בגן החכמה עמודים 269-270

כָּל שֶׁכֵּן, שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מְקַשֵּׁר אֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ לָאֱמוּנָה, אֵין לוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, וְכַאֲשֶׁר אֵין יִרְאַת שָׁמַיִם, הַכֹּל נַעֲשֶׂה מְעֻוָּת וּמְסֻכָּן מְאֹד, כְּמוֹ שֶׁרָאִינוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ אַבְרָהָם אָבִינוּ לִגְרָר, הוּא אָמַר לְכֻלָּם שֶׁשָּׂרָה הִיא אֲחוֹתוֹ, וְאָז לָקְחוּ אוֹתָהּ לְאַרְמוֹנוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ. וְאִם הַשֵּׁם לֹא הָיָה מִתְגַּלֶּה אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם, וּמְגַלֶּה לוֹ אֶת הָאֱמֶת, שֶׁשָּׂרָה הִיא אֵשֶׁת אִישׁ, הוּא הָיָה נִכְשָׁל בָּהּ. וּכְשֶׁשָּׁאַל אֲבִימֶלֶךְ אֶת אַבְרָהָם: מֶה רָאִית לוֹמַר עַל אִשְׁתְּךָ שֶׁהִיא אֲחוֹתְךָ, הֲלֹא כִּמְעַט נִכְשַׁלְתִּי בָּהּ? אָמַר לוֹ אַבְרָהָם: כִּי אָמַרְתִּי – רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי… כְּלוֹמַר, אַבְרָהָם רָאָה שֶׁאֵין יִרְאַת שָׁמַיִם בִּגְרָר, וּמִיָּד יָדַע – יֵשׁ כָּאן סַכָּנָה! מִי יוֹדֵעַ אִם לֹא יִרְצְחוּ אוֹתִי בִּשְׁבִיל הַתַּאֲוָה שֶׁלָּהֶם לְאִשְׁתִּי?

מִנַּיִן יָדַע אַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאֵין יִרְאַת שָׁמַיִם בִּגְרָר? כִּי מִיָּד כְּשֶׁנִּכְנַס לִגְבוּלוֹת הָאָרֶץ, הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ, הָיָה עַל שָׂרָה אִמֵּנוּ: מִי זֹאת? וְאֵיזוֹ שְׁאֵלָה זוֹ, לִשְׁאֹל אָדָם זָר שֶׁנִּכְנָס לַמְּדִינָה?! עַל פִּי כָּל אַמּוֹת הַמִּדָּה הַמּוּסָרִיּוֹת, הָיוּ צְרִיכִים לִשְׁאֹל אוֹתוֹ: הַאִם יֵשׁ לְךָ מָקוֹם לָלוּן? מָקוֹם לֶאֱכֹל? וכד’. וְלֹא לִשְׁאֹל אוֹתוֹ מִי זֹאת הָאִשָּׁה שֶׁאִתּוֹ. לָכֵן מִיָּד כְּשֶׁרָאָה אַבְרָהָם שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ עַל אִשְׁתּוֹ, הוּא יָדַע, שֶׁאֵין יִרְאַת שָׁמַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וּמִמֵּילָא אֵין גַּם יֹשֶׁר, וּצְרִיכִים לְהִזָּהֵר.

אַף שֶׁנִּמְצָאוֹת בָּעוֹלָם אֵילוּ אַמּוֹת מִדָּה שֶׁל יֹשֶׁר וְסֵדֶר טוֹב, וְגַם יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁלִּכְאוֹרָה מִתְנַהֲגִים בְּיֹשֶׁר, אֲפִלּוּ שֶׁהֵם לֹא יִרְאֵי שָׁמַיִם, בֶּאֱמֶת זֶהוּ רַק עַד גְּבוּל מְסֻיָּם, עַד שֶׁעוֹמְדִים בְּמַצָּב שֶׁל לַחַץ, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אִינְטֵרֶס אִישִׁי, וְכָל שֶׁכֵּן כַּאֲשֶׁר יֶשְׁנָהּ אֵיזוֹ הִסָּחֲפוּת חֶבְרָתִית, אוֹ רוּחַ סְעָרָה בָּעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּימֵי הַנָּאצִים, שֶׁהָיוּ אֻמָּה מְסֻדֶּרֶת מְאֹד וְתַרְבּוּתִית מְאֹד, אֲבָל כְּשֶׁנִּכְנְסוּ לְלַחַץ כַּלְכָּלִי, וְקָם לָהֶם מַנְהִיג סוֹחֵף עִם תּוֹרָה סוֹחֶפֶת, מִיָּד הָפְכָה אַרְצָם לְבֵית מִטְבָּחַיִם עֲנָק, וְאוֹתָם “בְּנֵי תַּרְבּוּת” “אֲנִינֵי דַּעַת”, לֹא נִזְדַּעְזְעוּ כְּלָל לִרְאוֹת גּוּפוֹת מִתְגּוֹלְלוֹת בְּכָל פִּנָּה.

אֲבָל הַצַּדִּיקִים אֵינָם כֵּן, כִּי הַצַּדִּיקִים שֶׁלְּאֹרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, הָיוּ מוּכָנִים לָמוּת בִּשְׁבִיל הָאֱמֶת, וְלֹא רַק הַצַּדִּיקִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ יְהוּדִים פְּשׁוּטִים הָיוּ מוּכָנִים לָמוּת בִּשְׁבִיל הָאֱמוּנָה וְהָאֱמֶת, וּבֶאֱמֶת רַק כָּךְ יְכוֹלָה לִהְיוֹת “אֱמֶת” – אִם מוּכָנִים לָמוּת בִּשְׁבִילָהּ.

וְנִמְלַךְ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַתָּם הַנַּ”ל מוֹשֵׁל, וְשָׁלַח הַמֶּלֶךְ פְּקֻדָּתוֹ שֶׁהַתָּם הַנַּ”ל, שֶׁשָּׁלַח אַחֲרָיו, הוּא יִהְיֶה הַמּוֹשֵׁל וְהוּא צָרִיךְ לִנְסֹעַ דֶּרֶךְ הָעִיר שֶׁל הַמֶּמְשָׁלָה, וְיַעַמְדוּ עַל הַשְּׁעָרִים שֶׁל הָעִיר, וְתֵכֶף בְּבוֹאוֹ, יְעַכְּבוּ אוֹתוֹ וְיַכְתִּירוּ אוֹתוֹ בַּהִתְמַנּוּת הַזֹּאת, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשֵׁל, וְכֵן עָשׂוּ וְעָמְדוּ עַל הַשְּׁעָרִים, וְתֵכֶף בְּעָבְרוֹ שָׁם, עִכְּבוּ אוֹתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁהוּא נַעֲשָׂה מוֹשֵׁל וְשָׁאַל וְאָמַר: רַק בְּלִי לֵיצָנוּת! הֵשִׁיבוּ לוֹ: בְּוַדַּאי בְּלִי שׁוּם לֵיצָנוּת. וְנַעֲשָׂה הַתָּם תֵּכֶף מוֹשֵׁל בְּתֹקֶף וָעֹז…

אָנוּ רוֹאִים, שֶׁתֵּכֶף אַחַר הַוִּכּוּחַ בֵּין הֶחָכָם לַתָּם, מִיָּד נַעֲשָׂה שִׁנּוּי קִיצוֹנִי בְּכָל מַהֲלַךְ הַחַיִּים שֶׁל הַתָּם, וְזֶה מִשּׁוּם שֶׁקִּבֵּל בִּזְיוֹנוֹת וְעָמַד בַּנִּסָּיוֹן, וְלֹא נָפַל כְּהוּא זֶה מֵהָאֱמוּנָה, וּבִשְׁבִיל זֶה זָכָה לְהִתְנַשְּׂאוּת מִיָּדִית. כִּי אַחֲרֵי שֶׁמְּקַבְּלִים בִּזָּיוֹן וְעוֹמְדִים בּוֹ – מִתְנַשְּׂאִים, כְּמוֹ שֶׁהָיָה עִם דָּוִד הַמֶּלֶךְ, שֶׁאַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל בֶּאֱמוּנָה אֶת הַבִּזְיוֹנוֹת וְהַחֲרָפוֹת מִשִּׁמְעִי בֶּן גֵּרָא, זָכָה לִהְיוֹת רֶגֶל רְבִיעִית בַּמֶּרְכָּבָה הָעֶלְיוֹנָה.

וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב: לִפְנֵי-שֶׁבֶר יִגְבַּהּ לֵב-אִישׁ וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה. (משלי יח)