור: 'אם היום התחיל ברגל שמאל, הוא רק ימשיך לדעוך עד סופו האיום'. 'כשאתה חש מדוכדך, אות ברור מן השמים שאין חפצים בך'. ועוד פנינה באותה הרוח: 'מצב רוח הוא כלי מידה להגדרת המצב וחיזוי העתיד'.
 
את הכללים הללו שמתעדכנים כל העת, אנו חברי הדת מכבדים נורא. בכל רגע נתון נערכת בתת המודע שלנו הצלבת מידע. מחפשים בנרות סימנים ואותות, מה הולך לקרות, טוב או רע, רצוי או לא. לפני שניגש לעסק נגשש נואשות בניסיון לדלות עוד אי אלו סימנים ורמזים. מערכות היחסים החברתית המשפחתית והאישית שלנו, מושתתות על סימנים מבשרי טובות או רעות.
 
מפלט מחוץ לאטמוספרה
 
כבני אדם החיים במציאות מלחיצה ושרירותית, יש בנו דחף לבקש מוצא בחלקה המיסטי של המציאות, קצת מעבר לרדיוס החומרי המוחלט והברור. גם אתיאיסט מוצהר מאמין בכל ליבו באמונה טפלה כלשהי, למשל, בחשבון הבנק או ברופא המשפחה שלו. האמונה היא צורך בסיסי, ולכל אחד מאיתנו יש אחוזים ניכרים ממנה. השאלה הגדולה היא – היכן אנו מפקידים את האמון?
 
כפי שאמרנו, אמון הוא חלק חיוני במרכיבי הנפש. כל יצור חייב לתת את אמונו במשהו ובמישהו. להיסמך על כוח גדול ממנו, להיתלות בו ולחוש בטוח. כשמושא האמונה הוא אשליה, המצב עגום ביותר. אנשים רבים איבדו את כל נכסיהם כשנתנו אמון בדמות כוזבת ובלתי ישרה. אנשים רבים עוד יותר איבדו את אושרם ואת תקוותם, כשתלו את תקוות חייהם באמונות טפלות וכוחות מדומים של ישויות שקריות בעלי אינטרסים פסולים.
 
הצורך הבסיסי הזה, שבמקורו הוא חיובי לגמרי, הוא שדוחף אותנו לבקש תמיד סימנים ואותות. ויש כאן מרכיב נוסף. הרצון האובססיבי לחזות את העתיד. מין חוסר שקט פנימי שלא מניח לנו לחיות את הווה, רק להציץ תמיד קדימה, אל מעבר לקיר העכשוויוּת. מכאן נולדים כל הכללים המוסכמים. תחושות הבטן ופרפורי המעיים. השחור בעיניים והעקצוץ באוזניים. כמה שהדבר אינדיווידואלי, במקום כלשהו כולנו מייחסים רצינות מוגזמת למצבי רוח משתנים ותחושות עמומות שמקורן בהפרעות צדדיות שאינן נוגעות במאומה לגוף הדבר.
 
התוצאה הרסנית. הרבה דברים טובים נתקעים סתם כך בגלל שלא היה לנו מצב רוח. גרוע יותר, הרבה יוזמות ברוכות אינן מתקדמות רק בגלל שנדמה היה לנו שזה לא ילך. מי אמר? אף אחד. זו רק העליבות הפנימית שמיירטת לנו כל רצון אמיץ. ויש גם את המצב החמור של ניתוקים במערכות יחסים בין אנושיים. אף קצת 'עקום' של חבר בשעת בוקר מוקדמת, שיחת טלפון תמציתית מדי עם עמית לעבודה, ברכת לילה טוב עייפה מצד בן הזוג – עלולים להפוך לפלונטר רציני בהמשכיות הקשר. 'נדמה לי שהוא לא מחבב אותי'. 'אני כמעט בטוח במאת האחוזים שהיא לועגת לי'. 'אני יכולה להישבע בכל הקדוש והיקר שהוא לא סומך עלי'… ועד כהנה וכהנה. כך זה בין אנשים, וכך בדיוק גם מול השם. אם משהו התנהל לא כפי שהיה מתאים לנו, כנראה בורא עולם כועס עלינו. ואם התפללנו ועדיין לא ממש נושענו, בטוח שלא מעוניינים לשמוע אותנו. ואין ספק שאם עד היום לא זזו עניינים בתחום רגיש כלשהו, הם גם לא יזוזו עד יומנו האחרון.
 
'עובדה, זה קרה גם להם…'
 
הסימנים הללו יש מאחוריהם מימד נוסף, איום מכל דבר אחר. מין גושפנקא של וודאות. 'זה קרה גם לההוא' – ראיה מוחצת. השכן הוסיף חדר, מישהו קינא בו, עשה עין הרע ונהיה לו בלגאן נורא. אם קרה לו מדוע שלי לא יקרה? ויש את הזוועה הזו של ממדי ההסתברות. בכל יום מתרחשים תאונות ואסונות, תמיד מעורבים בהם אנשים. במציאות לכל אחד חייב לקרות משהו לא טוב, גם לצדיקים, מי יודע מה יקרה לי, השם ירחם… כאן, שימו לב! נוטלת חלק קריטי האמונה. כאילו שהיא מחייבת אותנו להיות מפוחדים כי לכולם זה בסוף יקרה.
 
הגרוע מכל ממתין למאמין המבועת בתוך אירועי העבר, במקרים קשים שאירעו סביבו, ובסיפורי אימה שנשמעו על אוזניו. החלק הנכון כאן הוא העובדה שאף אחד בעולם איננו מאובטח. כולנו חיים ומתקיימים על נס, אף אחד לא יכול להיות בטוח, ולכל אחד הכל עלול לקרות. השאלה היהודית היא – מה הידיעה הזו גורמת לנו לחוש ולעשות?
 
סימנים כאמצעי, לא כמטרה
 
וכאן בדיוק הסיפור שלנו מתחיל. בכת הסימנים והאותות, הסימנים מבשרי הטובות והרעות הם עצמם העניין כולו. הם האליל הרחום או האכזר, תלוי לפי העניין. את האליל הזה עובדים, אליו סוגדים, ממנו יראים ואותו מנסים בכל דרך לרצות ולפייס.
 
האמונה הקדושה שלנו, לעומת זאת, דורשת מאיתנו לפקוח עיניים, להבחין, לשים לב למתרחש, ללמוד מהעבר וממה שאירע לזולת. אבל בשום אופן לא להפוך את הסימנים בעצמם למציאות. הסימנים הם איתותים שמימיים. קריאות מאת השם, כיווני דרך ורמזים, כמו תמרורים על אם הדרך.
 
כך תזהו סימנים נכונים
 
ניתן לסווג 'סימנים' כאותות נכונים נושאי מסר אמיתי, או פרי דמיון שאין כלום מאחוריו לפי התוצאה. סימנים מאת השם יובילו תמיד לכיוון חיובי. תחושות של ריחוק ודחייה הם פרי הדמיון המזוכיסטי. האדם נוטה לשנוא את עצמו, מהסיבה הזו קורה לא אחת שאנו מדמים לשמוע במשפט סתמי שנאמר לנו באקראי, רמז לעלבון או כוונה לפגוע. באופן הזה אנחנו עלולים 'לשתול' רמזים של ריחוק שכוונו אלינו כביכול מלמעלה. וזה קורה המון.
 
אז כדאי לרענן כמה מושגים. בגן ילדים מקובל שבני שלוש ארבע וחמש 'עושים פרצופים', מוציאים לשון, לועגים ומבזים בקריצת עין ובאצבעות משתלחות. מבוגרים עלולים גם כן להתכוון לפגוע ברמז או בפירוש. את בורא עולם, לעומת זאת, לא נוכל לחשוד בכיוון הזה. אסור לנו להעתיק את הקטנוניות האנושית ולהלביש אותה על מערכת היחסים שלנו עם בורא עולם. צעד ראשון באמונה הוא ההכרה שאהבת השם אלינו איננה תלויה בדבר, ושכל כוונתו יתברך היא רק להיטיב עימנו.
 
בורא עולם מרמז לנו, ועוד איך. אבל הרמזים הללו הם חיוביים, רק חיוביים. אלו עלולים להיות איתותים כואבים, מדגדגים, אולי אפילו צורמים. אבל אם לא הבנו את הקוד הפנימי הנושא את מסר הקרבה והחיבה, הרמז לא פגע לנו בשום רובד פנימי, וחבל.  
 
כת הסימנים והאותות, כדרכן של כיתות אפלות, משתלטת על המוח בעזרת איומים ומחשבות אובססיביות – 'אם תעשה כך, יקרה לך כך'. 'אם לא תבצע פעולה X, תתממש תחזית Y'. האיום הוא כלי נפלא להלך אימים על הנפש לגרום לה לחתום קבע בקבוצה מסוימת. אל הקבוצות הללו משתייכים כל בני אנוש כמעט בלי יוצא דופן. אל קבוצות המאמינים בסימני הריחוק והדחייה.
 
הדרך להיחלץ מאותן כיתות היא להתחיל לחפש רמזים נכונים בסביבה. להתחיל להפנים שרמז אלוקי חייב לשאת מסר חיובי של חיבה והתקרבות. כשמחפשים מוצאים המון כאלו בשטח. תנסו!