בגן החכמה עמודים 171-172

תִּהְיֶה חָזָק

וְהִנֵּה, מִתְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל הַתָּם אָנוּ רוֹאִים, שֶׁהַתָּם הָיָה חַיָּב לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד הַקֻּשִׁיּוֹת שֶׁהָיוּ לְאִשְׁתּוֹ עַל שִׂמְחָתוֹ, וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לִבְנֵי אָדָם עַל הַהוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַתְּמִימוּת, הֵן בֶּאֱמֶת מְסֻכָּנוֹת לוֹ, כִּי הוּא יָכוֹל לִפֹּל עַל יָדָן מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת. לָכֵן הוּא חַיָּב לְהָשִׁיב בְּדִבּוּרִים שֶׁל אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַפִּילוּ אוֹתוֹ, וְהָעִקָּר שֶׁיְּחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ בַּשֵּׂכֶל הַזֶּה: “זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי”, כְּלוֹמַר: אֵין שׁוּם הַשְׁוָאָה בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, וְכָל אֶחָד הוּא מַעֲשֶׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַחִזּוּק הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ, וְזֶה מַכְנִיס אֶת הָאָדָם לַמַּסְלוּל הַנָּכוֹן, לְהַתְחִיל בֶּאֱמֶת לְחַפֵּשׂ אֶת הַחֵלֶק שֶׁלּוֹ, וְאֶת הַשְּׁלִיחוּת הַפְּרָטִית שֶׁלּוֹ בָּעוֹלָם בְּלִי שׁוּם הַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים.

וּמַה שֶׁאָנוּ רוֹאִים בַּמַּעֲשֶׂה, שֶׁכַּאֲשֶׁר אִשְׁתּוֹ שֶׁל הַתָּם הִתְקִיפָה אוֹתוֹ, הוּא עָנָה לָהּ: זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי, זֶה רַק בִּגְלַל שֶׁהִיא עוֹרְרָה אֶת הַנְּקֻדָּה הַזּוֹ שֶׁל הַהַשְׁוָאָה לַאֲחֵרִים. אֲבָל אִלּוּ הִיא לֹא הָיְתָה מְדַבֶּרֶת עַל זֶה, הוּא לֹא הָיָה חוֹשֵׁב עַל זֶה לְרֶגַע, כִּי הוּא לֹא הָיָה מִסְתַּכֵּל בִּכְלָל מָה עוֹשִׂים הָאֲחֵרִים.

לֹא לְהִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים

הַהַתְחָלָה שֶׁל כָּל הָאֱמוּנָה בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, זֶה הָעִנְיָן שֶׁל “זֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ וְזֶה מַעֲשֶׂה שֶׁלִּי”. כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁמִּתְּחִלַּת הַבְּרִיאָה וְעַד הַיּוֹם, וְהָלְאָה עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, לֹא הָיָה וְלֹא הֹוֶה וְלֹא יִהְיֶה כָּזֶה דָּבָר, שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אוֹתוֹ מַסְלוּל. אֶלָּא עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֶשְׁנָהּ הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית מְדֻיֶּקֶת, וּלְכָל אָדָם יֵשׁ אֶת הַמַּסְלוּל הַמְיֻחָד שֶׁלּוֹ וְאֶת הַשְּׁלִיחוּת הָאִישִׁית שֶׁלּוֹ, וְאֶת הַדְּבָרִים הַמְסֻיָּמִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לְתַקֵּן. לָכֵן עַל פִּי הָאֱמוּנָה לֹא שַׁיָּךְ בִּכְלָל לְהִסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים. וּמִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל אֲחֵרִים הוּא חַי בִּכְפִירָה קָשָׁה וּבְדִמְיוֹן גָּמוּר וּבְחֹשֶׁךְ נוֹרָא.

כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא שַׁיֶּכֶת קִנְאָה בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁכְּבָר הֵבֵאנוּ בְּשֵׁם הגר”י לְוִינְשְׁטֵיין בְּסִפְרוֹ “אוֹר יְחֶזְקֵאל”, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בַּיְסוֹד הַמּוּבָא בָּרַמְבָּ”ם: “שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים, וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים” – מִיָּד מִתְבַּטְּלוֹת מִמֶּנּוּ כָּל הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת שֶׁל הַקִּנְאָה וְהָעַיִן הָרָעָה וכד’.

לָכֵן, גַּם מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: “קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה”, אֵין כַּוָּנָתָם לַקִּנְאָה הַנְּמוּכָה וְהַשְּׁפֵלָה, שֶׁמִּתְמַרְמֵר בְּלִבּוֹ בִּרְאוֹתוֹ אֶת הַצְלָחָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. אֶלָּא כַּוָּנָתָם לְעִנְיָן אַחֵר לְגַמְרֵי, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאֶחָד רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַצְלִיחַ לִלְמֹד בְּהַתְמָדָה אוֹ לִפְעֹל בִּתְפִלָּתוֹ, זֶה מַרְאֶה לוֹ שֶׁזֶּה בְּגֶדֶר הָאֶפְשָׁרִי, וְהוּא מִתְחַזֵּק מִכָּךְ וּמִתְעוֹרֵר לְהַאֲמִין בְּעַצְמוֹ, וּמִתְעוֹרֵר לְרָצוֹן חָזָק יוֹתֵר, לִפְעֹל וְלַעֲשׂוֹת גַּם הוּא – אֲבָל דַּוְקָא בַּתְּחוּם שֶׁשַּׁיָּךְ לוֹ וּלְפִי הַשְּׁלִיחוּת שֶׁלּוֹ, וְלֹא בְּצוּרָה שֶׁל חִקּוּי חֲבֵרוֹ כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, וּבְוַדַּאי הוּא שָׂמֵחַ בַּהַצְלָחָה שֶׁל חֲבֵרוֹ, כִּי הֲרֵי הַצְלָחָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ מִתְרַחֶשֶׁת עַל מַסְלוּל אַחֵר וְשׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין מִשֶּׁלּוֹ, וְלֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהַהַצְלָחָה שֶׁל חֲבֵרוֹ לֹא מַפְרִיעָה לוֹ, אֶלָּא הִיא מְשַׁמַּחַת אוֹתוֹ, וּבְוַדַּאי הִיא בֶּאֱמֶת טוֹבָה גַּם בִּשְׁבִילוֹ, כִּי כָּל הַצְלָחָה אֲמִתִּית מוֹסִיפָה לְשִׁפּוּר הָעוֹלָם, וְסוֹפָהּ לְהוֹעִיל גַּם לוֹ. לָכֵן בְּאוֹתָהּ “קִנְאַת הַסּוֹפְרִים”, אֵין שׁוּם תַּחֲרוּת אוֹ שִׂנְאָה חָלִילָה.

אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם

אֶת הַיְסוֹד הַזֶּה, שֶׁלֹּא לְהִסְתַּכֵּל עַל אַף אֶחָד, רַבֵּינוּ לִמֵּד אוֹתָנוּ, בַּהַשְׁמָטוֹת לְלִקּוּטֵי מוהר”ן:

“אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם” (יחזקאל ל”ג), שֶׁאַבְרָהָם עָבַד הַשֵּׁם רַק עַל יְדֵי שֶׁהָיָה אֶחָד, שֶׁחָשַׁב בְּדַעְתּוֹ שֶׁהוּא רַק יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא הִסְתַּכֵּל כְּלָל עַל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁסָּרִים מֵאַחֲרֵי הַשֵּׁם וּמוֹנְעִים אוֹתוֹ, וְלֹא עַל אָבִיו וּשְׁאָר הַמּוֹנְעִים, רַק כְּאִלּוּ הוּא אֶחָד בָּעוֹלָם, וְזֶהוּ: “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם”. וְכֵן כָּל הָרוֹצֶה לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִכָּנֵס כִּי אִם עַל יְדֵי בְּחִינָה זוֹ, שֶׁיַּחֲשֹׁב שֶׁאֵין בָּעוֹלָם כִּי אִם הוּא לְבַדּוֹ יְחִידִי בָּעוֹלָם, וְלֹא יִסְתַּכֵּל עַל שׁוּם אָדָם הַמּוֹנְעוֹ, כְּגוֹן אָבִיו וְאִמּוֹ אוֹ חוֹתְנוֹ וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא, אוֹ הַמְּנִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ מִשְּׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, הַמַּלְעִיגִים וּמַסִּיתִים וּמוֹנְעִים מֵעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יָחוּשׁ וְיִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק יִהְיֶה בִּבְחִינַת: “אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם” – כְּאִלּוּ הוּא יָחִיד בָּעוֹלָם כַּנַּ”ל.