כן לאהבה!

לא צריך ללמוד איך לשנוא, זה בא טבעי.
הנטייה הטבעית של האדם היא לשנוא,
להעדיף את עצמו על פני אחרים. אבל תחשבו
רגע, לאן זה מוביל? מתי נתעורר לומר כן
לאהבה! ולא לשנאה?
 
 
התורה מצווה עלינו לאהוב אחד את השני: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). זו אחת מתוך 248 המצוות החשובות של מצוות "עשה" (החיוביות). וההיפך – התורה מצווה עלינו לא לשנוא אחד את השני – "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם, יז). זו אחת מתוך 365 החשובות והקריטית ממצוות "לא תעשה" (השליליות).
 
לא צריך ללמוד איך לשנוא, זה בא טבעי. ספר החינוך מסביר שטבעם של בני אדם, בגלל האגו הטבוע בהם, הוא הנטייה לשנוא אחד את השני. העדיפות של האדם היא קודם כל של עצמו, את האחרים בהחלט אפשר להשליך הצידה, אלא אם כן יש להם משהו טוב להציע וזה מתיישב טוב עם האינטרסים שלנו, דבר שמחזיר אותנו שוב לאגו. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו, שלעשות שלום עם אדם נוסף זה משהו מאוד לא טבעי, במיוחד כשמדובר בשני הפכים שונים כמו הבעל והאישה, שאז צריך לחבר בין שני הפכים מוחלטים.
 
אם כן, קיום מצוות עשה של "ואהבת" ומצוות הלא תעשה של "לא תשנא" – מצריכות מאמצים רבים. וכמו ששר פעם רינגו סטאר: "זה לא בא בקלות…"
 
אנחנו חייבים להבין ששתי המצוות הללו לא פחות חשובות מהאיסור לאכול טרף. ועדיין, הרבה אנשים נכשלים בהן בכל דקה במהלך היום. לא פלא שאלפיים שנות הגלות האלה עוד לא הגיעו לקיצן…
 
חז"ל מלמדים אותנו שהחסד מתחיל קודם כל בבית. אנחנו לא ניגשים לסייע לעניים מעיר אחרת טרם עזרנו לעניי עירנו תחילה. כך הוא הדבר עם אהבה. אדם צריך לאהוב קודם כל את אשתו, לפני שהוא מעניק אהבה לאנשים אחרים מבחוץ. ואני לא מדבר על אהבה סטייל הוליווד, אלא על האהבה עליה מדברת התורה.
 
רבי נתן מברסלב (בספרו ליקוטי הלכות) מלמד אותנו, שאהבה אמיתית היא קודם כל לראות את הנקודות הטובות בחברך. אחת העדויות של התורה על אהבתו העצומה של השם לעמו היא: "ולא הביט אוון ביעקב" (דברים כג, כא). הזוהר הקדוש מסביר, שכאשר אנו מסתכלים על הפגמים והחסרונות של אנשים אחרים, אנו מתחילים תהליך לא פשוט של התעוררות דינים קשים עלינו ח"ו, מכיוון שכך נוהגים איתנו בשמים – מידה כנגד מידה, ומסתכלים על החסרונות והפגמים שלנו, השם ישמור. לא רק שאלה חדשות רעות, אלא שהן הרסניות במיוחד. לכן, הפרמטר הראשון לאהבה על פי התורה הוא לא להסתכל על החסרונות והפגמים של זולתנו, וכמובן שכלל זה תקף קודם כל בבית – בין בני הזוג והילדים. וכאשר איננו מסתכלים בצורה כזו, כך גם מתנהגים אלינו משמים. גם ההיפך נוהגים מידה כנגד מידה, וכתוצאה – אין שום דינים קשים על האדם או בביתו. ובמקום שאין דינים החיים הופכים לתענוג אמיתי.
 
לכן, באהבתנו את הזולת – במיוחד את הקרובים אלינו שהם המעגל הראשון – אנו מונעים מעצמנו קשיים וסבל בחיים. ביקורת, אם כן, צריכה להיות מחוץ לתחום, בגדר לא כשר, בכל בית. אנשים שאוהבים באמת לא מבקרים אחד את השני.
 
ובואו לא נשכח שכאשר אנו מבקרים את בני הזוג וילדינו, אנו נכשלים בקיום מצוות "ואהבת לרעך כמוך". עצרו וחשבו לרגע עד כמה יכולה להיות פוגעת ומעליבה הביקורת אם הייתם בצד השני של המתרס, כלומר המבוקרים.
 
אם אנו נכשלים בקיום מצוות "ואהבת" בגלל הביקורת, עלינו לדעת שאנו נופלים בקלות לצד השני של המתרס – מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך". איך? בואו נראה.
 
אחת הבעיות הקשות איתה אנו, עם ישראל, מתמודדים כיום היא הפילוג ושנאת החינם. זה משהו שעלינו לשים בראש סדר העדיפויות שלנו כשאנו ניגשים למשימת התיקון. אחדות ואהבת אחים חייבות להחליף את הפילוג והשנאה הפנימית, אם אנו רוצים לסיים את הגלות הארוכה הזו, גלות בת אלפיים. ניתנה לנו הזכות לבחור בדרך בה אנו רוצים לעבוד את השם, וגם ניתנה לנו הזכות להימנע ממה שנחשב לאידיאולוגיה מוטעית. אבל אין לנו את הזכות להכניס שנאת חינם בליבנו. נוסחת שנאה זו היא מגפה קטלנית שמשתוללת בתוכנו. ספרדים ואשכנזים עסוקים בלשנוא אחד את השני, כך גם החילונים והחרדים, הציונים והאנטי-ציונים, דתיים ובעלי תשובה, ליטאים וחסידים, וגם בין החסידים בינם לבין עצמם. לא רק שזה מטורף לכל הדעות, אלא התאבדות לאומית ממש! האם צריך לחכות לקריאת התעוררות של השם בצורת מלחמה או פשעים ורציחות איומים, כדי שנתעורר ונבין שאנחנו צריכים להתאחד?
 
הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות בבואנו לשפר את עצמנו מבחינה רוחנית, במיוחד בתקופה זו של שלושת השבועות, הוא ללמוד לעומק את שתי המצוות שמאמר זה מדבר עליהן, כך נוכל באמת לראות בנחמת ציון ואת בניין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו, אמן.  
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא – "לייזר בימס"