בגן החכמה עמודים 95-96

כָּאן אָנוּ עֵדִים לְכָךְ שֶׁהֶחָכָם אִבֵּד כָּל רְגִישׁוּת וְקֶשֶׁר לַמְּצִיאוּת. כֵּיצַד הוּא רוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה?! הֲרֵי כָּל הָעוֹלָם נַעֲשֶׂה בְּעֵינָיו כְּלֹא, וּבִכְלָל זֶה – גַּם כָּל הַנָּשִׁים, וּבֶטַח כָּל שִׁדּוּךְ שֶׁיַּצִּיעוּ לוֹ הוּא יִפְסֹל אוֹתוֹ מִיָּד, וּכְמוֹ שֶׁמְּסֻפָּר עַל בָּחוּר אֶחָד, בֶּן יְשִׁיבָה, שֶׁכָּל שִׁדּוּךְ שֶׁהִצִּיעוּ לוֹ, הוּא מָצָא בּוֹ חֶסְרוֹנוֹת: זוֹ לֹא חֲכָמָה, וְזוֹ לֹא מְיֻחֶסֶת, וְזוֹ עֲקֻמָּה וכו’ וכו’. הָלַךְ אָבִיו לָרַב וּבָכָה לְפָנָיו, שֶׁבְּנוֹ מוֹצֵא חֶסְרוֹנוֹת בְּכָל שִׁדּוּךְ שֶׁמַּצִּיעִים לוֹ, וּמַה יִּהְיֶה? אָמַר לוֹ הָרַב: כְּפִי הַנִּרְאֶה, חֲסֵרָה לַבֵּן שֶׁלְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, וְהוּא מַחֲזִיק אֶת עַצְמוֹ לְמֻשְׁלָם, לָכֵן עֲצָתִי, שֶׁיִּלְמַד עֶשֶׂר פְּעָמִים אֶת “שַׁעַר הָעֲנָוָה” בַּסֵּפֶר שַׁעֲרֵי תְּשׁוּבָה, וְאַחַר כָּךְ בְּוַדַּאי יַסְכִּים לְכָל שִׁדּוּךְ שֶׁיַּצִּיעוּ לוֹ.

הִתְפַּעֵל הָאָב מֵחָכְמָתוֹ שֶׁל הָרַב, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ כְּשֶׁהוּא שָׂמֵחַ עַל הַפִּתְרוֹן הַנִּפְלָא שֶׁנָּתַן לוֹ הָרַב.

חָלְפוּ כַּמָּה חֳדָשִׁים, וְהִנֵּה מוֹפִיעַ אוֹתוֹ אָב בְּחַדְרוֹ שֶׁל הָרַב, כְּשֶׁפָּנָיו נְפוּלוֹת וְעֵינָיו אֲדֻמּוֹת מִבֶּכִי. “מַה קָּרָה?” שָׁאַל הָרַב. אָמַר לוֹ הָאָב: כְּבוֹד הָרַב… מֵאָז שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לִלְמֹד אֶת שַׁעַר הָעֲנָוָה, הוּא נַעֲשָׂה עוֹד יוֹתֵר גָּרוּעַ… אִם עַד עַכְשָׁו הוּא הִתְגָּאָה בְּכָךְ שֶׁהוּא לַמְדָן, מְיֻחָס, נָאֶה וכו’ וכו’ – עַכְשָׁו נוֹסַף לוֹ עוֹד דָּבָר לְהִתְגָּאוֹת בּוֹ – עַכְשָׁו הוּא גַּם עָנָו…!!!

וְגַם אִם נֹאמַר שֶׁהֶחָכָם יִמְצָא אִשָּׁה, הֲרֵי אִשְׁתּוֹ תִּהְיֶה בְּעֵינָיו כְּלֹא, וְכֵיצַד הוּא יָכוֹל לַעֲשׂוֹת לְאִשָּׁה עָוֶל נוֹרָא כָּזֶה, לְהִתְחַתֵּן אִתָּהּ עַל מְנַת שֶׁלֹּא לְהִתְיַחֵס אֵלֶיהָ? לְהִתְגָּאוֹת עָלֶיהָ? לְבַיֵּשׁ אוֹתָהּ? לְעַנּוֹת אוֹתָהּ? הֲלֹא אָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בְּלִי לִרְאוֹתָהּ קֹדֶם, שֶׁמָּא אַחֲרֵי הַחֲתֻנָּה הוּא יַבְחִין בְּאֵיזֶה מוּם בָּהּ וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו, וְיַעֲבֹר עַל “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”.

וְאָמַר בְּדַעְתּוֹ: אִם אֶשָּׂא אִשָּׁה בְּכָאן, מִי יֵדַע מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה מִמֶּנִּי? אֵלֵךְ וְאָשׁוּב לְבֵיתִי לְמַעַן יִרְאוּ מַה שֶּׁנִּהְיָה מִמֶּנִּי, שֶׁהָיִיתִי נַעַר קָטָן, וְעַכְשָׁו בָּאתִי לִגְדֻלָּה כָּזוֹ!

כָּל חַיּוּתוֹ שֶׁל הֶחָכָם הִיא מֵהַדִּמְיוֹן, שֶׁהוּא מְתָאֵר לְעַצְמוֹ שֶׁכֻּלָּם בֶּטַח חוֹשְׁבִים עָלָיו, שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם, וּמִמֵּילָא הוּא עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן שֶׁאִם יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ יָצָא, הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ יִהְיֶה גָּדוֹל יוֹתֵר. כִּי אָמְנָם גַּם כָּאן הוּא מְכֻבָּד, שֶׁהֲרֵי – “הוּא… וְהוּא… וְהוּא…” אֲבָל הֵם לֹא יוֹדְעִים מֵאֵיפֹה הוּא הִתְחִיל, שֶׁהוּא הָיָה כְּלוּם. אֲבָל אִם יַחֲזֹר לְבֵיתוֹ שֶׁשָּׁם מַכִּירִים אוֹתוֹ וְזוֹכְרִים אוֹתוֹ בְּיַלְדוּתוֹ, שֶׁהָיָה כְּלוּם, וְהֵם יֵדְעוּ בֶּאֱמֶת מַה נִּהְיָה מִמֶּנּוּ, יִתְּנוּ לוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל וְגַם יִתְּנוּ לוֹ אִשָּׁה לְפִי כְּבוֹדוֹ….

נִמְצָא שֶׁהֶחָכָם סוֹתֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי עַכְשָׁו הוּא הֶחְלִיט לַחֲשֹׁב עַל “הַתַּכְלִית”, שֶׁהִיא לְפִי דַּעְתּוֹ – לָשֵׂאת אִשָּׁה, וְאִם כֵּן, מַה פֵּשֶׁר הַחֶשְׁבּוֹן הַזֶּה לַחֲזֹר לְבֵיתוֹ “שֶׁיֵּדְעוּ מַה נַּעֲשָׂה מִמֶּנּוּ”? מַה זֶּה קָשׁוּר לַתַּכְלִית שֶׁהִצְטַיְּרָה בְּלִבּוֹ?

וְעוֹד, מַה זֶּה מְשַׁנֶּה אִם יַחֲזֹר לְבֵיתוֹ אוֹ לֹא? וְכִי אִם יִתְחַתֵּן כָּאן לֹא יִרְאוּ שֶׁהוּא הִגִּיעַ לִגְדֻלָּה? לֹא יֵדְעוּ שֶׁהוּא דּוֹקְטוֹר גָּדוֹל? מַה יַּחְשְׁבוּ? שֶׁהוּא נוֹלַד דּוֹקְטוֹר? בְּוַדַּאי כָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ, אֲפִלּוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְיִרְאֶה שֶׁהוּא כָּזֶה דּוֹקְטוֹר מֻצְלָח, הוּא יֵדַע שֶׁהָיָה נַעַר קָטָן פַּעַם, וְאִם הוּא כָּזֶה דּוֹקְטוֹר זֶה מִשּׁוּם שֶׁהוּא גָּאוֹן וּמֻצְלָח. אֶלָּא רוֹאִים שֶׁכָּל רְצוֹנוֹ שֶׁל הֶחָכָם הוּא רַק גַּאֲוָה וְחִיצוֹנִיּוּת, לְהִתְגָּאוֹת עַל חֲבֵרָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה.

הַכָּבוֹד הַמְדֻמֶּה שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה

הַגִּישָׁה הַזֹּאת, שֶׁל רְדִיפַת הַכָּבוֹד וְהָרֹשֶׁם, הִיא הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת, שֶׁהִיא בְּהַצְנֵעַ לֶכֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ”. הַצַּדִּיקִים, דַּרְכָּם תָּמִיד לְגַלּוֹת טֶפַח וּלְכַסּוֹת טְפָחַיִם, וְלֹא רַק טְפָחַיִם אֶלָּא אַף אַלְפֵי טְפָחִים, וְיֵשׁ צַדִּיקִים נִסְתָּרִים שֶׁאַף גּוֹרְמִים לְעַצְמָם בִּזְיוֹנוֹת בְּכַוָּנָה תְּחִלָּה, עַל מְנַת לִבְרֹחַ מֵהַכָּבוֹד עַד לַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן, כִּי הַצַּדִּיקִים אֵין חַיּוּתָם מֵהַכָּבוֹד אֶלָּא מֵעֶצֶם הַשָּׂגַת הָאֱמֶת וְהָאֱמוּנָה.