בגן החכמה עמודים 229-230

וְזוֹ לְמַעֲשֶׂה הַגַּאֲוָה שֶׁיֵּשׁ בַּיֵּאוּשׁ, שֶׁהָאָדָם לֹא רוֹאֶה שֶׁחֹסֶר הַהַצְלָחָה הוּא רַק קְרִיאָה מֵהַשֵּׁם, שֶׁרוֹצָה לְהַזְכִּיר לָאָדָם שֶׁהוּא לֹא יָכוֹל לְהַצְלִיחַ בִּלְעָדָיו, וְשֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹתוֹ עַל כָּל צַעַד וְשַׁעַל. וּבְכָל כִּשָּׁלוֹן, הַשֵּׁם לְמַעֲשֶׂה קוֹרֵא לָאָדָם וְאוֹמֵר לוֹ: אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַקִּרְבָה שֶׁלְּךָ, וְאֶת הַפְּנִיָּה שֶׁלְּךָ אֵלַי…

נִמְצָא, זֶהוּ הַמֶּסֶר שֶׁל הַשֵּׁם בְּכָל כִּשָּׁלוֹן: תִּתְקָרֵב אֵלַי! אֲבָל הַגַּאַוְתָן נֶעֱלָב וְנִשְׁבָּר מֵהַכִּשָּׁלוֹן. כִּי הֲרֵי הוּא חַי בְּדִמְיוֹן שֶׁהַכֹּל בְּיָדוֹ, וְהוּא לֹא צָרִיךְ אֶת הַשֵּׁם, וְהוּא מֻשְׁלָם, וְעַכְשָׁו שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא לֹא “כָּל כָּךְ” מֻשְׁלָם, הוּא נֶחֱלֶה וְנֶחֱלָשׁ וּמוֹרֶד וּמִתְיָאֵשׁ. אָדָם לֹא מוּכָן לְהַשְׁלִים עִם הָעֻבְדָּה שֶׁכְּשֶׁלֹּא הוֹלֵךְ לוֹ – זֶה כִּי הַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לוֹ. לָכֵן – אוֹ שֶׁהוּא מַאֲשִׁים אֶת עַצְמוֹ וּמַגִּיעַ לְמַסְקָנָה שֶׁהוּא לֹא שָׁוֶה כְּלוּם. אוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁב שֶׁרַק הַפַּעַם לֹא הָלַךְ לוֹ, אֲבָל בַּפַּעַם הַבָּאָה כֵּן יֵלֵךְ לוֹ… וּכְשֶׁשּׁוּב לֹא הוֹלֵךְ לוֹ הוּא מִתְיַסֵּר… נִמְצָא שֶׁכָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁלּוֹ הֵם בִּגְלַל הַכְּפִירָה שֶׁלּוֹ.

וְזֶה דָּבָר שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים טוֹעִים בּוֹ, שֶׁנּוֹטִים לְיַחֵס אֶת מִדַּת הַגַּאֲוָה רַק לְמִי שֶׁמִּתְרַבְרֵב בְּגָלוּי. וּמִי שֶׁהוּא עָצוּב, חוֹשְׁבִים שֶׁהוּא אֵינוֹ גַּאַוְתָן, כִּי הֲרֵי הוּא לֹא מַחֲזִיק מֵעַצְמוֹ כְּלוּם, שֶׁלָּכֵן הוּא עָצוּב… אֲבָל לְמַעֲשֶׂה, זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה. כִּי לֹא רַק הַמִּתְרַבְרֵב הוּא גַּאַוְתָן, אֶלָּא גַּם מִי שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וְיֵאוּשׁ הוּא גַּאַוְתָן בְּאוֹתָהּ מִדָּה. רַק שֶׁהַמִּתְרַבְרֵב, הַדִּמְיוֹן שֶׁלּוֹ עֲדַיִן בְּתֹקֶף, וְנוֹתֵן לוֹ לְהַרְגִּישׁ “עַל הַגֹּבַהּ”, וְהָעַצְבוּת שֶׁלּוֹ לֹא מִתְבַּטֵּאת בְּיֵאוּשׁ רַק בְּחֹסֶר שְׂבִיעוּת רָצוֹן, וְהֶעָצוּב, הוּא פָּשׁוּט כְּבָר אַחֲרֵי יֵאוּשׁ. הָרִאשׁוֹן מִתְעַצְבֵּן לָמָּה הוּא לֹא אֱלֹקִים, וּמַמְשִׁיךְ לְהִלָּחֵם, וְהַשֵּׁנִי גַּם הוּא מִתְעַצְבֵּן בְּתוֹכוֹ לָמָּה הוּא לֹא אֱלֹקִים, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹפֵל לְיֵאוּשׁ – וְזֶה הַכֹּל גַּאֲוָה שֶׁהִיא כְּפִירָה!

וְהָעִקָּר, שֶׁבַּשּׁוּרָה הַתַּחְתּוֹנָה, גַּם הַסּוּג הָרִאשׁוֹן – “הַכּוֹפְרִים הַמִּתְעַקְּשִׁים”, וְגַם הַסּוּג הַשֵּׁנִי –”הַכּוֹפְרִים הַמִּתְיָאֲשִׁים”, מְלֵאִים יִסּוּרִים תָּמִיד…

וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים

הַכְּלָל שֶׁחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ בְּכָל אוֹתָם הַכּוֹפְרִים הַחוֹלִים בְּמַחֲלַת הַחָכְמוֹת, שֶׁהֵם כֻּלָּם מְנַתְּקִים אֶת עַצְמָם מֵהָאֱמוּנָה שֶׁהַכֹּל מֵהַבּוֹרֵא, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם אֱלֹקִים. רַק שֶׁיֵּשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמִּתְיָאֲשִׁים מֵחַיֵּיהֶם בִּרְאוֹתָם שֶׁהֵם לֹא מַצְלִיחִים לִהְיוֹת אֱלֹקִים, וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁמַּמְשִׁיכִים לְהִלָּחֵם עַל הַדִּמְיוֹן הַזֶּה, וּמִי מֵהֵם יוֹתֵר גָּרוּעַ קָשֶׁה לְהַחֲלִיט… וּכְפִי הַנִּרְאֶה, זֶה שֶׁמִּתְיָאֵשׁ הוּא בְּמַצָּב פָּחוֹת גָּרוּעַ, כִּי הוּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לְאֵיזוֹ הַכְנָעָה וּלְחַפֵּשׂ עֶזְרָה, וְלִפְנוֹת לְהַשֵּׁם בַּצַּר לוֹ, וְאִלּוּ הַגַּאַוְתָן הָעַקְשָׁן נִשְׁאָר בְּשֶׁלּוֹ עַד אַחֲרִיתוֹ הַמָּרָה, כְּמוֹ הֶחָכָם בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ.

וּבְשׁוֹנֶה מֵהֶחָכָם, שֶׁהָיָה חוֹלֶה בְּמַחֲלַת הָרְדִיפָה, וְכָל “פִסְפוּס”, הֲכִי קָטָן גָּרַם לוֹ לְיִסּוּרִים גְּדוֹלִים, הַתָּם הוּא הַיָּחִיד שֶׁשָּׂמַח בַּמִּנְעָל שֶׁעָשָׂה… אֲבָל זֶה לֹא הִפְרִיעַ לוֹ. כִּי הַתָּם חַי אֶת הָאֱמוּנָה שֶׁכָּל מַה שֶּׁאָדָם עוֹשֶׂה, זֶה מַה שֶּׁהַשֵּׁם רָצָה שֶׁיַּעֲשֶׂה, וְהַכֹּל הֲכִי טוֹב בִּשְׁבִילוֹ וּמַתְאִים בִּמְדֻיָּק לְפִי הַמַּסְלוּל שֶׁלּוֹ כַּנַּ”ל, וְלָכֵן הוּא נֶהֱנֶה מִמַּעֲשֵׂי יָדָיו.

כָּךְ כָּל אָדָם צָרִיךְ לִלְמֹד מֵהַתָּם, לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, שֶׁהַשֵּׁם הוּא הַקּוֹבֵעַ אֶת הַהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהַנִּבְרָאִים שֶׁלּוֹ, וְהַנִּבְרָא צָרִיךְ רַק לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁהוּא יָכוֹל, וְאַחַר כָּךְ, בְּכָל תּוֹצָאָה שֶׁתִּהְיֶה – לִשְׂמֹחַ וְלֵהָנוֹת. וּבִפְרָט שֶׁגַּם אִם הוּא יִהְיֶה עָצוּב אֶלֶף פְּעָמִים, הוּא לֹא יְשַׁפֵּר בְּזֶה אֶת הַמַּצָּב רַק יַזִּיק לְעַצְמוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

מְכוֹנַת אֱמֶת

וְתֵדַע, שֶׁכָּל אָדָם הָרוֹצֶה לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, הַבּוֹרֵא בּוֹחֵן אוֹתוֹ בַּמִּבְחָן שֶׁל הַתָּם, כַּמּוּבָא בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת (תשובה עו):

הַמַּתְחִיל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹמֵר לוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁחֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ לַעֲבֹד אוֹתִי, אֲבָל מַה הוּא הַבְּטוּחוֹת שֶׁמָּא לְמָחָר תַּעֲזֹב אוֹתִי, אִם כֵּן אֵיךְ אֲקָרֵב אוֹתְךָ בִּשְׁבִיל הָרָצוֹן שֶׁרָצִיתָ, וְאֵיךְ אֲגַלֶּה לְךָ תֵּכֶף דְּבָרִים נִסְתָּרִים, אֶלָּא כֵּן תַּעֲשֶׂה: בִּתְחִלָּה אֱהַב אוֹתִי כָּךְ וְתַעֲשֶׂה מִצְווֹתַי, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַמִּצְוָה, וַעֲבֹד אוֹתִי פָּשׁוּט בְּלֹא חָכְמוֹת, וּכְשֶׁתַּעֲבֹד אוֹתִי כַּמָּה זְמַנִּים, אֲזַי אַאֲמִין לְךָ וַאֲגַלֶּה לְךָ טַעַם וְשֵׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר וַאֲקָרֵב אוֹתְךָ בְּכָל מִינֵי הִתְקָרְבוּת, כִּי הַזְּמַן הָרַב שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתִי מִקֹּדֶם הוּא בְּטוּחוֹת, שֶׁלּא תַּעֲזֹב אוֹתִי (הֵן אֱמֶת).