בגן החכמה עמודים 201-202

וְכֵן הוּא בְּכָל חִסָּרוֹן אַחֵר שֶׁיֵּשׁ בְּאֵיזֶה אָדָם, מִי שֶׁמְּזַלְזֵל בּוֹ בִּגְלַל אוֹתוֹ חִסָּרוֹן, מְזַלְזֵל לְמַעֲשֶׂה בַּבּוֹרֵא שֶׁבָּרָא אֶת הָאָדָם הַזֶּה עִם אוֹתוֹ חִסָּרוֹן. וְאַל לָנוּ לִשְׁכֹּחַ שֶׁהַבּוֹרֵא בָּרָא אוֹתוֹ עִם אוֹתוֹ חִסָּרוֹן, כִּי רָאָה שֶׁזּוֹ הַשְּׁלֵמוּת שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁרַק – וְאַךְ וְרַק – עַל יְדֵי הַחִסָּרוֹן זֶה, יוּכַל לְהַגִּיעַ לַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ, וְנִמְצֵאנוּ לְמֵדִים שֶׁאָדָם שֶׁמַּאֲמִין, שֶׁהַכֹּל – הַכֹּל! – בְּהַשְׁגָּחָה מְדֻיֶּקֶת וּמֻשְׁלֶמֶת, הוּא בְּוַדַּאי מְכַבֵּד אֶת כָּל הַבְּרִיּוֹת.

מַכַּת הַדּוֹר

וּבֶאֱמֶת בְּנֵי אָדָם נְגוּעִים מְאֹד מְאֹד בְּמִדָּה רָעָה זוֹ, וּכְמוֹ שֶׁרָאִינוּ, שֶׁאֲפִלּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, נִכְשַׁל בְּזֶה, וְכֵן מוּבָא בַּסֵּפֶר “שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ”, שֶׁגַּם צַדִּיקִים נִכְשָׁלִים לְעִתִּים בְּמִדָּה זוֹ:

רַבִּי יִצְחָק לֵיבּ הָיָה יָדוּעַ לְבַעַל מוֹפֵת גָּדוֹל מְאֹד, עַד שֶׁהָיוּ כָּאֵלּוּ שֶׁאָחֲזוּהוּ לְמָשִׁיחַ, כִּי הָיוּ נִפְקָדוֹת אֶצְלוֹ עֲקָרוֹת וְכוּ’ כִּלְאַחַר יַד, וְהִתְפַּרְסֵם כָּל כַּךְ עַד שֶׁכְּשֶׁהָיָה נוֹסֵעַ לְאֵיזֶה מָקוֹם הָיוּ נוֹסְעִים אַחֲרָיו הֲמוֹן אֲנָשִׁים עִם עֲגָלוֹת. אוּלָם צַדִּיקֵי הַדּוֹר הָיוּ מַשְׁפִּילִים אוֹתוֹ וְנָפַל בְּרוּחוֹ מְאד בִּגְלַל זֶה. נַעֲנָה רַבֵּנוּ זַ”ל וְאָמַר: וְכִי מְלָאכָה הִיא לְהַפִּיל אָדָם? – מְלָאכָה הִיא לְהָרִים אָדָם! ע”כ.

וְזֶה מוּבָן מְאֹד, שֶׁגַּם מְשֻׁגָּע וּנְטוּל שֵׂכֶל, יָכוֹל לִשְׁבֹּר בִּנְיָן שֶׁבָּנוּ אוֹתוֹ בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה. כִּי לַהֲרֹס – זֶה לֹא דָּבָר שֶׁצְּרִיכִים חָכְמָה בִּשְׁבִילוֹ. אֲבָל בִּשְׁבִיל לִבְנוֹת אֵיזֶה דָּבָר – לְזֶה צָרִיךְ חָכְמָה. לָכֵן אוֹתָהּ מִדָּה רָעָה: לִשְׁבֹּר; לְבַזּוֹת; לְצַעֵר וכו’, אֵינָהּ מְעִידָה עַל חָכְמָה כְּלָל. רַק מִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֵיךְ לְהָרִים אֶת הַשֵּׁנִי; לְעוֹדֵד אֶת הַשֵּׁנִי; לִבְנוֹת לוֹ אֶת בִּטְחוֹנוֹ הָעַצְמִי וּלְהָבִיא אוֹתוֹ לְהַצְלָחָה, רַק הוּא נִקְרָא חָכָם.

זֶה דָּבָר שֶׁהַרְבֵּה נִכְשָׁלִים בּוֹ בְּחִנּוּךְ יַלְדֵיהֶם, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מַסִּית אוֹתָם לְבַזּוֹת אֶת הַיֶּלֶד בְּמַטָּרָה לְעוֹרֵר אוֹתוֹ, וְזוֹ הִיא עֲצַת הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי בְּזֶה הֵם שׁוֹבְרִים אֶת רוּחוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד, בִּמְקוֹם לִבְנוֹתָהּ וְלַהֲרִימָהּ.

הַתָּם בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ הָיָה חַלָּשׁ וְאִטִּי וכו’, וְאִם הוּא לֹא הָיָה חָזָק בָּאֱמוּנָה, שֶׁהַשֵּׁם הוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ עִם חֶסְרוֹנוֹת אֵלּוּ, לְטוֹבָתוֹ, הָיוּ בְּוַדַּאי שׁוֹבְרִים אוֹתוֹ עִם הַלַּעַג וְהַלֵּצָנוּת שֶׁעָשׂוּ עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ. כִּי הוּא הֲרֵי לֹא הָיָה מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת טוֹב יוֹתֵר, וְאִם הָיָה מְקַבֵּל אֶת לַעֲגָם, הוּא הָיָה עָלוּל לְהִתְכַּנֵּס לְתוֹךְ עַצְמוֹ, וְלִפֹּל לְעַצְבוּת נוֹרָאָה, וּלְהַגִּיעַ לְשִׂנְאָה כְּלַפֵּי הַשֵּׁם ח”ו, עַל שֶׁקִּפַּח אֶת חֶלְקוֹ כִּבְיָכוֹל וכו’, וּלְהַגִּיעַ לְשֵׁפֶל הַמַּדְרֵגָה.

גַּלְגַּל חוֹזֵר הוּא בָּעוֹלָם

מִדָּה רָעָה זוֹ, לָבוּז לַחַלָּשׁ, בָּאָה מֵהַגַּאֲוָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים, שֶׁתּוֹלִים אֶת הַצְלָחָתָם בְּעַצְמָם. כְּאִלּוּ הֵם בָּרְאוּ אֶת עַצְמָם, וְהֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת עַצְמָם מֻצְלָחִים, וּלְמַעֲשֶׂה, הַשֵּׁם הוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָם חֲזָקִים יוֹתֵר וּמֻצְלָחִים יוֹתֵר. וְעוֹד, מַה בְּכָךְ שֶׁהֵם חֲזָקִים יוֹתֵר אוֹ חֲכָמִים יוֹתֵר וכו’? מִי יוֹדֵעַ אִם הֵם עוֹשִׂים אֶת תַּפְקִידָם? אוּלַי עִם כָּל חָכְמָתָם הֵם בִּכְלָל לֹא בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן?

וּמַה גַּם שֶׁגַּלְגַּל חוֹזֵר הוּא בָּעוֹלָם, וּמִי שֶׁהַחַיּוּת שֶׁלּוֹ בָּאָה מֵהַגַּאֲוָה שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מֵהַשֵּׁנִי, הֲרֵי בְּכָל פַּעַם שֶׁיִּרְאֶה אֲנָשִׁים שֶׁנִּרְאִים טוֹבִים מִמֶּנּוּ, הוּא יִשָּׁבֵר מִזֶּה. כִּי אִם לְפִי דַּעְתּוֹ אוֹתוֹ אָדָם נִכְשָׁל צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁבוּר מִכָּךְ, וְלָכֵן הוּא צוֹחֵק עָלָיו, אֲזַי עַל פִּי אוֹתָהּ הַמִּשְׁוָאָה, גַּם הוּא יִצְטָרֵךְ לִהְיוֹת שָׁבוּר כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְמַצָּב שֶׁהוּא נִכְשָׁל בּוֹ…