בגן החכמה עמודים 125-126

כַּאֲשֶׁר אֲנָשִׁים רוֹאִים אֶת הַצַּדִּיקִים שֶׁשְּׂמֵחִים בְּחֶלְקָם וּמְאֻשָּׁרִים, הֵם חוֹשְׁבִים: הוּא צַדִּיק, וְהַכֹּל הוֹלֵךְ לוֹ חָלָק, וְהוּא מַרְגִּישׁ אֶת קִרְבַת הַשֵּׁם כָּל הַזְּמַן, וְנַעֲנָה בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל כו’ וכו’, לָכֵן הוּא שָׂמֵחַ, וְלָכֵן הוּא מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה גַּם אֶת הַצָּרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, כִּי בָּרוּר לוֹ שֶׁהוּא צַדִּיק, וְשֶׁיֵּשׁ עוֹלָמוֹת שֶׁתְּלוּיִים בּוֹ וּבַיִּסּוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ וכו’ וכו’. וְזוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה: אַדְּרַבָּה, הַהֵפֶךְ הוּא הַנָּכוֹן. רַק בִּגְלַל שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק קִבֵּל תָּמִיד אֶת כָּל מְאֹרְעוֹתָיו בְּאַהֲבָה, בִּתְמִימוּת, בֶּאֱמוּנָה, גַּם כְּשֶׁלֹּא רָאָה שׁוּם דָּבָר, וְגַם כְּשֶׁעָבַר כָּל מִינֵי יִסּוּרִים וְחֹשֶׁךְ וכד’, רַק בִּגְלַל זֶה הוּא זָכָה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְתֵדַע נֶאֱמָנָה שֶׁלֹּא עָלָה עַל דַּעְתּוֹ כְּלָל שֶׁהוּא צַדִּיק, בַּזְּמַן שֶׁעָבַר עָלָיו מַה שֶּׁעָבַר, וּבְעִקָּר בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ.

וְזֶהוּ סוֹדוֹ שֶׁל הַתָּם הַקָּדוֹשׁ, שֶׁיָּדַע לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ מִתְּחִלַּת דַּרְכּוֹ מַמָּשׁ, עַד שֶׁזָּכָה לְהַגִּיעַ לִגְדֻלָּה, וּמִכָּאן הָרְאָיָה, שֶׁלֹּא הַגְּדֻלָּה הִיא שֶׁמְּבִיאָה אֶת הַשִּׂמְחָה, אֶלָּא הַשִּׂמְחָה הִיא שֶׁמְּבִיאָה אֶת הַגְּדֻלָּה.

בִּטָּחוֹן עַצְמִי

כַּמָּה גְּדוֹלָה וַחֲשׁוּבָה מִדַּת הָאֱמוּנָה! שֶׁהֲרֵי הָאֱמוּנָה, הִיא שֶׁנָּתְנָה לַתָּם אֶת הַבִּטָּחוֹן הָעַצְמִי וְאֶת הַשָּׁלוֹם וְהַשַּׁלְוָה עִם עַצְמוֹ. וְהִיא שֶׁמָּנְעָה מִמֶּנּוּ אֶת הַמַּחֲלוֹקוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, הַנּוֹבְעוֹת מֵחֹסֶר הָאֱמוּנָה. וְהִיא שֶׁחָסְכָה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁל הָרְדִיפָה הָעַצְמִית, וְהַיִּסּוּרִים שֶׁל חֹסֶר שְׂבִיעוּת הָרָצוֹן הָעַצְמִי, וְהַיִּסּוּרִים שֶׁל חֹסֶר הַבִּטָּחוֹן עַצְמִי – כִּי הוּא פָּשׁוּט שָׂמַח בְּחֶלְקוֹ בִּשְׁלֵמוּת.

וְהָאֱמוּנָה, הִיא שֶׁנָּתְנָה לַתָּם אֶת הַשָּׁלוֹם עִם כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וְאֶת הָאַהֲבָה עִם כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וְאֶת הָעַיִן הַטּוֹבָה לְכָל בְּנֵי הָעוֹלָם, וְאֶת הַקֶּשֶׁר הַחִיּוּבִי עִם כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם – לִרְצוֹת בְּהַצְלָחָתָם, לִשְׁאֹף לְהַצְלָחָתָם, לִשְׂמֹחַ בְּהַצְלָחָתָם. וְהִיא שֶׁחָסְכָה מִמֶּנּוּ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים הַבָּאִים מֵחֹסֶר הָאֱמוּנָה, שֶׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם לְקִנְאָה, לְשִׂנְאָה, לְתַחֲרוּת, לְעַיִן רָעָה, לְלֵב רַע. וְהִיא שֶׁחָסְכָה מִמֶּנּוּ אֶת הַלַּחַץ מִבְּנֵי אָדָם, שֶׁיֵּשׁ לְכָל מִי שֶׁחֲסֵרָה לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁבְּנֵי אָדָם יְכוֹלִים לִקְבֹּעַ לוֹ אֶת הַחַיִּים, וְשֶׁבְּנֵי אָדָם יְכוֹלִים לְהֵיטִיב לוֹ אוֹ לְהָרַע לוֹ, שֶׁמִּזֶּה הוּא בָּא לִידֵי פַּחַד מֵאֲנָשִׁים, וְלִידֵי דִּמְיוֹנוֹת, שֶׁחוֹשְׁבִים עָלָיו רָעוֹת וְלֹא מְכַבְּדִים אוֹתוֹ וכו’. כִּי הַתָּם מֵחֲמַת רֹב אֱמוּנָתוֹ לֹא הָיָה צָרִיךְ אַף אֶחָד, וְלֹא הָיָה אִכְפַּת לוֹ שֶׁצּוֹחֲקִים מִמֶּנּוּ, וְלֹא הָיְתָה לוֹ שׁוּם דְּאָגָה, כִּי הוּא חַי עִם הַשֵּׁם, וּמִמֵּילָא הָיוּ לוֹ אֱמוּנָה וּבִטָּחוֹן.

וְזוֹ הָאֱמוּנָה הַשְּׁלֵמָה: שֶׁמַּאֲמִין שֶׁאֵין שׁוּם רַע בָּעוֹלָם, וְאֵין שׁוּם חִסָּרוֹן, כִּי כָּךְ הַשֵּׁם רוֹצֶה, שֶׁדַּוְקָא עִם הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה, שֶׁמְּלֵאִים בְּחֶסְרוֹנוֹת, יַעֲבֹד אוֹתוֹ. וְהַבְּחִירָה שֶׁנִּשְׁאֶרֶת לוֹ, הִיא רַק אִם לִשְׂמֹחַ, אוֹ לֹא לִשְׂמֹחַ: אִם הוּא מַאֲמִין – הוּא שָׂמֵחַ, וְאִם הוּא לֹא מַאֲמִין – הוּא לֹא שָׂמֵחַ.

לִשְׁאֹף וְלִשְׂמֹחַ

וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַהֶסְבֵּר הַזֶּה, עַל שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַתָּם, עֲדַיִן יְכוֹלָה לְהִשָּׁאֵר בְּלִבֵּנוּ הַשְּׁאֵלָה הַמַּעֲשִׂית: סוֹף כָּל סוֹף, מַה פֵּשֶׁר הַשִּׂמְחָה הַגְּדוֹלָה כָּל כָּךְ בְּנַעַל מְשֻׁלֶּשֶׁת? מַדּוּעַ יֵשׁ לִשְׂמֹחַ בַּתּוֹצָאָה שֶׁמְּלֵאָה בְּחֶסְרוֹנוֹת?

הַשְּׁאֵלָה מִתְחַדֶּדֶת עוֹד יוֹתֵר, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְבִינִים, שֶׁהַמִּנְעָל מְסַמֵּל אֶת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁל הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁנִּרְמַז בְּסוֹף הַמַּעֲשֶׂה: וְאִם הַתְּפִלָּה אֵינָהּ כָּרָאוּי, הוּא מִנְעָל בִּשְׁלשָׁה קְצָווֹת… וְאִם כֵּן קָשֶׁה עוֹד יוֹתֵר: כֵּיצַד יִשְׂמַח הָאָדָם כַּאֲשֶׁר עֲבוֹדַת הַשֵּׁם שֶׁלּוֹ מְלֵאָה פְּגָמִים וְחֶסְרוֹנוֹת? הַאֵין זֶה רְצוֹן הַשֵּׁם שֶׁהָאָדָם יְשַׁפֵּר אֶת מַעֲשָׂיו? שֶׁיְּתַקֵּן אֶת חֶסְרוֹנוֹתָיו?
הַתְּשׁוּבָה הִיא, שֶׁבְּוַדַּאי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דּוֹרֵשׁ מֵהָאָדָם יִרְאַת שָׁמַיִם וּלְשַׁפֵּר אֶת עַצְמוֹ, וְלִשְׁאֹף לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְווֹתָיו בִּשְׁלֵמוּת, לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה וכו’ וכו’. אַדְּרַבָּה, זֶה כָּל מַה שֶּׁהוּא דּוֹרֵשׁ מֵהָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּמְפֹרָשׁ: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וגו’. (דברים י) אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גַּם יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם מֻגְבָּל מְאֹד, וּמָלֵא חֶסְרוֹנוֹת, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הָעֲבוֹדָה בִּשְׁלֵמוּת מִיָּד מֵהַהַתְחָלָה, וְעַל זֶה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, כִּי מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ יָבוֹא לִשְׁמָהּ.

לָכֵן הַדֶּרֶךְ לְהַגִּיעַ לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וּלְיִרְאַת שָׁמַיִם, הִיא דַּוְקָא כָּךְ: שֶׁהָאָדָם יַעֲשֶׂה מִצִּדּוֹ אֶת כָּל מַה שֶּׁבִּיכָלְתּוֹ לַעֲשׂוֹת עַל מְנַת לְהַשְׂבִּיעַ אֶת רְצוֹן הַשֵּׁם – וְאַחֲרֵי שֶׁעָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה, יִשְׂמַח בַּתּוֹצָאוֹת שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶן, אֲפִלּוּ שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת מְאֹד מִשְּׁלֵמוּת.