לאהוב כל היום

כשהייתי בתיכון, אחד הנושאים המדוברים שתפסו את הכותרות בשיחות עם חברותיי היה – איך אדם יכול לדעת אם הוא או היא אוהבים באמת את בן זוגם ומוכנים להתחתן. חלקן אמרו: "את יודעת אם את אוהבת אותו באמת אם הוא הדבר הראשון שאת חושבת עליו בבוקר והדבר האחרון שאת חושבת עליו לפני שאת נרדמת". זאת הייתה כמובן פנטזיה, ובטח לא הברומטר האמיתי והנכון להחליט שהבחור הזה הוא האדם שתתחתני איתו.
 
נכון, אף אחד לא מחליט להתחתן מהטיעון המוזר הזה, אבל חשבתי על זה לעומק ומצאתי בזה משהו חשוב בקשר עם בורא עולם, דרך לעבודת השם, משהו שמוביל גם לקשר בין בני הזוג. אנו מצווים לאהוב את השם בכל ליבנו, נשמתנו ומאודנו, אפילו שלפעמים באמת קשה להרגיש את זה. על ידי אמירת "קריאת שמע" לפני השינה ובבוקר, עם תפילה על שפתינו, אנו מזינים את הקשר הזה. וככל שנתאחד עם השם דרך התפילה, כך האהבה אליו תגדל ותעמיק.
 
במהלך היום נוכל למצוא המון הזדמנויות להכניס את השם לחיינו. ברגע שאנו פוקחים את עינינו, אנו מתחילים עם התפילה הבסיסית – מודה אני, בעזרתה אנו מגלים את הערכתנו רק על עצם העובדה שבאמת התעוררנו משנתנו, כשהשם מחזיר לנו את הנשמה: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי – בחמלה רבה אמונתך"! כמה מאיתנו מקבלים את העובדה הזו כמובנת מאליה? בהמשך, אנו נוטלים את ידינו (כדי להעביר מעלינו את טומאת השינה) עם עוד ברכה מתוך תפילת הבוקר – ברכות השחר, אותה ברכה שאנו אומרים אחרי נטילת ידיים לפני אכילת הלחם. לא, אנחנו לא מברכים רק בגלל שאנו מצווים לברך, אלא בגלל שאנו רוצים להודות להשם על כל החסדים שהעניק ומעניק לנו בחיינו. ברגע שאנו מתרגלים את מידת הכרת הטוב לבורא עולם, זה הופך לטבע שני אצלנו.
 
כשאנו מתאימים את עצמנו לסובב אותנו, נוכל להבין שלאורך כל מעגל היום בקושי נמצא רגע שיחלוף מבלי שיהיה לנו משהו לומר להשם עליו, להודות לו על כל השפע והברכות. כל צעד שאנו עושים הוא נס בפני עצמו שצריך להודות עליו. היכולת לנגוס בסנדוויץ' היא אירוע בפני עצמו שאי אפשר לקבלו כמובן מאליו. לא מזמן לא יכולתי לעשות פעולה זו בגלל בעיות באחת השיניים הקדמיות שבפה (אחרי נפילה כואבת), והאכילה הפכה למשימה לא קלה ובעיקר כואבת. התפללתי להשם שירפא לי את הפה כדי שאוכל ליהנות מהאוכל שהוא נותן לי, להודות לו בלי כאב.
 
קניות גם לא צריכות להיראות לנו כמשהו מובן מאליו. נכון, הן חלק מהשגרה היומית שלנו. אנו הולכים לחנות/סופרמרקט ומעמיסים שקיות על גבי שקיות, מכל מה שאנו צריכים, אבל תחשבו על זה – כמה ניסים מעורבים בפעולה שנראית פשוטה ורגילה? המון. המציאות של החנות/סופרמרקט עצמה – המכילים את כל הדברים שאנו צריכים, היכולת הפיזית להגיע לשם ולבחור את מה שאנו צריכים, לשלם עבור המצרכים – מהשפע שהשם מעניק לנו מידו הרחבה – גם אלה ניסים 'שגרתיים' שאי אפשר להתעלם מהם, אלא להודות עליהם.
 
השמש, הגשם, הזריחה, החיטה, המים…. רשימת הרחמים והחסדים של השם היא אינסופית.
 
לכל קושי וסבל שאנו חווים בחיים מתלווים בונוסים מדהימים המוצעים לנו תו כדי חוויית הקושי. אנחנו רק צריכים לפקוח את העיניים. לראות. להתבונן. אם השתלשלות אירועי החיים עדיין לא הובילו אותך לחצי השני שלך, לנשמה התאומה שלך, לבית משלך או לעבודה שאתה צריך כדי לפרנס את בני ביתך, אין שום סיבה להתייאש מכיוון שכל דבר מגיע בזמנו ובעתו. אם, מסיבות כאלה ואחרות, זה לא קורה, מהסיבות שרק השם יודע, אז תדע שזה רק לטובה. אבל זה גם לא אומר שאנחנו לא יכולים לעשות משהו, לשנות. כל זמן שרצונותינו הם לשם שמים, אנחנו יכולים בהחלט לשנות את המצב. לבורא עולם יש את היכולת לשנות הכל! ולא משנה עד כמה זה נראה בלתי אפשרי, בעינינו כמובן. כבר שמעתי על המון מקרים שתפילה, תשובה, מעשים טובים וצדקה – ממש קרעו את רוע הגזירה, שינו את כיוון חייהם של אנשים רבים. כאן נכנסת לתמונה המתנה שהעניק לנו רבי נחמן מברסלב –  ההתבודדות, התפילה האישית של האדם עם בורא עולם, שמחוללת פלאות.
 
וזה לא אומר שמספיק רק להתפלל ולקבל על עצמנו לקיים את כל המצוות. אנחנו חייבים להרגיש אותן בנשמתנו. בדרך זו המצוות לא יהיו רק חוקים שצריך לפעול על פיהם, אלא געגועים למי שברא אותנו מהנקודה הכי עמוקה של קיומנו. וקיום, הולך יד ביד עם המורשת שלנו ועם אבותינו. בחלק מהתפילה, לפני אמירת 'שמע ישראל', כתוב: "אבינו מלכנו, בעבור שמך הגדול ובעבור אבותינו שבטחו בך, ותלמדמו חוקי חיים לעשות רצונך בלבב שלם, כן תחוננו אבינו אב הרחמן…" אנו מבקשים מהשם, מפצירים בו, שידריך אותנו, שיורה לנו את הדרך הנכונה לחיות את חיינו על פי רצונו, להמשיך ולקיים את הירושה שהשאירו לנו אבותינו, וללכת בעקבות מעשיהם.
 
בהרבה ספרי יהדות מדמים את הקשר של השם יתברך עם עם ישראל כחתן וכלה. השימוש בדימוי זה יגרום לנו להיות בטוחים שחיבה זו לעולם לא תיגמר. זו חיבה שאינה ניתנת להכחשה, כמו האהבה העמוקה בין החתן והכלה, אם הם עובדים כראוי ונכון על הזוגיות והקשר ביניהם. גברים מקבלים תזכורת זו בכל יום כאשר הם מניחים תפילין של יד, בכריכת הרצועות על האצבעות, ואומרים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'" (הושע ב, כא-כב).
 
בסיומו של יום, לפני שאנו ישנים את שנת הלילה שלנו, אנו שוב מגייסים את עזרתו של השם בעזרת אמירת 'קריאת שמע' שעל המיטה. אנו מבקשים ממנו שיסלח לנו על החטאים שעשינו היום ושישמור עלינו בלילה, בשינה מתוקה. יש הגנה יותר טובה מזו? שהשם שומר עלינו בעצמו? ובתמורה, אנו זוכרים את התפקיד שלנו: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (מתוך 'שמע ישראל).
 
אם נשתדל ללכת בדרך הצדק והיושר, השם ללא ספק יהיה הדבר הראשון שנחשוב עליו בבוקר כשנקום והדבר האחרון לפני שנעצום את עינינו, ובעזרתו יתברך, בכל הרגעים המרכיבים את חיינו. ושהקשר שלנו עם בורא עולם יהיה כזה, ללא ספק, גם הקשר עם בן/בת הזוג ושאר בני המשפחה יהיה הדבר הכי מושלם שיכול להיות.