בגן החכמה עמודים 243-244

מַדּוּעַ הַתָּם מְשַׁנֶּה מֵהַנְהָגָתוֹ? הַאֵין זֶה פְּגָם בִּתְמִימוּתוֹ? מִכָּאן מְבִינִים כֵּיצַד יֵשׁ צַדִּיקִים שֶׁמִּתְפָּאֲרִים בְּמַעֲלָתָם, וּמוֹכִיחִים אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, דָּבָר שֶׁלִּכְאוֹרָה נוֹגֵד אֶת טִבְעָם וְאֶת עַנְוְתָנוּתָם, כִּי בְּוַדַּאי הָיוּ מַעְדִּיפִים לָשֶׁבֶת בַּפִּנָּה שֶׁלָּהֶם וְלַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּצִנְעָה, כְּמוֹ משֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁאָמְנָם הִתְפַּלֵּל בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ עַל עַם יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא רָצָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְהַנְהִיג אוֹתָם, אִם לֹא שֶׁהִכְרִיחַ אוֹתוֹ הַבּוֹרֵא. כִּי כָּל הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים מַכְרִיחִים אוֹתָם מִשָּׁמַיִם לָצֵאת מִגִּדְרָם וּלְהַנְהִיג אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וְכָךְ גַּם הַתָּם, שֶׁכַּאֲשֶׁר נוֹכַח בְּכָךְ שֶׁהֶחָכָם נִמְצָא בְּטָעוּת נוֹרָאִית שֶׁכָּזוֹ, הוּא הָיָה מֻכְרָח לָצֵאת מִגִּדְרוֹ וּלְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ וְאַף לְהִתְפָּאֵר בְּמַעֲלָתוֹ בִּשְׁבִיל לְעוֹרֵר אוֹתוֹ.

כִּי הַתָּם הִבְחִין בַּהַשְׁגָּחָה שֶׁל הַשֵּׁם, שֶׁאֵין זֶה מִקְרֶה שֶׁהֶחָכָם יָבוֹא לָגוּר דַּוְקָא אֶצְלוֹ בַּבַּיִת. הוּא רָאָה בְּבֵרוּר, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא שֶׁסּוֹבֵב בְּהַשְׁגָּחָה פְּרָטִית, שֶׁזֶּה הֶחָכָם, יָבוֹא לְהִתְגּוֹרֵר דַּוְקָא אֶצְלוֹ, שֶׁהוּא כָּל כָּךְ שׁוֹנֶה מִמֶּנּוּ. וּבִתְחִלָּה, בְּרֹב תְּמִימוּתוֹ, חָשַׁב שֶׁהַשֵּׁם סוֹבֵב סִבּוֹת אֵלּוּ בִּשְׁבִילוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁהוּא – הַתָּם – יִלְמַד מֵהֶחָכָם אֵיזֶה דָּבָר. לָכֵן מִתְּחִלָּה הוּא מְאֹד כִּבֵּד אֶת הֶחָכָם וְשִׁמֵּשׁ אוֹתוֹ. אֲבָל עַתָּה שֶׁרָאָה בְּבֵרוּר כָּל כָּךְ, שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁל הֶחָכָם מְעֻוֶּתֶת לַחֲלוּטִין, כִּי רָאָה שֶׁהֶחָכָם, שֶׁלִּכְאוֹרָה יֵשׁ לוֹ אֶת כָּל הַסִּבּוֹת לִהְיוֹת מְרֻצֶּה – הוּא מְדֻכָּא, מְיֹאָשׁ, מְיֻסָּר וכו’, וְאִלּוּ הוּא – הַתָּם – שֶׁלִּכְאוֹרָה יֵשׁ לוֹ אֶת כָּל הַסִּבּוֹת לִהְיוֹת לֹא מְרֻצֶּה – הוּא תָּמִיד בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה. מִכָּאן הוּא הֵבִין שֶׁאַדְּרַבָּה, הַשֵּׁם שָׁלַח אֶת הֶחָכָם אֵלָיו, בִּשְׁבִיל שֶׁהֶחָכָם יִלְמַד מִמֶּנּוּ אֶת תְּמִימוּתוֹ וְלֹא לְהֵפֶךְ, לָכֵן יָצָא מִגִּדְרוֹ וְהוֹכִיחוֹ.

תְּעוּדַת הִצְטַיְּנוּת

הַתָּם גַּם קִבֵּל כָּאן מִשָּׁמַיִם, חִזּוּק לְדַרְכּוֹ, שֶׁרָאָה שֶׁבְּוַדַּאי הַדֶּרֶךְ שֶׁלּוֹ, שֶׁהִיא הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַתְּמִימוּת, הִיא הַדֶּרֶךְ הָאַחַת וְהַיְחִידָה לְהַגִּיעַ לַתַּכְלִית, וְאִלּוּ הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַחָכְמוֹת הִיא כִּשָּׁלוֹן גָּמוּר, שֶׁמּוֹבִילָה לַאֲבַדּוֹן. כִּי רָאָה מוּל עֵינָיו הוֹכָחָה חַיָּה לַגֵּיהִנֹּם שֶׁהַחָכְמוֹת מְבִיאוֹת אֶת הָאָדָם. הַסִּבָּה לְכָךְ שֶׁהַשֵּׁם רָאָה צֹרֶךְ לִשְׁלֹחַ לוֹ אֶת הַחִזּוּק הַזֶּה, הִיא מִשּׁוּם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שׁוֹמְרִים עַל אִזּוּן, וּמֵאַחַר וְהָיוּ לוֹ לַתָּם הַרְבֵּה מְאֹד בִּזְיוֹנוֹת עַל דַּרְכּוֹ וּתְמִימוּתוֹ, לָכֵן, בִּשְׁבִיל הָאִזּוּן שָׁלְחוּ לוֹ גַּם חִזּוּק בִּדְמוּת הֶחָכָם הַמְטֻמְטָם, שֶׁיִּרְאֶה בְּבֵרוּר, אֵיךְ כָּל חָכְמָתוֹ רַק הוֹרִידָה אוֹתוֹ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת.

כִּי הֲלֹא כָּל יְגִיעַת הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הִיא רַק עַל מְנַת לְהַגִּיעַ לְאֹשֶׁר וְשִׂמְחָה. זֶהוּ רְצוֹנוֹ הַטִּבְעִי שֶׁל כָּל אֶחָד. לְמַעֲשֶׂה, הָאֹשֶׁר וְהַשִּׂמְחָה הֵם גַּם הַתְּעוּדָה שֶׁל הָאָדָם לַהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ בַּחַיִּים – אִם הוּא שָׂמֵחַ וּמְאֻשָּׁר, זֶה נִקְרָא שֶׁהִצְלִיחַ בַּחַיִּים. מִמֵּילָא, אִם חָכְמָתוֹ שֶׁל הָאָדָם לֹא מְבִיאָה אוֹתוֹ לְאֹשֶׁר, זוֹ תְּעוּדַת הָעֲנִיּוּת שֶׁלּוֹ, הַמְּעִידָה עַל כָּךְ שֶׁהוּא נִכְשַׁל בְּמִבְחַן הַחַיִּים, וְהַפִּילוֹסוֹפְיָה שֶׁלּוֹ וּתְפִיסַת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ הֵם טָעוּת מֻחְלֶטֶת, מֵאַחַר וְהֵם לֹא מְבִיאִים אוֹתוֹ לְאֹשֶׁר וְשִׂמְחָה.

כִּי הַשִּׂמְחָה וְהָאֹשֶׁר הֵם הַמַּדָּד הָאֲמִתִּי לְמִדַּת הָ”אֱמֶת” שֶׁהָאָדָם אוֹחֵז בָּהּ, וּמִי שֶׁנִּמְצָא בָּ”אֱמֶת” מַרְגִּישׁ שְׁלֵמוּת וְשַׁלְוָה וְשִׂמְחָה שְׁלֵמָה, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין וּמַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ, כְּשֶׁמִּתְגַּלָּה לוֹ נְקֻדַּת אֱמֶת, כַּמָּה זֶה מְשַׁמֵּחַ אוֹתוֹ, וְעַל זֶה אוֹמְרִים: אֵין שִׂמְחָה כְּהַתָּרַת הַסְּפֵקוֹת. וְאִם הַחָכְמָה שֶׁל הָאָדָם אֵינָהּ מְבִיאָה אוֹתוֹ לְשִׂמְחָה וְאֹשֶׁר, בְּוַדַּאי הִיא אֵינָהּ אֱמֶת, וְאִם כֵּן, אֵיזוֹ מִן חָכְמָה הִיא זוֹ, אִם אֵינָהּ אֲמִתִּית?

הַהַתְחָלָה וְהַסּוֹף

וְהִנֵּה, צְרִיכִים לָדַעַת, שֶׁהַנִּסָּיוֹן שֶׁל הַתָּם, לְהַחֲזִיק כָּךְ בִּתְמִימוּתוֹ מֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף, לֹא הָיָה קַל כָּל כָּךְ. כִּי בִּתְחִלַּת דַּרְכָּם שֶׁל הֶחָכָם וְהַתָּם, הָיָה נִרְאֶה שֶׁהֶחָכָם הוּא הַמְאֻשָּׁר וְהַתָּם הוּא הַמִּסְכֵּן. כִּי הֶחָכָם הָלַךְ וְנָסַע בַּאֲרָצוֹת, וְכִבְיָכוֹל נֶהֱנָה מֵהַחַיִּים; לָמַד; הִשְׂכִּיל וכו’, וְאִלּוּ הַתָּם הָיָה “תָּקוּעַ” בַּסַּנְדְּלָרִיָּה עִם הַדַּחֲקוּת שֶׁלּוֹ וְחֹסֶר הַהַצְלָחָה. אֲבָל עַתָּה, שֶׁעָבְרוּ הַיָּמִים, רָאוּ הֵיטֵב אֶת הַהֶבְדֵּל, כֵּיצַד תְּמִימוּתוֹ שֶׁל הַתָּם הוֹעִילָה לוֹ לִהְיוֹת אָדָם מְאֻשָּׁר וְשָׁלֵו, וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הֶחָכָם הֵבִיאָה אוֹתוֹ לִהְיוֹת אָדָם רָדוּף וְעַצְבָּנִי, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: “צַדִּיקִים תְּחִלָּתָם יִסּוּרִים וְסוֹפָם שַׁלְוָה, וּרְשָׁעִים תְּחִלָּתָם שַׁלְוָה וְסוֹפָם יִסּוּרִים”.